תודה לכל התגובות החמות שהגיעו אלי. אמת, הייתי קצת מופתעת. לא חשבתי שהנושא כה חם ומעניין. כנראה שאנשים צמאים לרוחניות. העולם שלנו כה חומרני, כה שקוע בהבלי העולם הזה, ואנחנו חיים בו את חיינו הקצרים לכאורה, כמעט לא יודעים מדוע באנו, לאן אנו הולכים, מה עלינו לעשות בדרך. ואם מישהו כבר נותן את התשובות, לרוב הוא זוכה לתגובות של ספקנות וחוסר אמון.
גם אני הגבתי פעם כך, לכל הרמזים שהיקום שלח אלי. לא סתם כתב דוד המלך: "עיניים להם ולא ייראו, אזניים להם ולא ישמעו". אנו רואים ושומעים באמצעות חמשת החושים שלנו, וחושבים שזה כל העולם. כמה מאתנו יודעים שיש כל כך הרבה דברים מעבר, עולמות יפהפיים, שצריך רק לשנות את מצב המודעות כדי להגיע אליהם. והדבר בידינו, תלוי אך ורק בנו.
ואכן בפרשת השבוע הזה, פרשת "בשלח", נאמרים הדברים בפירוש. משה זועק אל הבורא, לאחר שבני ישראל מתלוננים בפניו "המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר, מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים". וזה לאחר עשר המכות, לאחר השחרור הגדול. ותשובת הבורא מפתיעה - הוא אומר : "מה תצעק אלי, דבר אל בני ישראל ויסעו".
הכוונה היא, שהבורא אינו עושה בשבילנו. אנו אמורים לעשות למען עצמנו. הבורא שולח לנו אור, אך מה אנו עושים איתו, זו ההחלטה שלנו.
בפרשה זו גם מוצפנים ע"ב שמותיו של הבורא. לשמות אלה כוח עצום. אני משתמשת בהם ללא הרף, כי לכל שם הכוח המיוחד שלו, ומדיטציה על השם המסויים עוזרת להתגבר על כל קשיי היום.
כשאני מתעוררת בבוקר, עוד לפני תפילת "מודה אני", אני סוקרת את המצב הנפשי שקמתי בו, מאתרת את נקודות התורפה, איפה אני עצובה, איפה אין לי חשק, איפה אני מדוכאה, ושולחת לנקודות הללו את אור ע"ב השמות. וזה עוזר, וזה עובד.
עובדה - פעם סבלתי מדיכאון, והוא נעלם כלא היה. האמת, הוא נעלם לאחר שנתתי צדקה. עד אז לא האמנתי שאכן "צדקה תציל ממוות", וכשהציעו לי לתת צדקה כדי להיפטר מהדכאון כעסתי מאד. זה היה בדיוק שבוע לפני פרשת בשלח, לפני שלוש שנים. ישבתי בהרצאה על פרשת בשלח, וכשהמרצה ציטט את הפסוק "מה תצעק אלי, דבר אל בני ישראל ויסעו" הרגשתי שהוא מדבר אלי, שאני חייבת לעשות משהו כדי לשנות את חיי ואת מצב המודעות שנפלתי אליו.
לא ידעתי מהיכן אקח את הכסף, אך נוצרה בלבי ודאות שהכסף יגיע ושאני חייבת לתרום אותו כדי לחלק ספרי זוהר לערבים כי הם חיים בחושך נוראי וצריך להכניס להם אור. חזרתי הביתה כמו מסוממת ולא ישנתי כל הלילה, סידרתי כך שאתן כל חודש סכום מסויים במקום לתרום את כל הסכום הנחוץ למטרה, וברגע בו נתתי את הצ'קים הרגשתי שאבן נופלת מלבי, ותחושת שחרור עצומה השתררה בתוכי.
מאז ועד היום לא חזרה תחושת הדכאון. הבראתי לחלוטין.
הייתה לי גם עוד בעיה רפואית, שנוצרה בשנות הפעילות הרבות והמתסכלות שביליתי בתנועת מרצ. איבדתי את קולי. ממש לא יכולתי לדבר. פקדתי שלושה רופאים - הראשון אמר :"ניתוח דחוף". השני אמר: "בשום אופן לא ניתוח. קורס לדיבור נכון", השלישי אמר: "רק תרופות שלי יעזרו". למותר לציין, ששום דבר מהמצוין לעיל לא עזר - לא הקורס, ולא התרופות של הרופא.
ואז התחלתי ללמוד קבלה. הייתה לי תחושה פנימית, שהתבררה כנכונה, שהבעיה אינה פיסית אלא נפשית, וברגע שאפתור את הבעיה הנפשית תיפתר הבעיה הגופנית. אט אט, תוך כדי תרגולים ועבודה רוחנית מאומצת, הסרתי קליפות של שליליות וקולי חזר אלי. עכשיו הוא עליז ומתרונן ומתנגן.
קרו לי עוד הרבה ניסים. למען האמת, כל יום קורים לנו כל כך הרבה ניסים, ואנו לא רואים, לא שמים לב. העובדה שאנו קמים בבוקר היא נס בפני עצמו. זה אינו מובן מאליו. העובדה שיש לנו עיניים, שיניים, ידים, רגליים [ראשי תיבות - עשיר] ושהם מתפקדים גם היא איננה מובנת מאליה. אנו מקבלים את כל הניסים כמובנים מאליהם, לא יודעים להעריך את הבריאות שלנו, ורק כשהיא נעלמת אנו נזכרים, אם בכלל, שיש מישהו שיצר אותנו ואולי כדאי לבקש ממנו עזרה.
מאחלת לכולכם ימים מלאים בניסים
בברכות אור ואהבה
אורנה
