בממלכת הקש

מלחמה פורצת בין גרמניה לרוסיה! מחכים בדריכות לידיעות מן החזית. נסיגה של הכוחות הבולשוויקיים, בריחה של הבולשוויקים ושל חלק מן האוכלוסייה שלנו. שלושה ימים בלי שלטון, מ-2 עד 5 ביולי[1], בזמן שקרבות מתנהלים לפני מיקוּלינצֶה. בשבת, 5 ביולי, נכנסות לבסוף היחידות הראשונות של הצבא הגרמני לטרֶמבּוֹבלה - וכבר נופלים שלושה קרבנות יהודים[2].

קציר יום המחרת - 30 קרבנות יהודים שעקבותיהם נעלמו לאחר שיצאו לעבודה בקסרקטין[3]...

אנחנו היהודים ידענו מן הרגע הראשון שאין לנו עוד למה לצפות, ולמרות זאת לא יכולנו לתאר לעצמנו אפילו בדמיון את הגיהינום שמצאנו בו את עצמנו לאחר זמן קצר. כי לאחר שאיבדנו את כל רכושנו, המקרקעין והמיטלטלין, ונאלצנו לעזוב את העיר טַרנוֹפּוֹל ולקבור את עצמנו בפרובינציה נדמה היה לנו שהגרוע ביותר כבר מאחורינו וכבר אין לנו מפני מה לחשוש!

אבל לא עברו אלא כמה ימים ונוכחנו לדעת עד כמה היינו נאיביים. ידיעות על פוגרומים רבים בערים הגדולות (בטַרנוֹפּוֹל נספו 4,000 בני אדם[4]) הִכו בנו כמכות אָלה בראש. ועם זאת היינו משוכנעים שדברים כאלה יכולים להתרחש אך ורק בימים הראשונים של כיבוש השטח בידי הצבא וזה כמובן לא יכול לחזור על עצמו (במאה העשרים).

החודשים הראשונים עברו איכשהו בשקט. בייחוד אנחנו, שגרנו רחוק מן העיר, חיינו בשקט יחסי. לעומת השנתיים האחרונות ובהשוואה למה שעבר עלינו אחר כך אפשר אפילו לומר שהיינו מוגנים. רק מפעם לפעם נאלצנו ללכת לאיזו עבודת כפייה ולמלא הרבה טפסים וניירות שחייב אותנו היודנרט שהוקם באותה תקופה. זו הייתה מועצה של שמונה גברים והד"ר סֶרֶט בראשם והייתה מיליציה יהודית שמפקדה היה נ' סַפרין[5].

לעתים קרובות מאוד הוציאו אנשים למחנות עבודה בכפרים הסמוכים: בּוֹרקי, קַמיוֹנקי, הלוּבּוֹצֶ'ק[6]. אני לא יכולה לספר על כך הרבה כי זה לא נגע לנו ישירות שכן אבא, לאחר ששבר את הרגל בתקופת השלטון הרוסי, הוכר בידי הוועדה הרפואית בתור נכה שאינו מסוגל לעבוד במחנה. זה היה מזלנו.

המחנות - "לאגרים" - היו סיוט בעבור האנשים הצעירים, נשותיהם ואימהותיהם, שכן העבודה בהם הייתה עבודת פרך והיו יורים בהם כעניין שבשגרה.

ביוני התחילו לתפוס ולקחת נשים צעירות לעבודה במחנה ביַגֶלניצה ובחוות החקלאיות בסביבה, בשדות הטבק והתירס. במשך שבועיים, בהפסקות קצרות, הסתובבתי עם אחותי, ולא פעם גם עם אמא, בעליות גג ובמחסנים של השכנים שבהם התחבאנו מפני המיליציה היהודית [המשטרה היהודית] שהייתה נחושה לתפוס אחת מאתנו. הם הצטדקו ואמרו שזוהי דרישה של הורים אחרים ששאלו למה הנערות של משפחות אנגל וקלינגר לא הולכות לעבודה ותירוצים דומים. הם לא התחשבו בכך שאני הייתי מועסקת בבית המרקחת, תחילה בעזרה וניקיון ואחר כך בתור לבורנטית.

ככה עברה שנה תמימה של כיבוש גרמני, שנה ארוכה וקשה מאוד, אבל, כפי שהתברר אחר כך, שנה רגועה מאוד.

באביב 1942 כבר התחילו להגיע אלינו שמועות על עקירה של יהודים מן המערב, אפילו מלבוב, ושילוחם למקומות אי-שם בווֹלין או בביצות של אזור פּוֹלֶסיה. בקיץ כבר התחילו לדבר על כך במועצה האזורית שלנו ובאוגוסט התרחשה, כפי שקראו לזה במילה חשובה, "אקציה", מבצע של שילוח יהודים מן העיירה מיקוּלינצֶה. מאז לא היה לנו רגע אחד של שקט שכן היינו שרויים כל הזמן בציפייה שאסון דומה יתרחש אצלנו.

ל"עקירה" הזאת היה אופי המוני. כנופיה של אנשי גסטפו[7] ואנשי שופ"ו[8] הייתה פורצת לעיירה, בדרך כלל לפני עלות השחר, מקיפה את הרובע בעזרת חיל המצב המקומי והמיליציה האוקראינית ואוספת את כל מי שנפל לידיה. הם היו מרכזים את כולם בכיכר אחת ואחר כך דוחסים 60-80 איש לתוך קרון משא אחד, נועלים אותם, חותמים בחותם ומסיעים אותם משם.

היעד של המסעות האלה, כפי שסיפרו על סמך מה שדיווחו הבודדים שהצליחו להימלט, היה מקום בשם בֶּלזֶ'ץ, אחרי ללבוב, שהיו רוצחים בו את כולם בדרך שלא הייתה ידועה כל כך. זה נעשה בגז או בזרם חשמלי, בכל אופן האנשים היו מיועדים להיהפך ל"פסולת" או ל"סבון", כפי שאמרו השכנים הגויים המרוצים.

כל יום הגיעו ידיעות חדשות על גירוש ועקירת יהודים מבתיהם והסעתם מן האזורים והעיירות הקרובות ביותר. הבכי והזעקות הנוראות של היהודים שהוסעו בטרנספורטים שהתעכבו בתחנת הרכבת הסמוכה הגיעו לאוזנינו וערערו את עצבינו ודיכאו את נפשנו. אי־אפשר לתאר את העינויים שעברו הנידונים האומללים האלה, בעיקר נשים וילדים, שנחנקו במסע הזה במשך כמה ימים, בימי החום הגדול ביותר, בלי אוויר ובלי טיפת מים, וכל זה נוסף על העינויים שעברו עליהם בכיכר השילוחים לפני שנדחסו לקרונות.
האווירה בעיר הייתה קודרת מאוד. לילות שלמים לא ישנו. היינו מתחלפים במשמרות ונמלטים על נפשנו ליערות ולשדות הסמוכים עם כל התרעה קלה. לא הרגשנו ביטחון במקומות המחבוא בעליית הגג.

מדי לילה היו מגיעים כמה עשרות יהודים ממכרינו בעיר ל"מבצר" שלנו שהיה מחוץ לעיר ולפיכך קל היה יותר לברוח ממנו.

חודשיים עברו עלינו בפחד ובציפייה לבאות. ואולם הגיהינום האמתי התחיל רק ב-3 בנובמבר 1942 [9], מרגע שהחליטו לסגור את היהודים ברובע היהודי. באותו הזמן היו בטרֶמבּוֹבלה 4,000 יהודים לאחר שהעבירו לכאן את היהודים מבּוּדזַנוּב,יאנוּב, סטרוּסוּב ומכפרי הסביבה. וכעת היה עליהם למצוא את מקומם בשלושה רחובות בלבד: פּוֹדזַמצֶ'ה, פּוֹקרוּבקה, ורחוב סטשֶלֶצקה עד בית החולים הכללי. לא תיארנו לעצמנו שיהיה עלינו לחיות בדוחק כזה ועזבנו בלב כבד את ה"מבצר" שלנו על-מנת לגור בחדר קטן עם מטבחון ברח' פּוֹדזַמצֶ'ה יחד עם משפחות פַּריל ואייסנר. היה ברור שבימים הקרובים לאחר המעבר לרובע תהיה אקציה ואני ואחותי נשארנו במקלט שלנו בדירה הישנה. ההורים באו להיות אתנו לאחר שנודע להם ביום רביעי, 4 בנובמבר, על הגירוש המתוכנן וכך שיחק לנו המזל לעבור בשלום את האקציה הראשונה.

האקציה הזאת התחילה ב-5 בחודש בחמש בבוקר ונלקחו בה 1,400 איש ואישה, ביניהם חברתי לנה קלינגר עם אמה ואביה שהיה רוקח. הלכו גם מרישה הירשהורן עם הוריה, משפחת פּוֹלַקוֹב, ורבים רבים מאלה שהיו מכרינו.

לאחר שחזרנו מצאנו את הדירה מרוקנת מן הרהיטים העיקריים ומנופצת לגמרי. עוד בטרם הספקנו לסדר אותה קצת כבר הגיעה ההוראה לצמצם את הרובע היהודי. הוציאו מגבולותיו את רחוב פּוֹדזַמצֶ'ה שגרנו בו.

שוב היה עלינו לעבור דירה. כעת כבר גרנו ברח' סטשֶלֶצקה מס' 34. היינו 20 נפשות בחדר עם מטבח, דירה קטנה מאוד יחסית לדירות אחרות. כעת היו תנאי המגורים באמת נוראים - לפחות 20 נפש בחדר אחד. שותפינו לדירה הזאת היו משפחת פַּריל שאמנם יצאו משם כעבור כחודש; משפחות מריינדורף, הדוקטור חוּבֶן (Chuwen) [10], משפחת קוֹלין, סילברמן ואחרות. לא היה לנו רגע של שקט. היינו קמים בשלוש בלילה כי כל הזמן רחשו שמועות על אקציה חדשה. כל מי שהיה יכול תכנן לצאת משם בניירות "אריים" על-מנת להציל את עצמו ואת משפחתו.

לי כשלעצמי כבר היו ניירות אריים מזויפים. נסחפתי עם הזרם שהיה אז אפנתי בקרב היהודים, החלטתי לצאת בלי לדעת איך, לאן, עם מה... כמו האחרים לא שקלתי בדעתי איך ולאן. הייתי כמטורף הדוהר אל מותו, לאבדנו הבטוח...

ובכן, נפלה החלטה שאני יוצאת משם. פ"צ הייתה צריכה להסיע אותי ללבוב ושם היה עלי לחפש את מזלי, וקודם כל לחפש עבודה כי היה לי מעט מאוד כסף — רק 1,000 זלוטי.

במשך ערב שלם ועוד לילה אחד לא הייתי יהודייה אלא ארית. הייתי בתחנת הרכבת. משרד הכרטיסים היה סגור. לא ידעתי אם שיחק לי המזל או איתרע מזלי. יצא טרנספורט לגרמניה. וכך מרצוני או שלא מרצוני הייתי חייבת "לחזור לחיק היהדות" ואני מודה - אפילו די ברצון. ואימא שלי הייתה כמובן מאושרת מזה.

היא קוננה עלי קינה איומה כל הלילה, לא יכלה לסלוח לעצמה שהסכימה לתת לי לצאת למסע מסוכן כל כך. היא לא הייתה מוכנה לשמוע על זה יותר. בינתיים הגיעו שמועות על גילוי יהודים שהופיעו בזהות ארית עם תעודות מזויפות, שכן התופעה הזאת הייתה רווחת יותר מדי. וכעבור שישה שבועות, כשחזרה חברה אחת שלי הביתה לאחר שעברה תלאות איומות בדרך, הפסקתי בעצמי לחשוב על דרך המילוט הזאת.

באותו הזמן אבד חלק ממשפחתי שהיה בטַרנוֹפּוֹל, אחות אמי, שתי בנותיה הנשואות, ואַנדוּלקה האהובה מכל. מאחיו ומאחותו הנשואה של אבא שהיו בלבוב לא היו לנו ידיעות מאז אוקטובר. זו הייתה מכה אנושה למשפחתנו הקרובה, אבל האדם יודע לגרש מעצמו את המחשבות האלה. אני עצמי מרגישה שאני עומדת לאבד את שפיותי כשאני מעלה בדעתי את כל זה.

החורף בא ואתו בשורות מרגיעות מטַרנוֹפּוֹל שבוודאי לא יהיו אקציות נוספות. ואנחנו, הרי רק זאת ביקשנו מאלוהים. ובאמת חיינו פחות או יותר בשקט. חברה לא הייתה חסרה בבית שבו הצטופפנו עם עוד 20 נפשות. "קולחוז"[11] קראנו לזה. לפעמים היה האדם שוכח את עצמו עד כדי כך שהתארגנו ערבי שירה וריקודים ספונטניים שבהם לקחו חלק מרכזי ארבעה פליטים מצ'כיה שקראנו להם "הונגרים", ואשר על הריקודים - אחותי. ועם זאת לא עבר יום בלי בהלה כלשהי או בריחות. היינו מרוצים שזה לא היה משהו חמור יותר מבהלת שווא.

על כך יש להוסיף את העניין הגדול שיש ליהודים בפוליטיקה. היא לא ירדה מסדר היום בינינו. כולם נעשו פרשנים מדיניים ואסטרטגיים - זקנים וצעירים, משכילים ואנשים פשוטים שעד אז לא שמעו מעולם על חצי האי קרים, האי כרתים, תעלת למאנש וכיוצא באלה. בעצם לא צריך להתפלא על כך שכן איש לא יכחיש שאנחנו, יותר מכל אדם אחר, היינו זקוקים לסיומה המהיר של המלחמה הנוראה הזאת.

ואמנם זכינו להגיע לימים של נסיגת הגרמנים בחזית המזרחית. בסוף חודש ינואר [1943], כשהגרמנים לא הצליחו לכבוש את סטלינגרד לאחר מצור של כמה חודשים, התחילו העיתונים לכתוב בגלוי על מצבם הקשה של הגרמנים ברוסיה והיהודים כבר ראו לפניהם את זו שחיכו לה בגעגועים עזים זמן כה רב - ה"ישועה". שהרי את חַרקוֹב (Kharkov) כבר שחררו, עכשיו תור קייב[12] - נו, ובעוד ארבעה שבועות כבר יגיעו לכאן מושיעינו הבולשוויקים, או הפולנים, או האנגלים - שיהיו אפילו טורקים או סינים - העיקר שניפטר מן הברברים האלה מן המערב ונראה במפלתם.

אי-אפשר לתאר בכלל את ההתרגשות הקודחת הזאת ברובע היהודי [בגטו], אותם רגעים של שמחה ואושר, את הלעיסה עד דק של כל שורה בעיתון ואת הנבואות של כל יהודי שני הרואה את עצמו דיפלומט ואסטרטג גדול. אחד הנביאים הגדולים מן הסוג הזה היה הרוקח קלינגר.

למרבה הצער התאכזבנו מרה כשהצליחו הגרמנים לעצור את התקדמות הבולשוויקים ואפילו להבקיע את החזית שלהם בכמה מקומות.
בתקופה הזאת הקימו קסרקטינים בערים הגדולות ובכללן טַרנוֹפּוֹל. זה היה סוג של מחנה עבודה בכפייה, אבל פחות אכזרי. את ה"קסרקטין" [ה"יולג"] הזה הקימו בחלק מן הגטו והקיפו בגדר תיל.

לקסרקטין היה מפקד הגרמי ונאמר שלגסטפו כביכול אין שום סמכות בנוגע לנמצאים בו. הגיעו שמועות מטַרנוֹפּוֹל שאנשים שילמו אלפים רבים של כסף טוב כדי להתקבל לאותו קסרקטין ולקבל את האות W [13] בניירותיהם שהייתה אמורה לשמור עליהם מכל רע. בו בזמן התחילו לעצור ולהעביר אנשים לאותו קסרקטין, וזה נעשה ללא הפוגה, ואנשים היו משלמים אלפים רבים של כסף טוב כדי לצאת משם. המצב שם לא היה אפוא ורוד כל כך כמו שהמפקד [ריכרד] רוֹקיטה בעצמו הציג אותו. אנחנו היינו כל הזמן בחרדה מפני מעצר שיביא אותנו לקסרקטין והדבר הקשה ביותר היה שבעצמנו לא ידענו מה טוב יותר או גרוע יותר ומה לעשות. היה ברור שהקסרקטין יתקיים יותר זמן מאשר הגטו, או ה"רובע" היהודי, שכן האנשים שעובדים שם מביאים להם תועלת כלשהי. ועם זה לא היה זה סביר מבחינתנו ללכת לשם מרצוננו כדי להיות סגורים על מנעול ובריח.

מיד התחיל אצלנו ציד אדם כדי לכלוא אותם בקסרקטין. מאחר שהמיליציה שלנו לא יכלה להתמודד עם המשימה הזאת בעצמה נפלה עלינו לילה אחד, כמו רעם ביום בהיר, המיליציה מטַרנוֹפּוֹל עם אוֹבּמן (Obmann) [14]. התוצאה הטבעית הייתה שהציד שלהם הצליח נפלא, בייחוד שהם צדו את כולם, בלי יוצאים מן הכלל בשל גיל או מחלה - עניינים שהמיליציה שלנו כן הייתה מתחשבת בהם.

גם אבא שלי נפל אז לידי משלחת נושאי כליו של מפקד הקסרקטין בטַרנוֹפּוֹל. למזלו התערב למענו מפקד הז'נדרמים שאבא עבד אצלו לא פעם בתור מהנדס והוא שוחרר [15].

מאותו היום לא היה רגע של שקט. היו עוצרים ותופסים אנשים ללא הפסק כדי להעבירם לקסרקטין ובו בזמן זרמו משם אנשים בחזרה לאחר ששיחדו את הרשויות או ברחו משם. לעתים קרובות מאוד היה רוֹקיטה המפקד בא בעצמו ומשכנע אנשים לבוא ל"גן העדן" שלו. הוא היה מביע את השתוממותו שאנשים אינטליגנטיים כמונו יכולים לחיות בתנאים נוראים כאלה וכיוצא בזה.

על היחסים בקסרקטין התהלכו שמועות רבות שלא התקבלו על הדעת. רוֹקיטה היה מוקף רק ביהודים, כל שרתיו האישיים והפרטיים היו יהודים ובכלל זה הנהג שלו. חלק מן השַמנה וסולתה של יהודי טַרנוֹפּוֹל היו אנשי חצרו כביכול ואתם בילה ערבים ולילות עליזים ליד כוסות משקה חריף, קלפים, ולא פעם אפילו תזמורת [16]. מי שהיו בצוות האדמיניסטרטיבי שלו ושל הקסרקטין באמת לא יכלו להתלונן על גורלם. היה להם הכל בשפע והם אפילו הרוויחו כסף.

הייתה לנו הזדמנות להכיר בעצמנו את עוזרו הראשי ויד ימינו של רוֹקיטה, שתוארו היה "אוֹבֶּריוּדֶה" (Oberjude), ובלבושו ההדור עשה עלינו רושם של איזה רוזן פולני. הוא לבש פרווה אלגנטית. בהתנהגותו היה נפוח כנאד, העמיד פנים שהוא אינו מכיר את מכריו משכבר הימים. זה היה אחד מילר שלפני המלחמה הייתה לו חנות קטנה לתבלינים.

סיפרו שרוֹקיטה החזיק אצלו הרמון שלם של נשים יהודיות [17]. לאחת הנשים מטרֶמבּוֹבלה היה המזל המפוקפק להצטרף להרמון הזה, אם כי לגמרי במקרה. לאותו מקרה הייתי אפילו עדה בעצמי. זה קרה בעת ביקורו הראשון של רוֹקיטה בטרֶמבּוֹבלה, כשבא בראש המיליציה מטַרנוֹפּוֹל לצוד נפשות ולקחת אותן לקסרקטין שלו. אחד האנשים שניצודו באותה הזדמנות היה גם אבי ששוחרר אחר כך, אבל יחד אתו תפסו גם דייר אחר בדירה שלנו, אבא של שוטר יהודי, האדון מ', שהיה כבן 60. כלתו, ר"מ, הסתובבה כל היום יחד אתי סביב משרדי היודנרט כדי לחלץ - אני את אבי והיא את אבי בעלה.

בצהריים יצא רוֹקיטה מן הבניין לרחוב ושוחח בלבביות רבה עם קבוצת היהודים שהתקבצה שם. ר' אזרה אומץ, ניגשה אליו וביקשה לשחרר את אבי בעלה. והוא ענה לה מיד בנימוס, "Du fährst auch mit!" ("בואי אתו גם את"). היא קיבלה זאת כהלצה ודחפה את בעלה בכוח ממש שיבקש גם הוא את אותה הבקשה. גם הוא קיבל את אותה התשובה.

במשך היום דיברה ר' עוד כמה פעמים עם רוֹקיטה שניסה לשכנעה לעבור לקסרקטין בטַרנוֹפּוֹל והבטיח שהבעל יקבל מיד משרה של שוטר עם משכורת של 3,000 עד 5,000 זלוטי. הוא הורה להם לארוז ולהיות מוכנים בערב לנסיעה. ברגע הראשון קיבלה ר' בקלות דעת רבה החלטה להסכים להצעתו הנדיבה והייתה אפילו מרוצה מזה. אבל ההורים והמחותנים טענו ששום דבר טוב לא יכול לצמוח מזה ולבסוף היא השתכנעה והחליטה לא לנסוע. הבעל ברח ולא התייצב במשטרה כשרוֹקיטה חיפש אחריו.

בערב נסעו ה"אורחים" ונראה היה שבכך תם העניין ונשלם. והנה ימים אחדים אחר כך, בשעת הצהריים, עצרה מכונית לפני הבית. למרבה בהלתה של ר' יצאו ממנה רוֹקיטה עם העוזר שלו, נכנסו היישר לדירה והורו לה להתכונן מיד לנסיעה.

בעלה לא היה באותו הזמן בבית ולכן ציווה רוֹקיטה על היודנרט להביאו אל הקסרקטין, אסר עליו למלא את תפקיד השוטר ונתן הוראה שכל שוטר שיראה אותו חייב לעצור אותו.

ר' נסעה למרבה כאבם וצערם של ההורים. המכתבים שהגיעו ממנה היו מעודדים מאוד. היא הייתה מרוצה מאוד, לא הייתה לה בכלל עבודה פיזית. היא הייתה "גרוּפֶּנפירר (Gruppenführer)" [ראש קבוצה], גרה בדירה נפרדת באותו בית שבו גר רוֹקיטה בכבודו ובעצמו ובני לוויתו הקרובים. היו לה פסנתר ורדיו, בערבים היא בילתה בנעימים. היא כתבה שאין שום סיבה לדאוג לה.

הבעל חייב היה להסתתר כל הזמן שכן רוֹקיטה דרש אותו בעקשנות, אבל היא לא הייתה מודאגת מכך ביותר, כפי שסיפרו לנו חברי היודנרט שלנו מטרֶמבּוֹבלה שנפגשו אתה בטַרנוֹפּוֹל לעתים קרובות וגם שמעו עליה שם רבות.

במבצע ציד האדם הבא הגיעה ר' לטרֶמבּוֹבלה עם רוֹקיטה והמשטרה. היא השתנתה ללא הכר. השמינה נורא, נראתה רצינית יותר, ואילו לבושה והתנהגותה נתנו לאנשים טובים חומר רב למחשבה ולדמיון ולרעים - חומר רב לרכילות. היא לבשה בגדי ספורט חדשים, מגפיים גבוהים, ונופפה עם שוט הרכיבה שלה בידה כשהיא מפקדת בו על כל השוטרים כאילו החזיקה בו מיום שנולדה. גאווה כזאת קרנה ממנה, ביטחון עצמי ושביעות רצון כאלה עד כי עלי להודות שלא העזתי להתקרב אליה. אני! חברתה הטובה...

משוטרים שהכרתי נודעו לי עליה פרטים רבים, על התנהגותה בקסרקטין ועל מעמדה הדו-משמעי מאוד. היא לא הסתירה את ההצלחות שלה ואת ההשפעה שיש לה על המפקד עד שאפילו פנו אליה בבקשות לשחרר, תמורת כופר, אנשים מן הקסרקטין, בתלונות על היודנרט ובעניינים אחרים שהיא הייתה מבטיחה לסדר. בטרֶמבּוֹבלה היא נודעה כאסתר המלכה השנייה.

יום לפני האקציה השנייה [18]קיבלו ממנה ההורים מכתב שבו הודיעה להם שיהודי טרֶמבּוֹבלה יכולים להיות שקטים לגמרי בינתיים. אם תהיה אקציה היא תהיה קודם כל בטַרנוֹפּוֹל, ואילו טרֶמבּוֹבלה היא בעדיפות אחרונה. אני חייבת להודות שהמכתב הזה אומנם הרגיע אותנו במידת־מה שכן שלחה אותו דמות "בעלת השפעה" רבה כל כך. לכן גם היינו מופתעים לחלוטין כשהאקציה של תפיסת יהודים ושילוחם בכפייה מן העיירה שלנו התחילה למחרת בבוקר.

באותה אקציה איבדה ר' את כל משפחתה חוץ מאחותה הצעירה. ואילו רוֹקיטה חזר מטרֶמבּוֹבלה והודיע לה על כך במילים האלו: "Jetzt bin ich dein Vater", כלומר, עכשיו אני אבא שלך.

כעבור כמה ימים היא באה אתו במכונית ולקחה אליה את אחותה. את בעלה לעומת זאת, שעדיין היה בתפקיד, לא רצתה לקחת. באותו הזמן גר בעלה עם הוריו, כלומר יחד אתנו, ויכולתי לראות בדיוק מה עובר עליו. הוא סבל מאוד מן העובדה שהגורל גזל ממנו באכזריות כזאת את אשתו הצעירה שאהב כל כך שבעה חודשים בלבד לאחר שנשא אותה לאישה.

הוא הצטמק ללא הכר והתחיל לשתות לשכרה במועדון היודנרט. כשנודעה לו האמת העירומה על אשתו מפי שוטרים מטַרנוֹפּוֹל שלא ידעו מי הוא נשבר לגמרי וחלה מאוד. הוא לקה בהרעלת קיבה מבשר חזיר לא טרי ושמנת והרעיל את כל גופו בוודקה מייצור "שחור" בלתי חוקי. הוא סבל כאבים נוראים, הרעל בער בכל גופו, והוא כל הזמן ביקש שישפכו עליו מים קרים. הוא לא יכול היה לבלוע כלום שכן לקה בשיתוק חלקי בדרכי הנשימה ולא יכול היה לבלוע כל מזון. חוץ מזה לא היה לו כל רצון להבריא ומאחר שהיה גם עצבני הוא נעשה חולה בלתי אפשרי שהקשה מאוד על מאמצי הרופאים לטפל בו. הוא זכה לטיפול רפואי שאיש בטרֶמבּוֹבלה לא היה יכול אפילו לחלום עליו, ולמרות זאת דעך והלך מול עינינו.

ואילו אשתו לא מיהרה לבוא אליו. לבסוף היא הגיעה ב-11 בלילה במכונית יחד עם רוֹקיטה, היישר ממסיבת ריקודים. היא לא התרגשה כהוא זה ממראה בעלה ורק באה אליו בטענות על שלא שמע בקולה ושתה לשכרה. כעבור חצי שעה קיבלה פקודה מן הבוס הגרמני שלה שעליה לעזוב כדי שאחר כך, בשעה שלוש לפנות בוקר, תוכל להיות במסיבה ולבלות בבית היודנרט.

מצבו של בעלה הלך והידרדר. הרופאים קבעו שיש צורך לעשות לו עירוי דם, עניין שלא היה קל כי לא נמצא מי שיתרום דם. החולה צרח כל הזמן ודרש את הדם הזה ובכה שהוא הולך למות כאילו היה עירוי הדם קרש ההצלה האחרון שלו.

בלית בררה נאלצו לפנות לאשתו ה"דואגת" שתספק את הדם הדרוש. לאחר כמה קריאות טלפוניות היא הגיעה לבסוף, שוב בעשר בלילה עם ה"בוס" לאחר מסיבת ערב עליזה לכבוד יום הולדתה. היא הסכימה לתרום דם, אבל לכאורה חייב היה הדבר להישמר בסוד מפני הבוס שלה. היא הסבירה שהוא אסר עליה בתוקף לעשות זאת והזהיר אותה שאם היא תתרום דם הוא יירה בעצמו! ולאחר שהכריזה זאת הסכימה שיבדקו את הדם שלה.

מיד עם כניסתה ציינה שהדם שלה אין בו תועלת שכן היא מנהלת אורח חיים מאוד לא סדיר, שלא הצליחה לישון אפילו לילה אחד שלם בקסרקטין, היא חייבת להסתפק בשתיים עד שלוש שעות שינה ביום, היא מרבה לשתות בקביעות וחוץ מזה היא לא במצב מתאים.
לאחר נאום כזה לא היה אפשר לקחת ממנה דם, אף שהיא שפעה בריאות וחיים וסוג הדם שלה התאים. ואולם היא הביעה נכונות לשלם 10,000 זלוטי לברנש אחד, שוטר, שדרש את הסכום ה"צנוע" הזה תמורת 270 גרם של דם שהוא מוכן לתרום לחברו.

ואולם בסופו של דבר לא בוצעה העסקה הזאת. לא הייתה בררה אלא לוותר על רעיון העירוי. וכעבור שעה יצאה האישה הדואגת חזרה לטַרנוֹפּוֹל, אף שרוֹקיטה בעצמו העיר לה שמקומה עכשיו ליד בעלה והיא יכולה להישאר אתו כמה ימים. על כך היא ענתה לו במילים האלה: "Ich habe hier niemanden, ich habe Angst hier zu bleiben" (אין לי כאן איש, אני מפחדת להישאר כאן).

היא נסעה כדי להוסיף להתהולל ולבלות מבלי לחשוב על בעלה הגוסס שפנה אלי מיד אחרי יציאתה ואמר, "נכון, מישיה, שהיא כל כך חיוורת, נראית רע?" אני מוכרחה להודות שבאותו הרגע הייתי מוכנה להכות את ר', לקרוע אותה לגזרים. בכל לבי איחלתי לה שתמצא את עצמה במצבו של שלד האדם ששכב לפני וגסס.

הוא שקע ודעך מיום ליום. איבד את כושר הדיבור ומיד אחר כך גם לא היה יכול לכתוב ואיבד כמעט לחלוטין את הראייה. הגוף הצעיר והחזק לחם בשארית כוחותיו ברעל, אבל בסופו של דבר גברה עליו המחלה והוא גווע לנגד עיני. כך תמו ייסוריו של ו' שהיה צלול עד הרגע האחרון.

ייסוריו נמשכו שבועיים שבהם שמרנו על-יד מיטתו בימים ובלילות ונעניינו לכל גחמותיו. ביום ראשון, 30 ביוני 1943, נערכה לוויתו. גם הוא היה קרבן של הגרמנים שאמנם לא ירו בו, אבל הרי הוא היה קרבן של התנהגותם. אשתו אפילו לא שאלה למצב בעלה ולכן גם לא הודיעו לה על מותו, כדי לא להפסיק את שרשרת הבילויים וההנאות הבלתי פוסקת שלה אפילו לימים ספורים, שהרי לא יכלה עוד להחזיק מעמד בלי ריקודים ומסיבות.

הוריו לא יכלו להתגבר על אבלם ולא יכלו לסלוח לה [19].
הרובע היהודי היה באותה תקופה התגלמות של דלות קיצונית וייאוש. שלטונות המועצה האזורית שמו עליו הסגר בגלל טיפוס הבהרות שהלך והתפשט לממדים מפחידים [20]. נראה היה כאילו איש אינו יכול עוד להישמר מפניו. התמותה הייתה רבה מאוד ואין זה מפליא לנוכח צפיפות הדיור והמחסור ברופאים שדווקא באותו הזמן קיבלו רשות לעזוב ולנסוע לכפרים.

ומה שהיה הכי נורא - בפברואר 1943 התחילו שוב ה"מבצעים" של שילוח היהודים ממקומותיהם. האקציות התחילו במערב וככל שעברו הימים הן התקרבו אלינו.

היינו קמים יום-יום בשלוש לפנות בוקר ויורדים למחבוא ושניים היו שומרים במשמרת עד שש בבוקר. עוד במבצעי ציד האדם הקודמים גילו את המקלט שלנו, מרתף גדול בנוי לבנים שהכניסה אליו הייתה מתחת לאחת המיטות והיה בו מקום ל-60 איש. אז כעת התחלנו בעבודה קדחתנית לבנות מחבוא חדש, חפירה מתחת למקלט הקודם.

עבדנו עבודת פרך - בימים ובלילות חפרנו את ה"בונקר" הזה שלנו. אדם שלא התנסה בכך אינו יכול לתאר לעצמו מה עושה עבודה כזאת לאנשים שמעולם לא עבדו עבודה פיזית לפני כן או לנערות כמוני. לחפור באדמת הטיט הדחוסה והרטובה או לסחוב דליים עם 40 קילו של אדמה כזאת למרחק של כמה מאות מטרים מן הבית כדי לא לעורר את תשומת לבם של השכנים! אבל כמו שאומרים - הכורח הוא אבי היכולת! מעולם לא עלה על דעתי שאהיה מסוגלת לבצע עבודה כזאת. אבל כשמלאך המוות עומד מול העיניים אדם מסוגל לכל. כי הרי יש כזה רצון לחיות!

ואמנם לא עבר זמן רב והמקלט הזה הציל את חייהם של 30 נפשות ובכללן גם אותנו. זה היה ב-7 באפריל, בזמן האקציה הבלתי צפויה השנייה [21] שהייתה שונה בתכלית.

ריכזו את האנשים בכיכר השוק, ציוו עליהם להתפשט ולהישאר בלבניהם בלבד והובילו אותם אל מחוץ לעיר לכיוון הכפר פּלֶבַּנוּבקה, במקום שהיו תעלות חפורות. שם ירו לפי התור בכולם חוץ מאשר ב-30 גברים צעירים שאותם לקח רוֹקיטה לקסרקטין.

באקציה הזאת הם השאירו את אנשי היודנרט והמשטרה היהודית, אף שאת השוטרים שנמצאו מתחבאים בכמה מקלטים שחררו רק לאחר שאילצו אותם לגלות איפה מסתתרים כמה עשרות אנשים. על משפחות השוטרים לא חסו.

הנידונים האומללים עברו סבל נורא. לא גילו כלפיהם שום רחמים, עינו, הִכו, שילחו בהם כלבים, ללא רחם. פשוט אי-אפשר לתאר מה שהתרחש שם. שהרי זה לא יעלה על הדעת שאימא יכלה להשאיר את ילדה בכיכר הנידונים למוות ולברוח. או שאבא שהיה חבר ביודנרט, או שוטר, יכול היה להוביל את בני המשפחה הקרובים ביותר שלו, אשתו, ילדיו, הוריו, לכיכר ולחשוף אותם לכדורים ולהסתכל על מותם - ובעצמו ללכת ולהמשיך לחיות ולהמשיך לעבוד בשביל הפושעים הללו, לשרת אותם כאילו היו אלילים ולמלא את כל הוראותיהם מבלי לגלות אפילו גילוי זעיר של הגנה עצמית.

כולם הלכו לטבח כמו הכבשים האלה! לא שמעו אפילו בכי או זעקות קינה. אל מול המוות האדם נעשה מיואש לחלוטין ומקבל עליו את דין גורלו בדממה. אנחנו עצמנו, שחיינו קרוב כל כך לטרגדיות האלה, איננו מסוגלים לדמות אותן במדויק.

ואולם עובדה היא שאחרי שעבר אירועים כאלה האדם מאבד כל צלם אנוש של בן תרבות ונעשה כפרא, הופך לאבן, נשאר רק הבשר כי הנשמה פורחת לאן שהוא מעבר למציאות! אחרת לא היה אפשר לשרוד את כל זה. ובינתיים ככל שרואים יותר, ככל שעוברים יותר, כן רוצים יותר לחיות ולנקום את נקמת 2,000 הקרבנות [22] האלה שהושלכו אל הקברים ההמוניים בפּלֶבַּנוּבקה, פֶּטריקוֹב [23] ובמקומות אחרים.

לנקום את דם הילדים היהודים החפים מפשע שכך, בעליבות כזאת, עברו מן העולם. לא יכול להיות שאלוהים, העולם ואנשים במאה העשרים יסתכלו באדישות, שכל הדם הזה שנשפך ללא סיבה יזרום וייספג באדמה מבלי שאותם ברברים חסרי כל רגש אנושי יבואו על עונשם. זה ייתכן?

לא! בכך לא נוכל להאמין! הרי יום הנקם בוא יבוא, הרוצחים ישלמו על כך ביוקר. אבל למרבה הצער לא רבים יהיו היהודים באירופה שיזכו לראות זאת והסיפוק שלהם מכך לא יהיה גדול. המתים לא יקומו לתחייה.

בינתיים כבר ציפו לאקציה הבאה. אמרו שזו האחרונה לא הצליחה להם (ניצודו 800 יהודים). ולכן, לאחר לילות ללא שינה, הלך כל החי אל היער כדי לעבור בחסותו את שלוש-ארבע השעות המסוכנות ביותר. מבצעי הבריחה ההמונית הלילית הזאת היו מסוכנים מאוד ומלאי אירועים. הסכנה ארבה מצד המיליציה האוקראינית, הז'נדרמים ומצד שודדים וגזלנים שהתרבו דווקא בתקופה הזאת. בסופו של דבר לא העז איש לחדור אפילו שני צעדים לתוך מעבה היער כי שודדים ארבו בכל מקום ואנשים היו חוזרים עירומים ויחפים וכל גופם מכוסה חבורות כחולות.

לאט-לאט עבר שבוע ועברו שבועות מאז אותה אקציה שנייה. מי שנשארו הצטופפו בכמה עשרות בתים שעדיין נשארו ליהודים לגור בהם. החיים התנהלו מתוך סבל, אבל תמיד היו האנשים מלאי תקווה למחר טוב יותר. מי שהלכו - זכרם הודחק, לא רק בידי כולם אלא גם בידי משפחותיהם הקרובות. ידוע לי מקרה שאדם בן 58 שאיבד את אשתו ואת בנו בן העשרים התחתן שישה שבועות אחר כך; והוא היה תמיד בעל ואב מסור. אפשר להסביר זאת אולי בכך, או רק בכך, שמי שאורב להם יום-יום גורל דומה אינם יכולים להתאבל ולבַכּות זמן רב את מי שידם של הרוצחים כבר השיגה.

וככה נמשכו החיים במסלולם; מכרו, קנו, אכלו וחיכו לראות מה יילד יום. ואולם כשהגיעו עוד ועוד שמועות על חיסול מוחלט של גטאות ורבעים יהודיים התחילו הכל לחשוב על מקום מחבוא להסתתר בו. מקומות המחבוא המועדפים והמקובלים ביותר היו בונקרים ביערות שבהם התכוונו להסתתר כמעט כל הגברים הצעירים. אלא שחלק גדול מן הבונקרים נתגלו עוד קודם שסיימו לבנות אותם, דבר שהביא לנזק גדול וגם לקרבנות אדם.

אני מן הרגע הראשון לא הייתי בעד הפתרון הזה של בונקר ביער. גם לא יכולנו אפילו לחלום על כך שכן צריך היה להשקיע בפרויקט הזה סכום גדול מאוד ומשפחות שלמות לא נתקבלו לשם ברצון. אחרי התלבטויות ממושכות החלטנו אפוא להסתתר בעיר. מצאנו אישה שהסכימה להסתיר אותנו אצלה, וכמובן איש לא עושה שום שירות כזה חינם. היינו אמורים לחפור לנו מקלט באורווה, בדומה למחפורת שלנו ברובע היהודי, ובמשך היום כולו היה אפשר לשהות בעליית הגג. אבא ואני התחלנו בעבודה ובמשך ארבעה לילות רצופים עבדנו שם וביום חזרנו הביתה.

ביום החמישי, היה זה 6 במאי, לא הרגשתי טוב ולכן הלכה אם לעזור לאבא בעבודה. כשנשכבו אבא ואם לישון אחרי חצות בעליית הגג התנפלו עליהם שודדים, שדדו מהם את הכל, הורידו מהם את המעילים והִכו את אימא נורא. אלמלא הצליח אבא לזרוק אותם מעליית הגג זה היה נגמר בטרגדיה גדולה.

זמן רב לא יכולנו להתאושש מן הרושם העגום שהמקרה הזה השאיר עלינו. ומה שהכי גרוע - נכזבה תקוותנו להסתתר שם כי עכשיו לא היה אפשר אפילו לחשוב לחזור לאותו בית.

מי שיכול היה להציל את עצמו עשה זאת. רבים נעלמו מן הרובע. אני חייבת להודות שקינאתי מאוד בבני המזל האלה מתוך שאני שוברת לי את הראש ימים ולילות במחשבות איך להינצל. הייתי מתפרצת בכעס כשמכרים היו מעירים הערות שאני, עם המראה הארי שלי כפי שטענו בתוקף מכל הצדדים, יושבת בבית ונאחזת בסינרה של אמא. גם ההורים נתקלו בטענות כאלה עד כדי כך שגם הם התחילו לשכנע אותי שאעזוב את הבית. אבל איך? לאן? את זאת איש לא יכול היה לומר לי. כי קל לדבר, אבל ליזום דבר של ממש בעניין היה קשה מאוד, ממש בלתי אפשרי.

וככה היינו יושבים ומחכים להתגשמותו של הגורל המזוויע שלא היו לנו שום אשליות בנוגע אליו. הרי ראינו וסבלנו את התקנות המקומיות שחייבו ללכת עם סרטי זרוע רחבים, אסרו לצאת מגבולות הרובע, חייבו לסמן את הבתים במגן-דוד. מן העיתונים יכולנו ללמוד שההסתה נגד היהודים התגברה והגיעה לשיאים חדשים.

אמנם חודש מאי אמור היה להיות שקט, כפי שהבטיחו לנו חגיגית מטַרנוֹפּוֹל, אבל מה זה חודש אחד? הוא יחלוף חיש לפני שאיש יספיק להסתכל ימינה ושמאלה - ומה הלאה? שוב אותו פחד וחרדה לשרוד בחיים העלובים האלה ולחכות למוות כי יבוא?

אני דוחה את המחשבות האלה מכל וכל, אף פעם לא הרשיתי לעצמי לחשוב כך כי אני רוצה לחיות. אני צעירה ועוד לא טעמתי שום דבר טוב מן החיים בעולם הזה. אלא שאיש לא שם לב למחאה הזאת שלי, כי מה אפשר לעשות? אין מה לעשות, כל הדרכים חסומות. ואני יודעת היטב, מודעת לגמרי, שבוודאי לא נערה אחת שחשבה כמוני ממש, נערה צעירה כמוני, בעלת אותם הנתונים והתכונות, כבר שוכבת קבורה בחפירה ההמונית בפּלֶבַּנוּבקה! והעולם סובב על צירו והשמים לא נפלו מזה!!! ואלוהים מסתכל על זה באדישות, והצורר הרשע שלנו ממשיך להיות חזק ובוטח בכוחו!

באותם ימים [מאי 1943] היה הקסרקטין חייב להשלים באנשיו את כל המחנות האחרים לעבודת כפייה. אז שוב התחילו לתפוס אנשים ולשלוח לטַרנוֹפּוֹל, אל ה"לאגר" [24].

באמצע מאי תקפה אותנו פניקה נוראה כשפתאום ב-10 בלילה נשמעו ברובע מטחי יריות. לא היה אפשר לברר מה הסיבה, בחוץ היה חושך מצרים. כולם דהרו מן המיטות למקלטים בטוחים שזו שוב אקציה.

ואולם לאחר שעה התברר שזאת בעיה פנימית בין המיליציה מטַרנוֹפּוֹל לז'נדרמריה המקומית [25]. הגברים נשארו אפוא במקלט בשעה שאנחנו הנשים קיבלנו את האורחים מטַרנוֹפּוֹל. היו לנו אתם עוד צרות למכביר במשך יומיים. כדי להטעות ולהערים עלינו הם נסעו וחזרו כעבור חמש שעות. בתכסיס הזה הם הצליחו לתפוס הרבה גברים. עד סוף החודש היה עניין הקסרקטין על הפרק וכבר התחילו לדבר על מחנה עבודה לנשים צעירות.

במחצית השנייה של חודש מאי קיבלתי באופן לא צפוי ידיעה מחברה שלי ק' [קלרה ביק] מימי בית הספר שגרה במ' [מיקוּלינצֶה] ולא הייתה לי כל ידיעה ממנה מאז שהכריזו שמונה חודשים קודם לכן שהכפר הזה וסביבתו הם "יודנריין". לא היה לי מושג מה עלה בגורלה. והנה עכשיו בדיוק היא נתנה לי סימן חיים. שלחה אלי מכר שלה, מר יאן [יאנק] מישיֶביץ' [26], שסיפר לי שהיא עם בני משפחתה שנותרו (ההורים אבדו באקציה), מסתתרת במחבוא טוב.

שמחתי מאוד לקבל את הידיעה הזאת כי קודם לכן קיבלתי עליה כמה ידיעות רעות מאוד. תודה לאל שהיו אלה שמועות שווא.

יאן מישיֶביץ' היה אצלי עוד כמה פעמים. קיבלתי מקלרה מכתב, סידרתי בשבילה כמה דברים פעוטים שהיא ביקשה וחיכיתי לביקור נוסף של מר מישיֶביץ'.

בחודש הקודם, אפריל, איבדנו את שארית המשפחה שהייתה בטַרנוֹפּוֹל ואלה היו אחות אמי עם ילד קטן ועוד אחות מבוגרת יותר. הבן הגדול של הדודה, בן 15, נשאר בקסרקטין, ואילו הצעיר, צֶשיוֹ, הצליח לברוח והגיע אלינו ברגל לטרֶמבּוֹבלה. בטַרנוֹפּוֹל נשאר עוד רק אחיה הצעיר ביותר של אימא עם אשתו וכן אשתו של האח הבכור, בתו, בעלה והילדים. האח הזה היה בעל בית מרקחת בזַוָולוּב (Zawałów) שליד פּוֹדהַייצֶה ושם הוא גר עד תחילת 1943 אף שהעיירה כבר הייתה ריקה מיהודים. הוא נהרג בצורה טרגית בידי איש ס"ס שיכור שחדר אליו הביתה.

האח השני של אימא היה בעל בית מרקחת בטישמיֶניצה (Tyśmienica) שעל-יד סטניסלבוּב (Stanisławów). עד אמצע 1942 הוא ניהל את בית המרקחת לבדו ואחר כך שלחו לו בוגרת אוניברסיטה צעירה, אוקראינית, בתו של פרופסור באוניברסיטה שתקבל לידיה את בית המרקחת בשכירות. היא פתחה מיד במלחמה מלוכלכת נגד הדוד ובעקבות זאת עצרו אותו ושחררו כמה פעמים. לבסוף, בספטמבר או באוקטובר, אסרו אותו. לאחר שבמשך זמן רב לא הגיע ממנו כל סימן חיים שמו הדודה ובתה בת ה-18 קץ לחייהן, הרעילו את עצמן.

כך מילא אלוהים את משאלותיה של השוכרת חסרת הבושה שהשיבה על גלויה שלנו שבה שאלנו מה אירע לדוד ולדודה שלנו באמצעות מפקד המיליציה האוקראינית, לאמור: "הם הלכו לאן שאתם כולכם מיועדים ללכת", והוא הוסיף שלא נבלבל לשוכרת בית המרקחת את המוח בעניינינו.

ב-25 במאי התחילו שוב מבצעי האקציה לתפיסת יהודים בלבוב ובסְטרי [27] וכל הזמן התקרבו אלינו. החרדה אצלנו הייתה אפוא גדולה, אבל אנשים טענו שעד 10 ביוני יעזבו את האזור שלנו בשקט. בשבוע האחרון של מאי הגיעו שלושה אנשי גסטפו לטרֶמבּוֹבלה ונשארו בה, לא בענייננו כביכול, ובכל זאת הוטרדנו מאוד מנוכחותם. אסרו עלינו לצאת מגבולות הרובע, על קניית מצרכים לא היה אפשר אפילו לחלום וברובע עצמו הסתובבו השוטרים היהודים ודחפו שוב ושוב אנשים בחזרה לבתים. כשעזבו אנשי הגסטפו בשבת, 29 בחודש, נשמנו אפוא לרווחה.

ביום ראשון נשמעו יריות מכיוון יער קרוּבינקה (Krówynka) ונמשכו כל אחרי הצהריים. היערן סיפר שהז'נדרמים הגיעו משם וגילו כמה בונקרים של יהודים. נפלו כמה עשרות קרבנות.
בימים האלה ירדו גשמים כבדים ובמקלט שלנו הייתה גלישה של אדמה. צריך היה לחסום חלק ממנו ובמשך השבוע כולו הייתה לנו עבודה קשה מאוד. היה צריך להוציא את האדמה ולסחוב אותה בדליים שמשקלם 40 קילו ואולי יותר שתי קומות למטה דרך פתח צר כל כך.

אבל כולם התגייסו והעבודה נעשתה.

יום רביעי, 2 ביוני [1943]

מזה כמה ימים אני קמה ב-2:30 בלילה כדי לעמוד במשמרת. ככה בכל זאת יש שקט והחיים נעים במסלולם, שהרי האדם לומד לחיות את הרגע ולא להסתכל קדימה רחוק מדי. מזג האוויר נפלא וכל מי שחי, בעיקר הנוער, יוצא לרחוב ולחצר.

אצלנו האווירה רגועה. הדוקטור חוּבֶן הציע משחק בכדור, הצעה שאני ולוּשיה ומָלה לא הרשינו לעצמנו לדחותה, וכך עבר הזמן עד חמש אחר-הצהריים. אז הגיע י"א עם הצעה שאקח משרה קבועה בביתו של טייס אחד שגר אצל מכרה שלי מניה [28]. הורי התנגדו לזה בתוקף והסבירו לי, "למה לך לקחת על עצמך אחריות כזאת כשאת יודעת שממילא שום דבר לא יצא לך מזה"? אבל אני חשתי מיד חשק ללכת לשם ולהתייצב. הטייס הזה קיבל אותי בנימוס רב, הסביר לי מה יהיו תפקידי בעבודה והלך לדווח על עבודתי ביודנרט. היה עלי לבוא למחרת בשבע בבוקר ולעזור לסוכנת הבית שלו במשך שעתיים בעבודות הבית והמטבח. הייתי בטוחה שבעבודה הזאת לא אפול מן הרגליים. כשחזרתי הביתה מצאתי חבורה שלמה על המרפסת לפני הבית, מפטפטת בעליזות ומתבדחת, ובראשה הדוקטור חוּבֶן שאכן היה במצב רוח מעולה באופן יוצא דופן. הלצות וחידודים זרמו בזרם בלתי פוסק, באמת, האווירה הייתה כמו בזמנים הטובים ההם.

איך אדם שוכח את מצבו! ובתוך זה הדוקטור חוּבֶן הקניט אותי כל הזמן עם הטייס "שלי" כששר את השיר הרוסי המפורסם, "אמא, אני אוהבת טייס - אמא, אני אנשא לטייס" [29]. הוא לא נתן לי מנוח במשך הערב כולו ולא העלה בדעתו שדווקא הטייס הזה יציל את חיי כולנו בעתיד הקרוב ביותר [30].

בשבע בערב חזר נוּסנברג מטַרנוֹפּוֹל ובפיו הידיעה שנראה שבימים הקרובים יעזבו אותנו בשקט. אבל החדשות שכנס הגסטפו שהיה אמור להתקיים ביום ראשון הוקדם ליום שישי ויהיה בטַרנוֹפּוֹל ולא בלבוב הדאיגו אותנו.

נו, בכל זאת עד יום שישי אפשר לישון בשקט!

החלטנו שמיום שבת ואילך נקום בשלוש לפנות בוקר ונרד למקלט. בינתיים, בלילה הזה בשעה 11, שכבנו לישון בשלווה גמורה. הערב הזה יישאר חרות בזיכרוני כל עוד אני חיה ובדרך הנדודים שאחריו הייתי נזכרת בו לעתים קרובות מאוד.

יום חמישי, 3 ביוני [1943]

החל מ-2:30 בלילה כבר היה מישהו ער על המשמר. בשעה 3:30 העיר אותנו טרטור חזק של מנועים ומיד פרץ פנימה השומר גרמן קוֹלין [31] בצעקות, שארבע משאיות מלאות גרמנים נכנסו לשכונה.

זעקה נוראה אחת, "אקציה", פרצה מגרונות כולם. כולם בלבָנים, עם הבגדים ביד, כל מי שהיה ערני יותר רץ בבהלה למקלט. כמה אנשים מבתים שכנים נדחפו אלינו והייאוש שלנו הרקיע שחקים כי ידענו שהמקלט שלנו אינו יכול להכיל אפילו את כל הדיירים שלנו.

הגרמנים כבר היו בחצר, אבל אנחנו הצלחנו לרדת בשלום אל המקלט ולהסתגר בו. כעת התחילו עינויי תופת בגלל חוסר מקום וחוסר אוויר. לקול הצעדים המתקרבים נדָמו כאילו הלבבות והנשימה נעצרה, ומיד בבוקר, ברגע שהם גילו את המקלט הראשון, נשתררה דממה כמו בקבר, דממה שהופרה מדי פעם בפעם באנחה כבדה ובתחינה לאלוהים שיעזור.

מן המקלט הראשון הם הוציאו זקן בן שישים, אביה של אשתו של הדוקטור ק'. הוא הבין שלא יחזיק מעמד אתנו ויצא כמו גיבור והלך אל מותו כי הבין שנוכחותו עלולה להביא לגילוי מחבואם של 30 אנשים אחרים. מקרים כאלה היו רבים מאוד.

בסביבות השעה תשע אזל האוויר במקלט. כולנו, וקודם כל הילדים, התחלנו להשתנק. לא הייתה בררה, הסתכנו ופתחנו את אשנב היציאה הקטן אל המקלט הראשון. כולם שאפו בשקיקה את המשבים הקלושים של האוויר הטרי, אך זה לא נמשך זמן רב כי כבר הגיעו אלינו קולות דוברים גרמנית מלמעלה והיינו חייבים לסגור את אשנב.

הדבר הזה חזר על עצמו פעמים רבות במשך כל היום. המתח והעצבנות גברו כל הזמן. העצבים נמתחו עד תום. כועסים זה על זה בגלל רעש, זורקים או רוצים לזרוק החוצה מן המקלט אימהות עם ילדיהן הבוכים. בקיצור האווירה טעונה מתח גבוה, קרובה להתפוצצות. היו מי שהיו מוכנים להתקוטט באגרופים על טיפת מים או על פיסת לחם. ולכל זה עוד צריך להוסיף שלא היה אפשר להגיע לבית השימוש המותקן בכניסה וכל מי שהיה חייב עשה את צרכיו במקום שעמד והסירחון הרעיל סופית את מעט האוויר.

זה עצוב מאוד, אך למרבה הצער זאת האמת! כי בתנאים כאלה אין בושה ואין תרבות או נימוס.

הסבל שעבר עלינו במקלט הזה אינו ניתן לתיאור. שום עט סופרים של הגאון הספרותי הגדול ביותר לא יצליח להמחיש זאת לפני הקורא אם הוא עצמו לא היה עד ראייה למה שהתרחש.

לפנות ערב אירעה מפולת אדמה במסדרון הראשון של המקלט שלנו. היה אפשר להבחין מראש שזה עומד לקרות, אבל למרבה המזל לא גלשו רגבי אדמה רבים ולא בבת אחת.

כך ישבנו עד השעה שבע בערב כשפתאום קפא הדם בעורקים לשמע צעדים מעלינו ודפיקות על האשנב שהוביל למקלט. זעקות שבר ואימה פרצו מפינו, "אבוד אבדנו". הילדים התחילו לבכות והמבוגרים החלו לקונן על גורלם המר.

גילו את המקלט. כבר שומעים צעקות "הראוס!" (החוצה!) ומי שישבו קרוב לפתח יצאו לאור ולאוויר העולם לא כדי לנשום בחופשיות אלא בדיוק להפך - כדי לאבד את חייהם, למות מוות עלוב. כעשרה עד עשרים בני אדם ובכללם אני וההורים ול' החלטנו לא לצאת ואפילו לסלק את קורות התמך כדי ששארית האדמה תחסום את המסדרון השני. פתאום שמענו צעקה אדירה: "ל', תצאו, ניצלנו, האקציה כבר נגמרה, הז'נדרמים שחררו אותנו". מאחר שהיינו משוכנעים שזוהי פרובוקציה לא התפתינו לתכסיס הערמה הזה והוספנו לשבת בנשימה עצורה, מחכים למה שיבוא.

לאחר כמה דקות ירד אלינו האדון מייברגר[32] וחזר על אותם הדברים. התברר שהפולקסדויטשה [גרמנים אתניים] גילו את המקלט שלנו וכבר רצו לקחת אותנו לפּלֶבַּנוּבקה למקום ההריגה. אבל השוטר היהודי ז' זלצר [33] ראה זאת ומאחר שידע שאנשי הגסטפו כבר עזבו רץ למטֶה הז'נדרמריה להזעיק את המפקד ואת נוּסנברג והם הצליחו לפתור את העניין.

לשמע הדברים יצאו ההורים שלי ואני נשארתי עוד במקלט. רק אחרי שזלצר בעצמו ירד למקלט ונשבע באלוהים שאנחנו יכולים לצאת בבטחה עזבתי את הגיהינום שלנו וכמו שיכורה, מתנודדת מצד אל צד, יצאתי אל העולם. זמן רב לא יכולתי להתעשת, אבל כששבה הכרתי ונצטללה התחלתי קודם כל להלל את אלוהים על הנס שעשה כשהציל אותנו, שכן מקרה כזה עדיין לא קרה ולא יקרה, שהגרמנים שחררו 40 יהודים שנפלו לידיהם באקציה והעניקו להם בכך את חייהם העלובים במתנה. לכמה זמן? אני לא רוצה לדעת. כפי שהתברר מיד אחר כך - לזמן קצר מאוד.

לעולם לא אשכח את מראה הדירה שלנו לאחר האקציה הזאת. על הרצפה כולה עד גובה הברכיים היו מפוזרים חפצים, כלי מיטה, מיטות, ארונות הפוכים, סלים מרוקנים. כל מה שהיה בעל ערך לקחו כמובן, אבל למי היה ראש לחשוב על כך ברגעים האלה? ברגעים ההם התחילו להגיע לאוזנינו שמותיהם של מכרים שלא הצליחו להסתתר והלכו בדרך האבדון וההשפלה.

500 מהם נלקחו בלילה הזה [34]. בכללם היו האוֹבּמן ומשפחתו, שלושה חברים מן היודנרט ו-15 שוטרים יהודים עם מפקדם. מן הבית שלנו לקחו שני גברים ושתי נשים שלא ירדו למחבוא. הדוקטור קוֹלין אמר שאחת הנשים היא אשתו וככה הצליח לשחרר אותה. מי שנשארו נעו ככה סחור־סחור עד השעות הקטנות של הלילה בלי יכולת להירגע, שרויים באימה מן השמועות על "יודנריין".

חודש חיים שלם לא ירפא את ההרס שנגרם לבריאותו של אדם ביום אחד כזה. עם זאת למדנו על בשרנו עד כמה השלווה וקבלת הדין משתלטים על האדם כשהוא עומד אל מול פני המוות. כי לעולם לא הייתי מאמינה שאני, שאני תאבת חיים כל כך ולא הרשיתי לעצמי אף לא לשנייה אחת לחשוב על המוות, ועוד מוות שפל כל כך, בגיל צעיר כל כך - שברגע גילוי המקלט שלנו והוצאת האנשים אל מול כדורי הרוצחים אגלה שלווה וכוחות נפש רבים כל כך, שאשב שקטה בלי תנועה, צמודה אל אמי, ידה על לבי, ואחכה לתורי.

אבל ככה זה אכן היה!!!

ומה שהכי מעניין - עד השנייה האחרונה יש תקווה שאולי אלוהים בכל זאת לא יעזוב אותנו. ואנחנו רואים שאת התקווה הזאת אסור לזנוח או לאבד לעולם, למרות הדעה שכאילו היא "אֵם הטיפשים". גם היום מתרחשים נסים!

מאוחר בלילה הסתדרנו לשינה. לא הייתה לנו שום תחושה מוקדמת שזה יהיה הלילה האחרון שנישן במיטותינו ובביתנו שהיה הבית שלנו למרות כל מה שעברנו. רק אחר כך נלמד להעריך זאת.
ברחובות התכתשה הז'נדרמריה עם המיליציה האוקראינית, מה שאפילו הדאיג אותנו יותר.

יום שישי, 4 ביוני [1943]

מן הבוקר שוררת כאן חרדה גדולה, לא רק בגלל האסון של אתמול אלא גם בגלל השמועות על אקציה נוספת ועל כך שהאזור כולו יהיה בקרוב "יודנפריי".

הרובע מהווה תמונה קודרת של עזובה, ריקנות, וזוועות. המדרכות מוכתמות בדם אדם טרי ומלאות חריצים מפגיעת קליעים. תרמילי כדורים מפוזרים בכל. פטרולים של הז'נדרמריה ושל המיליציה האוקראינית נעים ברחובות הלוך ושוב.

בבוקר הלכתי לעבודה החדשה שלי שהזנחתי עוד ביום הראשון לרוע המזל. את הבוס שלי לא מצאתי בבית, אבל בעלת הדירה שלו, מַנקה, סיפרה לי שהוא התעניין מאוד בגורלי, כעס על עצמו על שלא עיכב אותי שאשאר לישון אתה בלילה, ואף אמר שזה מה שהוא מתכוון לעשות בלילות המסוכנים הבאים.

כפי שנודע לי אחר כך ממנו ומן המשטרה היהודית הוא הסתובב כל היום בכיכר וחקר את השוטרים אם הובילו אותי לשם במקרה, והוא אפילו קיווה שבמקרה הגרוע ביותר הוא ישחרר אותי. בכל פעם היה חוזר הביתה מעודד יותר ואמר למַנקה, "מישיה לא קאפוט".

כל שעות לפני הצהריים עברו עלי במחשבות קדחתניות. מה לעשות? איך להינצל? שהרי היה ידוע שהמצב חמור ביותר. נוּסנברג היה צריך עוד לנסוע לטַרנוֹפּוֹל על-מנת לדחות אולי את עניין ה"יודנפריי", אבל בינתיים שרר פחד גדול מפני מה שיביא עמו הלילה הבא.

אחרי הצהריים הלכתי שוב אל הבוס שלי כדי להודות לו על התעניינותו הרבה בי והשתכנעתי שיש לי עניין עם אדם טוב וישר. הוא שמח מאוד לראות אותי ומיד התחיל לדון, יחד עם חברו, איך לעזור לי. קודם כל הוא אמר שעלי ללון עם מַנקה וגם אם יכריזו על פינוי כל היהודים מן העיירה, "יודנפריי", עלי להישאר סגורה בחדרו. הוא תכנן שאחר כך אסע משם בתור אחראית למשק הבית שלו ושל שלושת אנשיו שתפקידם היה לאסוף פצצות בשדות תעופה ישנים. אני לא הייתי מוכנה אפילו לשמוע על כך. הסברתי לו שיש לי משפחה ושאני לא מעלה על דעתי להציל רק את עצמי. אלפרד הביע את רצונו לדבר עם אימא שלי והבטיח להתייצב על-יד הבית שלנו בשש וחצי לפנות ערב.

כשחזרתי הביתה שררו שם חרדה ואנדרלמוסיה גדולה מאין כמוה. סיפרו שהגיעה שיחת טלפון מטַרנוֹפּוֹל שחבל לנסוע לשם, שעניין ה"יודנפריי" בטרֶמבּוֹבלה כבר נקבע סופית. עד מחר חייבים כולם לעזוב את העיר ולהסתלק.

משום-מה הרגשתי שהידיעה הזאת משפיעה עלי קשה יותר מאשר על כל השאר. הצער והיגון התהומיים שתקפו אותי היו ללא נשוא. מראה בני המזל שעזבו את הגיהינום מתוך ידיעה שיש להם מקום להסתתר בו קרע את לבי ופרצתי בבכי תמרורים כזה שלא היה בכוחי לבלום אותו, אף שהתביישתי בו.

בינתיים נכנסו הז'נדרמים לדירות, בדקו אם נשאר מישהו. שניים מהם שנתקלו באחותי אמרו רק "diese ist wirklich schade zur erschiessen" (אחת כזאת ממש חבל להרוג).

אלפרד הגיע ונתן לי התרעה שבתוך שעה או שעתיים תהיה אקציה. עלינו לעזוב מיד את הרובע, כולנו, הדגיש, ובערב הוא יטכס עצה מה נעשה הלאה. זמן קצר אחר כך הגיע בריצה הרוקח קלינגר והודיע שהצליחו להוציא מן הז'נדרמריה את הידיעה שמי שיישאר ברובע אחרי שעה לא יֵצא ממנו עוד חי. התלבשנו אפוא במיטב בגדינו (כל אחד לקח עוד מערכת אחת או אפילו שתיים של לבָנים להחלפה), ואימא ואחר כך לוּשיה עם אבא וצֶשיוֹ הלכו לאישה אחת ממכרותינו בשם דוּשיה. אני נשארתי עוד לחכות לשכנה ציכצקה שהייתה אמורה לבוא כדי לקחת מעט דברים שלנו.

לפני יציאתו סיכם אבא עם הרוקח קלינגר שניסע אתו לטַרנוֹפּוֹל שכן בקוֹפּיצ'נצֶה התנהלה אקציה של ריכוז היהודים מאז אתמול. אך אני לא הייתי מוכנה לשמוע על הנסיעה הזאת לטַרנוֹפּוֹל. הייתי עסוקה בהליכה אל מחוץ לרובע אל הגברת ציכצקה ובחזרה כמה פעמים כדי להביא כמה חפצים קטנים שלנו לשמירה אצלה. ואז אימא חזרה הביתה כדי להציל עוד כמה דברים, וכך עמדנו שתינו וארזנו חפצים בתרמיל כשהתפרץ מייברגר בצעקות שהאקציה כבר התחילה.

הנחתי את הכל ויצאתי בריצה אל החצר מתוך שאני צועקת לאמא, "עזבי הכל וברחי!" ובלי לשים לב לצעקות של מכרים שצעקו "רוצי למקלט" או לרעמי היריות חציתי בריצה מטורפת את הכביש תחת ברד כדורים ונצמדתי לבניין הסמוך לבית החולים. משם קראתי לגברת ציכצקה, השארתי לה את התיק שהיה אתי, וברחתי לשפת הנהר [35] דרך החצר, הגנים של בית החולים והאצטדיון ובזמן הריצה השמדתי את כל התעודות שלי מתוך החלטה שאם יעצרו אותי אכחיש שאני יהודייה כי ידעתי שנשים ניצלו לא פעם בדרך הזאת.
ליד הנהר נחתי, הסתרקתי ואפילו - הוי הזוועה שבדבר - פיזרתי פודרה על פני כדי שלא לעורר תשומת לב במראה שלי. כך החלטתי להגיע אל מכרים בעיר.

מה שהתרחש בתוך נפשי בעודי יושבת על שפת הנהר - את זאת אינני מסוגלת לתאר בכתב. הרגשתי שכל קול ירייה קורע חתיכה מלבי. פתאום התחוור לי שבבריחתי השארתי את אימא בתוך התופת. ונקיפות המצפון והפחד לגורלה והידיעה שכל אחת מן היריות הנשמעות יכולה לפגוע, אלוהים ישמור, באימא שלי - כל זה הטריף את דעתי ושיתק את רגלי וחשתי שאין לי כוח לקום ולהמשיך ללכת.

למזלי הגיע י"א, אדם שהכרתי, מכיוון העיר ואמר לי שאין שום טעם לשבת כאן. הוא הבטיח לי שאני יכולה ללכת העירה בביטחון גמור, אין שום פטרולים. אספתי אפוא את כל כוחותי והגעתי לבסוף, דרך הרחובות הראשיים שהיו מלאים באנשים חופשיים ומאושרים שלמראיהם נקרע לבי, אל ביתם של מכרי שנאלצו, מרצון או שלא מרצון, לארח אותי אצלם עד הערב הבא. שיכנו אותי במחסן קטנטן (מטר על מטר וחצי) שבו לא יכולתי אפילו לשבת בנוחיות. זה היה דבר של מה בכך לעומת מחשבות האימה שחלפו בראשי. הרגשתי כאילו ראשי נתון בסד הלוחץ על המוח והלב עלה לגרון וחנק אותי. ככה התייסרתי במחשבה שעזבתי את אימא בגיהינום כזה ואני עצמי ברחתי בלי לזכור אותה...

מכיוון הרובע היהודי הגיעו לאוזני כל הזמן קולות ירי ולא הצלחתי לעצום עין כל אותו הלילה.

שבת, 5 ביוני [1943]

מוקדם בבוקר שלחה בעלת הבית שלי את הגברת ציכצקה אל דוּשיה, במקום שאבא, לוּשיה וצֶשיוֹ היו צריכים להיות, כדי להודיע להם עלי ולהיוודע מה עם אמא. קשה לתאר עד כמה הייתי עצבנית כשהגברת ציכצקה לא חזרה עד שעה שלוש אחר-הצהריים. רציתי ללכת לשם בעצמי כי הרגשתי שלא אחזיק עוד מעמד עם המחשבות האלה, אבל הנה ציכצקה חזרה ובפיה ידיעה משמחת שאימא נמצאת שם יחד עם כולם, אבל היא נפצעה בבטנה. בשעת בריחתה נפגעה מכדור רובה, אבל הייתה זו פגיעה קלה, הקליע נכנס ויצא, לא היו לה כאבים והיא הרגישה טוב.

משא של 100 קילו כביכול ירד מראשי ומלבי. כעת התחלתי לחשוב איך להגיע אליהם.

יום ראשון, 6 ביוני [1943]

הגברת ציכצקה מסרה לי בבוקר שאלפרד הבטיח להביא אותי אל ההורים שלי. ואמנם ב-9 בערב בא אלפרד עם ציכצקה לקחת אותי ובתוך זמן קצר מצאתי את עצמי בזרועות משפחתי האוהבת, מודה לאלוהים שהניח לנו לשוב ולהיות יחד לאחר מאורעות כאלה. במשך כל הלילה שבין יום שישי לשבת וכל שעות לפני הצהריים בשבת היו הורי משוכנעים שאבדתי, אף שאלפרד אמר להם נחרצות שאינני נמצאת בין הגוויות של ההרוגים ולא בין הפצועים. התברר שבמשך כל יום שישי בערב ובשבת בבוקר הוא רץ ברובע וביערות הסמוכים וחיפש אותי. היה מראה תצלום שלי שנמצא בדירה שלנו ושואל את מי שפגש אם ראו בחורה כזאת איפה שהוא בדרך. מן המשטרה היהודית נודע לו בוודאות שאינני נמצאת ברובע היהודי.

בבוקר הוא היה נוכח כשגילו את המקלט שלנו כי חשב שאולי אני נמצאת שם ותכנן לעזור לי איכשהו, משהו שאני מפקפקת בו מאוד. במקרה הזה לא הייתה עזרתו דרושה למרבה המזל. ממנו נודע לנו שהוציאו מן הבית שלנו 15 אנשים ובכללם הקרובים שלנו משפחת מייברג. אלפרד מסר לנו דרישת שלום אחרונה מהם ועכשיו, מה הלאה?... המצב קשה ביותר! ההורים נאחזו בקרש ההצלה האחרון וניסו את מזלם. שלחו את דוּשיה למיקוּלינצֶה עם מכתב ליאן מישיֶביץ'.

ביקשו ממנו שישתדל לעזור לנו איכשהו. במצב כזה אדם עושה מה שהוא יכול כדי שאם חס וחלילה יבוא אסון לא יאשים את עצמו שהזניח איזושהי אפשרות, ולו קטנה ביותר, להציל את עצמו.
מר מישיֶביץ' ענה בכתב שיבוא מחר. אני חייבת להודות שאני לא הייתי מעזה לפנות בבקשה כזאת לאדם זר לגמרי שלא היו לו שום התחייבויות כלפינו, שדיברתי אתו זמן קצר רק שלוש או ארבע פעמים בחיי. אבל הורי המרו עליו ולא התאכזבו.

יום ב', 7 ביוני [1943]

לאחר שכלו כל כוחותינו משכיבה על הרצפה בכלוב שלנו (מטר על מטר) חיכינו בקוצר רוח לבואו של מר יאן. בינתיים בא רופא שכן אם לא הרגישה טוב. הוא חבש את הפצע והכין אותנו לאפשרות שהפצע יעלה מוגלה ויהי צורך לנתח. זה הדאיג אותנו מאוד, אבל עדיין לא הייתה שום סכנת חיים. מר יאן מישיֶביץ הגיע בשעה עשר - האיש שבו תלינו את התקווה האחרונה שלנו. הסברנו לו את מצבנו שהיה ללא מוצא, שכן לא יכולנו להישאר שם יותר מיומיים-שלושה, והתחננו לפניו שיציל אותנו.

מר יאן הבטיח שיעשה כל מה שביכולתו ואמר מראש שזוהי משימה קשה ביותר, בייחוד מפני שלא היה לנו כסף מזומן. פתאום התפרצה בעלת הבית שלנו בהיסטריה כמעט, בצעקות שעלינו לעזוב מיד את הדירה כי תכף יערכו חיפוש, הז'נדרמים נמצאים כאן ברחוב. תארו לכם את החרדה והייאוש התהומי שאחזו בנו. לצאת בצהרי היום, במרכז העיר - הרי ברור שזה מוות ודאי. בעמל רב הצלחנו להרגיע אותה והיא הרשתה לנו להישאר עד הערב במחסן הקטן שאלפרד הורה לה לנעול ואם ירצו לחפש לומר ששמורים שם החפצים שלו ושיבואו אליו לקבל מפתח. כשראה מר יאן את האסון המתרגש עלינו החליט קודם כל להוציא אותי מן התופת הזה ולשלוח עגלה בלילה כדי לקחת את השאר.

בלב כבד נפרדתי ממשפחתי ויצאנו אל מחוץ לעיר. ישבתי על מסגרת האופניים שלו ויצאנו לדרך מסוכנת נורא, אבל היא עברה בדרך כלל בשלום.

נסענו והלכנו לסירוגין בחום נורא עד תחנת הרכבת מיקוּלינצֶה כשמעבר לסיבוב הדרך הופיעו פתאום שני אנשי מיליציה אוקראינית בתפקיד, כלומר בתפקיד ציידי יהודים.

נקל לשער את האימה שנפלה עלינו כשהם עצרו אותנו ולאחר שבדקו את תעודותיו של מר יאן התחילו לחקור אותי באוקראינית.

"ומי את?!"
"אמיליה מ'!"
"מאין את?"
"מאיוַוניווקה! (Iwaniwka)"
"תעודות בבקשה!"
"אין לי שום תעודה!" אמרתי באוקראינית.
"איך זה? בלי תעודות אסור לנוע בדרכים!"
"לא ידעתי שאם אני הולכת כמה קילומטרים מכפר אחד לשני אני חייבת מיד לקחת תעודות!"
"אל מי את הולכת?" ואני עונה כפי שהורה לי מר יאן מראש: "לחברה שלי מ"ק, בתו של המנהל!"
"אז מה אנחנו יודעים, אולי את לא ממוצא 'ארי'?" ואני עונה, "אני צריכה להוכיח לכם? אתם חושבים שהכל מותר לכם?!"

וכן הלאה וכן הלאה. עינו אותי במשך רבע שעה אם לא יותר. בסוף הניחו לי בזכות קור רוחי והביטחון הגמור שלי והצלחנו להגיע בשלום ליער שמחוץ לעיר ובו ישבנו ונחנו עד הערב. מר יאן הלך הביתה רק כדי להביא אוכל ושלח עגלה רתומה לטרֶמבּוֹבלה.
כשירד החושך הוביל אותי מר יאן לעליית הגג ולנתי שם.

יום שלישי, 8 ביוני [1943]

השכם בבוקר הגיע אלפרד רכוב על אופניים כדי לברר מה אתי, האם הצלחתי להגיע בשלום ומדוע העגלה לא הגיעה אתמול בערב לקחת את ההורים.

הוא נסע בחזרה לאחר שקיבל הבטחה שהלילה הדבר יתבצע בוודאות. בערב העגלה אכן יצאה אלא שהעגלון הסתובב בדרך וחזר שכן מסרו לו שבטרֶמבּוֹבלה מתנהלים חיפושים אחר יהודים מסתתרים ואסור לצאת בלילה מן העיר במשך עשרה ימים. אימה וייאוש תהומי תקפו אותי, אבל הייתי חסרת אונים.

יום רבעי, 9 ביוני [1943]

השכם בבוקר בא מר יאן והביא בשורה משמחת. הנה כי כן באותו לילה בשעה שתיים הביא אלפרד את אבא ואת אחותי והם כבר נמצאים במקום זמני שהוא סידר להם. עם זאת הוא נראה קצת מתוח ומודאג מכך שכולם נפלו על ראשו ככה, אבל עד מהרה נרגע והיה נינוח יותר. הוא הבטיח לי שהכל יסתדר איכשהו. בערב הוא לקח אותי לפגוש את חברתי קלרה שאתה לא התראיתי זה שנתיים. לשמחתנו לא היה גבול שכן אף אחת מאתנו לא חלמה שניפגש עוד אי-פעם בחיים, ובייחוד בתנאים כאלה.

סיפרנו זו לזו בקיצור נמרץ בלבד את עיקרי הדברים שעברו עלינו שכן היה עלי ללכת ללון עם משפחתי אצל האיכר שיאנק מצא אצלו מקום בשבילנו. ואכן עד מהרה מצאתי את עצמי ב"תא הסוהר" שלנו עם אבא ולוּשיה.

ממלכתנו השתרעה על פני אולם ענקי, אסם מלא קַש, ובו חלון גדול אחד מסורג בלי זכוכית. נודע לי שדוּשיה זרקה אותם ואלפרד התנדב להעביר אותם אלי. הם יצאו מטרֶמבּוֹבלה ברגל ובוססו בבוץ עמוק עד סמוך לכפר קרוּבינקה ושם עצר אלפרד עגלה שעברה ושינה את כיוון נסיעתה וככה הם הגיעו בשלום למיקוּלינצֶה. אמא, שלא יכלה לצעוד דרך ארוכה כל כך, הייתה חייבת להישאר שם, אבל לכל היותר עד הבוקר. היינו אפוא מודאגים מאוד בגללה שכן לא היה אפשר לשלוח עגלה, איש לא רצה לנסוע.

התחפרנו עמוק בתוך הקש, מאושרים שלפחות אנחנו יחד, ונרדמנו.

יום חמישי, 10 ביוני [1943]

היום עבר עלינו בסיפורים על המאורעות שעברו עלינו ובשינה כי היינו עייפים וסחוטים לגמרי גם פיזית וגם נפשית.

יום שישי, 11 ביוני [1943]

בערב בא מר יאן ומסר לנו שהגברת ציכצקה באה אליו כדי לברר אם אבא ולוּשיה אומנם נמצאים כאן כי היא לא האמינה לאלפרד וכפי שהיא אמרה אימא הייתה חייבת לעזוב את הבית של דוּשיה. ציכצקה סיפרה שאימא נמצאת עכשיו אצל איזה נהג. באותו זמן הגיעה גם דוּשיה וסיפרה ליאנק שאימא עזבה אותה באמצע היום ואומרים שירו בה למוות.

דוּשיה גם שאלה הרבה עלינו, אבל יאנק, שהוזהר למרבה המזל מראש בידי ציכצקה, אמר לה שאנחנו כולנו נסענו אל ה"קסרקטין" בטַרנוֹפּוֹל ושלח אותה חזרה כי כבר הבנו עם מי יש לנו עסק. צֶשיוֹ הנער יצא מטרֶמבּוֹבלה ברגל כדי לשאול אנשים ולהיוודע על גורלנו. ועד שציכצקה יצאה הוא עדיין לא חזר.

ועם כל זה התייחס אלינו יאנק מאוד לא טוב. הוא טען שאנחנו מוכרחים לצאת מכאן, שהוא ביקש מבעל הבית שנישאר כאן רק יומיים-שלושה, שהוא לא יכול למצוא מקום מסתור אחר מפני שלעתים קרובות עורכים בעיירה [מיקוּלינצֶה] חיפושים אחר יהודים שנמלטו.

נקל לשער מה חשבנו ומה הרגשנו. קודם כל, עניין בואן של ציכצקה ודוּשיה מיד אחריה היה חשוד בעינינו מאוד. וגם אי-הוודאות בנוגע לגורלה של אימא שנשארה מסכנה לבדה, חולה, שבורה, בלי יכולת אפילו לשבת בלי עזרה. ונוסף על זה הסיוט של להישאר שוב בלי קורת גג מעל הראש שפירושו סופנו הוודאי!
לא הייתי רוצה לעבור עוד לילה כזה!

שבת, 12 ביוני [1943]

יום ארוך שלם של שבירת ראש והתחבטות קדחתנית מה לעשות, לאן לפנות? ובכל זאת, בערב היה יאנק במצב רוח טוב יותר והרגיע אותנו מעט. ראשית, הוא הבטיח שאימא נמצאת במחבוא והם עשו את ההצגה הזאת רק לפני דוּשיה. ושנית, בעל הבית כאן, מר מיכש, מסכים שנישאר כאן עד שיימצא לנו משהו מתאים.

קיבלנו לחם, חמאה וחלב והיינו רגועים יותר ושבעים. אבא ולוּשיה הלכו לישון ואני הלכתי אל קלרה.

יום ראשון, 13 ביוני [1943]

פטפטנו כל הלילה, קוננו על מצבנו. קלרה, שכבר נמצאת שמונה חודשים במסתור הזה, קינאה בי כל הזמן שאני מתגוררת ברובע, בין אנשים היכולים לצאת לרחוב, להתלבש כראוי וכיוצא בזה. היא לא תיארה לעצמה שבמשך כל הזמן הזה רק חלמתי שאוכל להתחבא, אפילו בחוֹר של עכבר, ורק לא להיות שרויה בגיהינום הזה ולהיכנס לפניקה עשר פעמים ביום ולראות זוועות ואסונות רבים כל כך.

בבוקר התרחצתי כל כולי בפעם הראשונה מזה שבועות, כיבסתי ביד כמה לבָנים ושבנו לדבר זו עם זו. וכך עבר עלינו היום בהעלאת זיכרונות על הימים המאושרים שלנו בעבר ובחלומות בהקיץ ואת זה, דרך אגב, לא נוכל כנראה לעולם ללמוד להפסיק לעשות. והרי כבר למדנו היטב על בשרנו שהחלומות על העתיד שלנו, בימים שבילינו שעות ארוכות בהכנות לבחינות הבגרות, לא היו דומים כהוא זה למה שעבר עלינו בהמשך או למה שעובר עלינו עכשיו. אני מוכרחה להודות שתיארנו לעצמנו את העתיד לגמרי אחרת, קצת ורוד יותר.

אני חייבת לומר שקלרה היא נשמה של זהב. היא מייחלת בכל לבה שנצליח לשרוד במסתור והיא משפיעה על יאנק שיעזור לנו. עובדה היא שאלמלא נזכרה בי בדיוק בזמן הנכון ואלמלא כיוונה את יאנק אלינו שבועיים לפני האקציה של הגירוש והחיסולים בוודאי כבר לא היה לנו זכר בעולם.

אני מתחננת לאלוהים ומקווה שהיא ויאנק לא יצטרכו להצטער לעולם על שעזרו לנו, ואנחנו בוודאי לא נשכח להם את זה עד סוף חיינו!!!

בערב חזרתי אל בני משפחתי עמוסה בשמיכה ובמצרכי מזון. מצאתי רק את אבא שכן בעל הבית לקח אליו הביתה את לוּשיה לשעה קלה ואבא נאלץ להסכים לכך למרות חוסר רצונו המובהק.

עברו שעה ושעתיים ולוּשיה איננה. אינני מסוגלת כלל לתאר את מצוקתו ואת עצבנותו של אבא. מחשבות שונות ומשונות התרוצצו בראשינו ואין בכך כל פלא בהתחשב בעובדה שבעל הבית, מיכש, היה אדם זר לנו לגמרי, ובייחוד שיאנק ציין באוזנינו קודם לכן שלוּשיה מוצאת חן בעיניו.

מתוחים עד כלות יצאנו וישבנו לפני השער עד אחרי חצות הלילה כשהגיע לאוזנינו קולה של לוּשיה. היא באה במצב רוח עליז, ובעיקר שבעה אם לא שבעה מדי. היא הצטדקה והסבירה שמר מיכש ואמו לא הסכימו להניח לה ללכת קודם. ולמען האמת היא די נהנתה לשבת שם ולדבר עם אנשים חדשים, הזמן עבר עליה במהירות שלא כמו עלינו.

ככה זה - כל יום ואי-הנעימויות והדברים המעצבנים שלו!

יום שני, 14 ביוני [1943]

היום עבר בשקט, כמו כל יום. בתשע בבוקר אכלנו פרוסת לחם בחמאה עם כוס חלב. מנה שנייה כזאת אכלנו בארבע אחרי הצהריים. בשמונה בערב נרדמנו והנה בשתיים בלילה התעוררנו עם בואה של אמא. לשמחתנו לא היה גבול כשנפגשנו כולנו, תודה לאל, בפעם השנייה למרות כל מאורעות והסכנות הנוראות שעברו עלינו.

אימא יצאה מטרֶמבּוֹבלה ברגל עם אלפרד ואשתו. בדרך הם תפסו עגלה והגיעו עד אלינו. ימים קשים ביותר עברו על אמא. היא סיפרה שהיא כמעט יצאה מדעתה במשך אותם יומיים ארוכים שבהם לא ידעה מה קרה לאבא וללוּשיה. אחר כך היא הייתה שבורה מפני שצֶשיוֹ לא הצליח להגיע אלינו. ולבסוף היא עצמה לא יכלה להגיע אלינו ושכבה שישה ימים במיטה בבית מכרים. אין אפוא פלא שמצב רוחה היה קשה כל כך.

חוץ מזה יאנק, שהעירו אותו משינה, לא היה במצב רוח נוח כל כך וצייר לאימא את מצבנו באופן קודר מאוד ולא הבטיח לעשות יותר משעשה, ואמא, שמטבעה יש לה נטייה לראות הכל בצבעים הכי קודרים, כבר ראתה את עצמה ואותנו מושלכים החוצה, אל מתחת לכיפת השמים, באין מציל, וכבר התחילה לשבור את ראשה מה יהיה הלאה. בקושי הצלחנו להרגיע אותה מעט ולהשכיב אותה לישון.

יום שלישי, 15 ביוני [1943]

אימא סיפרה לנו את קורותיה ותיארה את התנהגותן המגעילה, חסרת הבושה, של מַנקה, סוכנת הבית של אלפרד, ושל דוּשיה. לעומת זאת לא היו לה די מלים לשבח את אלפרד ואת אשתו. אלה הם ממש מלאכים, שיגמול להם אלוהים על כל מה שעשו למעננו.

בכלל אנחנו לא יודעים איך להודות לאלוהים על שזימן לנו מלאכים כאלה, אנשים שבלעדיהם בוודאי לא היינו מצליחים להסתדר.

יום רבעי, 16 ביוני [1943]

בעל המקום, מר מיכש, זרק לנו פנימה אחרי הצהריים פתק שבערב יאנק יבוא ויעביר אותנו למקום חדש. בערב היינו מוכנים וארוזים וחיכינו לו אך לשווא, דבר שהדאיג אותנו מאוד. שכבתי ולא הצלחתי להירדם, ואז פתאום, לפנות בוקר, הגיע אלי הד של איזו התפוצצות חזקה שהרעידה את המבנה.

התעוררה בנו סקרנות רבה לדעת מה זה היה ורק למחרת נודע לנו שהייתה זו פשיטה על מזקקת הוודקה. שלושה אנשים במדים של גרמנים באו לשם במכוניות ולאחר שפוצצו את הדלת ברימון לקחו להם בחופשיות וודקה והסתלקו מבלי לסגור את הברזים. הרבה מאוד וודקה זרמה החוצה. אז עכשיו מתנהלת חקירה.

יום שישי, 18 ביוני [1943]

הגברת ציכצקה הגיעה ונודע לנו, למרבה שביעות רצוננו, שאלפרד כבר עזב את טרֶמבּוֹבלה. קיבלנו מכתב ממנו וגם את כתובתה של אשתו כדי לכתוב בחזרה. שמחנו מאוד שהגברת ציכצקה זוכרת אותנו ומוכנה לעשות למעננו כל מה שהיא יכולה ושאנו יכולים לסמוך עליה כי אין הרבה אנשים כאלה בעולם.

וכך חולפים רגעים, שעות, ימים, שבועות בלי שום עניין ושינויים. ימינו רצופים בניסיונות של מילוי הזמן הריק ב"בילויים מרתקים", למשל לרחוץ את עצמי (בכוס מים אחת), לאכול אם יש מה, ולקרוא ספר שבולעים בשקיקה רבה כל כך שעד שאתה מתעשת כבר הגעת אל סופו.

השעות עוברות בעצלתיים והזמן זוחל לאט עד שאפשר להתפקע. השבועות, לעומת זאת, חולפים ביעף, אף שכל שבוע דומה לקודמו כשתי טיפות מים. ואילו אנחנו יושבים ומחכים שאלוהים יעשה עוד נסים ויבוא הקץ לסבלנו במהירות האפשרית. כל הזמן אנחנו שואלים על החדשות מפולין, על המצב בחזיתות המלחמה ובכלל מה אומרים בעולם. לצערנו אין שום דבר מיוחד.

לעתים קרובות אנחנו נזכרים גם באלה שאתם גרנו וחיינו בתקופה האחרונה והם, ברובם הגדול, כבר אינם בין החיים. וגם באנשים אחרים שאנחנו מכירים ואין לנו ידיעה מה עלה בגורלם. כפי שמסרה לנו הגברת ציכצקה אחדים בטרֶמבּוֹבלה נשארו במקומם ובתפקידם, בין השאר גם הדוקטור חוּבֶן.

לעתים קרובות מאוד אנחנו חושבים על קרובינו היקרים שכמעט איש מהם לא נשאר למרבה הצער. ואני לא מאמינה שאני, שהייתה לי משפחה גדולה כל כך, אין לי היום לא דוד ולא דודה, לא בן דוד ולא בת דודה. ולחשוב שכולם הלכו בחוסר אונים כזה, נגדעו ביד רצחנית אחת של פושעים חסרי כל בושה. מתחשק לרוץ כמטורפת, לזעוק, לקרוא לנקמת שמים ובני האדם!

בינתיים אנחנו יושבים בעצמנו במאסר, חסרי אונים, יודעים שבכל רגע מאיים עלינו גורל דומה...

ככה עבר עלינו עוד שבוע שבו אנחנו מקבלים אספקה של לחם, חמאה, חלב ואפילו מרק תפוחי אדמה. ואילו ביום חמישי קיבלנו תפוחי אדמה חמים שטרפנו אותם כזאבים מורעבים ובלענו בתוך שנייה.

ככה זה. האדם אינו יודע להעריך מספיק את הטובה שהוא זוכה לה בביתו שלו, בפינה משלו תהיה אשר תהיה, אפילו כמו זאת שהייתה ברובע היהודי, אבל תמיד היית בה אדון לעצמך, התרחצת, אכלת מה שהיה וישנת מתי שהתחשק לך.

נו, מה לעשות! ככה זה בחיים, כמו שאומר הפתגם, "פעם על העגלה - פעם מתחת לעגלה". העיקר לשרוד! ומה שאדם יכול לסבול — אלוהים ישמור! אז אני מודה לאלוהים ולאלה שמטפלים בנו כי יכול היה להיות גרוע יותר.

יום ראשון, 27 ביוני [1943]

לפני הצהריים היה אצלנו מר מיכש. הכרנו אותו קצת יותר. הוא הביא מרק עוף ולחם. הוא אמר לנו שבימים הקרובים ביותר יסדרו מקום לשני אנשים. אז אבא ואני נעבור ואילו אימא ולוּשיה יצטרכו לקבל איזו פינה כאן ואיכשהו זה יסתדר...

יום רביעי, 30 ביוני [1943]

עדיין לא הגיעו להסכמה עם בעל הבית [שאליו הם צריכים לעבור] כך שבינתיים אנחנו עדיין יחד. היום כולו עבר כרגיל, בשלווה, בקריאה ובסריגה של סוודר בשביל מר מיכש. אבל לפנות ערב עברו עלינו שעות של פחד גדול.

קודם כל עלי לספר שבמבנה, שקראנו לו "תא הכלא" שלנו, מעט מעל המרבץ שלנו, היה עוד חלון קטן הפונה אל האחו שבו נערים רועים פרות ובינתיים הם משחקים דווקא מתחת לאותו חלון שהיה חסום בלבנים כך שלא שמנו לב אליו בכלל. בשש אחרי הצהריים בערך התחילו הנערים פתאום לדפוק על החלון הזה והלבֵנים, למרבה האסון, התחילו לזוז. והרי הם יכלו להציץ ולראות אותנו אפילו דרך סדק צר ביותר.

בבהלה רבה, הלב הולם בחזקה, התחלנו אפוא לאסוף את כל מה שיכול היה להימצא בשדה הראייה שלהם וקברנו את עצמנו בפינה הרחוקה ביותר בתוך הקַש, שכבנו וחיכינו למה שיביא הגורל.

נתקפתי חרדה נוראה וכבר ראיתי את עצמי בידי המיליציה, מובלת להוצאה להורג, כשפסקו פתאום הדפיקות והרודפים שלא ידעו עלינו הסתלקו. נראה שהשעשוע הזה נמאס עליהם והם הלכו הביתה, אבל בשבילנו היה המשחק שלהם יכול להסתיים בטרגדיה.

זמן רב לא יכולתי להירגע, פחדתי שהם כבר חושדים במשהו. בקושי הצלחתי להשתלט על עצמי עד הערב כדי לבקש ממר מיכש שיתקן את החלון, דבר שהבטיח לעשות למחרת בבוקר.

יום חמישי, 1 ביולי [1943]

בשמונה בבוקר כבר הוציאו הנערים את הבהמות למרעה וחידשו את מלאכתם ההרסנית בחלון החסום שלנו. ושוב פחד, מבוכה, עצבנות וציפייה שהאסון החדש הזה יסתיים. לבסוף הם הצליחו להוציא ממקומן שתי לבֵנים. הם הציצו פנימה ובכך התמלאו משאלותיהם והם הלכו להם בעוד אנחנו יושבים בלא ניע מלבד רעד הפחד עד הצהריים, עד שמר מיכש בא וסתם את הפתח שנפער ותיקן אותו.

יתר שעות היום עברו במצב רוח מתוח וקשה. אנחנו מתוחים ועצבניים כולנו. לאן שלא תפנה, על מה שלא תחשוב - בכל תמצא רק דאגות וצרות וקשיים ופחד.

יש רגעים שכבר מתייאשים לגמרי, אדישים לכל החיים האלה אם אומנם אפשר לקרוא לקיום העלוב והמנוון הזה חיים. ואלמלא אימת המוות היה האדם גומר עם כל זה ברצון. כי אני שואלת את עצמי גם אם נשרוד את המלחמה, במקרה הטוב ביותר, האם השנים שייוותרו לנו לחיות יהיו שוות את כל הסבל והעינויים?

כי איזה מין חיים יכולים להיות אלה, לאחר שעברנו תלאות זוועתיות רבות כל כך? ממילא לא נשאר מן האדם אלא פקעת של עצבים ממורטטים, ללא נשמה, בלי לב, בלי בריאות, מלא מרירות העולה על גדותיה - ועם כל זה הוא משתוקק בעוז לחיות את החיים. לכל יום משברים משלו, רגעים ושעות אפלות. כל הזמן מתגלים קשיים חדשים ודאגות חדשות, על הכל צריך לשבור את הראש. משהו צריך למנוע - משהו צריך למהר ולסיים - משהו שוב לסדר...! וכאן האדם צריך לשבת מאחורי סורגים כשהוא חסר אונים ונתון לחסדי זרים. אבל זמן להרהר ולחשוב יש לו למכביר!

כל יום ארוך כשנה והלילה - מאה שנים. כך שאם לא יצאנו מדעתנו בזמן שאנחנו שרויים במחשבות אימה כאלה אנחנו באמת עשויים מפלדה! ואילו הסוף לאסון הזה אינו נראה! בחזיתות המלחמה קיפאון מוחלט - כך אומרים - שקט שלפני סערה! עם זאת אנחנו כבר כמעט מתים מרוב ציפייה לאותה סערה שתבוא!

יום שישי, 2 ביולי [1943]

היום הגיעה הגברת ציכצקה שכבר דאגנו מאוד לגורלה. נתגלו קשיים חדשים מן הסוג הכספי. היינו צריכים לקבל כסף מטַרנוֹפּוֹל ותקוותנו זו נכזבה בגלל אקציה שהייתה במתחם העבודה, הקסרקטין [36]. גם אי-אפשר למכור שום דבר, וכסף חייבים, בלי זה אי-אפשר לסדר שום דבר.

לגברת ציכצקה נודע בטַרנוֹפּוֹל שצֶשיוֹ נמצא בקסרקטין יחד עם אחיו והדבר עורר בנו שמחה רבה, בייחוד בגלל אימא שהאשימה את עצמה כל הזמן האשמות נוראות על ששלחה אותו לבדו, כפי שהאמינה, אל מול כדורי הרוצחים.

חוץ מזה הידיעות מטַרנוֹפּוֹל אינן משמחות [37]. צדים ללא הפסק ומצליחים לצוד יהודים שמסתתרים בעיר, בכפרים וביערות. הידיעה שגילו את מחבואם של מכרנו משפחת שטייניג [38] השפיעה עלי קשה. כל הזמן קינאנו בהם כי סיפרו שהם מצאו מקום מסתור מצוין. כששומעים סיפורים כאלה מאבדים את האמונה ביכולת ההישרדות שלנו בטווח הרחוק יותר. הלב כבד כל כך וקודר עד שמתחשק לך רק לשכב ולישון ולא להתעורר עוד.

בכל זאת עלי להודות שמחשבות כאלה רק באות והולכות, חולפות. בעומק נשמתו האדם רוצה לחיות בכל מאודו ולשרוד את תקופת המבול הזאת של המלחמה ולא עובר רגע בלי שיתחנן לאלוהים שיקיים את רצונו.

אנחנו אסירי תודה מאוד לגב' ציכצקה על שהיא משתדלת כל כך לעשות למעננו וממש מסכנת את עצמה. בלי עזרתה היה מצבנו מעורער ביותר.

בערב בא יאנק נרגש ומתוח מאוד, ממש פכר את ידיו, קודם כל בגלל חוסר מזומנים. אנחנו מבינים זאת היטב ועם זאת אנחנו חסרי אונים לחלוטין. בכל מקרה החלטנו החלטה נחושה להגיע להסכם ברור עם בעל הבית.

ביום ראשון האחרון (4 ביולי) נסע מר מיכש עם י' ליריד בטרֶמבּוֹבלה ובהזדמנות הזאת הביאו לנו קצת בגדים להחלפה ומצרכי מזון.

יום חמישי [רביעי] 7 ביולי [1943]

ציכצקה הביאה מטַרנוֹפּוֹל מעט כסף ועוד קצת מן המעיל שמכרה כך שהחודשיים הבאים מובטחים לנו, רק שבעזרת האל כל שאר הדברים יסתדרו. מה הלאה - ממילא אין טעם לדאוג. קיבלנו כמה עיתונים ששיפרו מאוד את מצב רוחנו כי בחזית המזרחית כבר נראית תנועה כלשהי ואפילו אומרים שהבולשוויקים כבשו בחזרה את חַרקוֹב [39]. נודע לנו גם שבאזור פּוֹדבוֹלוֹצ'יסקה פוצצו גשר של מסילת ברזל עם הרכבת שעברה ויחידות פרטיזנים מנהלות קרבות באזור זבָּרָז' (Zbaraż) [40]. כל המיליציה האוקראינית מטרֶמבּוֹבלה, מיקוּלינצֶה והסביבה נסעה לשם.

שבת, 10 ביולי [1943]

היום מלאו לי 22 שנים. יום הולדת עצוב מאוד השנה, אבל הבה נקווה שיום ההולדת הבא יהיה שמח יותר ויפצה על הכלא שאני מבלה בו השנה. כי כל הזמן אני מזכירה לעצמי שאסור להתלונן שהרי - אלוהים ישמור - יכול היה להיות גרוע יותר ויש להודות לאל על כך.

בערב היינו צריכים אבא ואני לעבור למקום החדש. ארזנו אפוא את כל רכושנו עלי אדמות בתוך סל ובשעה עשר בא יאנק עם בעל הבית החדש שלנו. לא עבר זמן רב ומצאנו את עצמנו ב"ממלכה" החדשה שלנו שלמען האמת לא נראתה מצודדת ביותר במבט ראשון. אבל מה לעשות, אסור להיות בררן!

זו הייתה עליית גג קטנטנה שלא היה אפשר אפילו לעמוד בה בקומה זקופה! נשכבנו לישון על הקַש ובבוקר החלטנו להתרווח כאן איכשהו עד כמה שאפשר.

יום ראשון, 11 ביולי [1943]

הכל נראה אחרת באור יום. מתברר שעליית הגג הזאת היא די ארוכה (עשרה מטרים), רוחבה שני מטרים ובנקודה הגבוהה ביותר הגובה הוא 1.40 מטרים, כך שאין מה לדבר על עמידה זקופה. הכניסה היא מן החצר והדלת מלאה סדקים, דבר שמדאיג אותנו מאוד. למטה נמצאת האורווה, מחוברת אל בית המגורים.

העברת האוכל מאוד לא נוחה. מיד בבוקר נדברנו עם בעל הבית שחייבים להפריד חלק מעליית הגג בעבורנו ולסדר ירידה לאורווה באופן שנהיה נפרדים לגמרי מן החלק האחר של עליית הגג. ניתן לעשות זאת בקלות.

יש לנו מזון לא רע ואנחנו שקטים ורק עצוב לנו בלי אימא ולוּשיה. אנחנו דואגים להן כי גם הן בוודאי מרגישות רע באסם הריק ההוא. מחר חג, רק ביום שלישי נתחיל בעבודה.

יום שלישי, 13 ביולי [1943]

מעשר בבוקר עד שבע בערב, עם הפסקה לארוחת הצהריים, עבדנו עם בעל המשק על סידור המשכן החדש שלנו. כעת אנחנו הרבה יותר בטוחים, בלי כניסה ישירה מן החצר, וגם הרבה יותר נוח להעביר לנו דברים ולדבר אתנו. בערב קיבלנו מים חמים, ירדנו ללול ובפעם הראשונה מזה חמישה שבועות רחצנו את גופנו כולו כדת וכדין. הרגשנו הרבה יותר רעננים, בלבָנים נקיים, וישנו כמו לאחר אמבטיה טובה.

ציפינו לבואם של יאנק או של מר מיכש - אך לשווא. מה שהיה ממש מפתיע היום הייתה תנועת המטוסים מעלינו.

יום רבעי, 14 ביולי [1943]

היום עבר בשקט. בערב זכינו לביקורם של לוּשיה ומר מיכש. אימא ולוּשיה מרגישות טוב, זאת אומרת שיש להן מה לאכול. אבל עצוב להן בלעדינו כמו לנו בלעדיהן.

שמענו מהם חדשות רבות מן העולם, למשל שעוד בשבת, בשלוש אחר-הצהריים, נכבשה סיציליה בידי האנגלים והאמריקנים [41], ואילו בסביבתנו ניכרת פעילות חזקה של יחידות פרטיזנים. המיליציה האוקראינית ממיקוּלינצֶה, שיצאה לקרבות עוד ביום חמישי, לא חזרה עד היום (חוץ מן המפקד) ולפי מה שמספרים הם נהרגו כולם על-יד זבָּרָז' בקרבות עם הפרטיזנים ועם צנחנים רוסים. אומרים שכל המיליציה האוקראינית הניחה את נשקה, לא רצו לצאת ולהילחם נגד המון כנופיות האורבות להם בכל מקום לאחר שנתנו לכל אחד רק שמונה כדורים.

העיירה מיקוּלינצֶה עצמה הייתה אתמול עדה למאורע מוזר. בלילה נכנסה מכונית לחווה החקלאית ויצאו ממנה שבעה גברים במדי צבא סובייטיים. לאחר שרחרחו מסביב ותשאלו אנשים הם עזבו. לפני הצהריים לעומת זאת הסתובבו ארבעה אנשי צבא סובייטים חמושים בפארק המקומי ולא עצרו אף אחד ולא פגעו באיש. בצהריים הם נעלמו כביכול וכשהגיעו מכוניות לרדוף אחריהם לא נשאר מהם סימן וזכר.

העיר כולה נתמלאה בחיילים גרמנים שהגיעו כדי ללכוד אותם. אחד מהם נורה ונהרג על־יד מישקוֹביצֶה (Myszkowice) בידי אלמונים. בשביל חור עלוב כמו מיקוּלינצֶה זוהי סנסציה גדולה!

אנחנו רואים שמשהו מתחיל להתרחש ואולי יזוז משהו סוף-סוף וישתנה לטובה?

גם בחזית המזרחית גברה הפעילות מאוד. העיתונים כותבים על קרבות עזים שלא היו כמוהם על־יד אוֹרֶל (Oryol) [42]. הגרמנים מקדמים כמויות עצומות של צבא אל החזית. היום נעו במשך כל היום דרך מיקוּלינצֶה גדודים משוריינים, משוריינים וסוסים, בדרכם אל טרֶמבּוֹבלה.

העולם מצפה למאורעות חשובים בזמן הקרוב ביותר. חדשות כאלה מוסיפות לנו כוח ומחזקות את רוחנו, אף ששום דבר קונקרטי לא ידוע, ועוזרות להאמין במחר טוב יותר!

עד מאוחר בלילה התעמקנו אבא ואני במשמעותן של החדשות ששמענו וניסינו לחזות מה יהיה בעתיד - מייחלים שיבוא מהר ככל האפשר!

יום חמישי, 15 ביולי [1943]

בערב בא יאנק לבקר ומסר לנו שאסרו על אזרחים לנסוע לכיוון טַרנוֹפּוֹל או לצ'וֹרטקוּב (Czortków) [43]. יחידות צבא נעות כל הזמן אל החזית ואילו הפעילות הפרטיזנית מתגברת בפיקודו של אחד הגנרלים הרוסים. אומרים שיחידה שנייה, גדולה יותר, נעה לעזרת הפרטיזנים וכבר חצתה את זבּרוּץ' [44].

בטַרנוֹפּוֹל נערכה הלוויה של הקרבנות הגרמנים והאוקראינים שנפלו בקרבות האלה. איפה שהוא בסביבת פּוֹדבוֹלוֹצ'יסקה כבשו הפרטיזנים מחנה לעבודת כפייה שעבדו בו יהודים ושחררו אותם [45]. בתגובה שרפו הגרמנים את המחנות בבּוֹרקי [46] ובסלוּפּקי (Słupki) כדי למחות מהם כל זכר.

בטַרנוֹפּוֹל לעומת זאת עשתה יחידת הגסטפו מלבוב, שהייתה בדרכה לאזור הקרבות עם הפרטיזנים, שמות ב"קסרקטין" ואולי חיסלה אותו כליל. אין זאת עדיין ידיעה בדוקה. וככה כל מפלה בחזית או בעורף גורמת להם לפגוע ביהודים!

בכוֹרוֹסטקוּב (Chorostków) עצרו הרוסים רכבת על גשר ולאחר שהניחו לאזרחים לרדת ממנה פוצצו אותה. חוץ מזה גרמניה ואיטליה נתונות להפצצות אדירות והדעה הכללית היא שהן לא יצליחו להחזיק מעמד עוד, לכל היותר יחזיקו מעמד אולי שבועיים.

יום ראשון, 18 ביולי [1943]

אתמול הייתה אצלנו לוּשיה, היא באה עם מר מיכש. החלטנו שהערב אני אעבור אל לוּשיה ומר מיכש יביא את אימא אלינו כדי שתוכל להתרחץ, שכן אצלם זוהי משימה בלתי אפשרית. מחר בערב נחזור כל אחת למקומה.

מר מיכש הגיע בעשר בערב עם אמא. במקום לבוא קודם כל אלי ולקחת אותי כדי שלוּשיה לא תצטרך להישאר לבדה, הוא שכנע את לוּשיה שבעוד עשר דקות הוא יחזור אתי. ואמנם התכוננתי לצאת מיד כשבא בעל המשק שלנו וביקש ממר מיכש לבוא כי אחיו בא לפגוש אותו.

היינו מתוחות מאוד, חיכינו חצי שעה, שעה, והם שם בחוץ התווכחו על משהו. לאחר שעה בא בעל המשק שלנו ואמר שהם הלכו, אבל מיכש יחזור בוודאי מיד. לעצבנות שלנו, ובייחוד של אמא, לא היה גבול וכרגיל היא העלתה את ההשערות המפחידות ביותר בנוגע ללוּשיה שנשארה לבדה. חוץ מזה שלוּשיה פוחדת לשבת שם לבדה הרי היא תדאג נורא לאמא.

ישבנו אפוא כמו על סיכות וחיכינו שמר מיכש יחזור. כשבושש לבוא והזמן התארך הלך בעל המשק לחפש אותו ומצא אותו בעיירה, עסוק בתיקון מכונית שעברה שם. הוא מסר לנו שנשכב לישון וכשיסיים יבוא וייקח אותי. הוא לא ידע כמה זמן יארך התיקון הזה.

לשמע הבשורה הזאת התחילה אם לקונן, לפכור את ידיה ולהתחנן לפני בעל המשק שייקח ממר מיכש את המפתח וילווה אותה בחזרה אל לוּשיה. הלה נבהל כל כך ממצבה של אימא שמיד עשה כדבריה וכעבור זמן קצר חזר עם המפתח ולקח עמו את אימא בחזרה.

השעה כבר הייתה שתיים בלילה. ואף-על-פי-כן לא הייתה לוּשיה מודאגת כל כך שכן מר מיכש זכר לעבור אצלה ואמר לה מראש שיעברו כמה שעות עד שיוכל ללוות אותי אליה. אבל אני כבר לא רציתי ללכת מחשש שמחר תתרחש שוב פרשה מעצבנת עם ההעברה שלנו בחזרה למקומותינו.

בעל המשק שלנו הוא אוקראיני שאפילו את שמו אינני יודעת. מכנים אותו "יַשקוֹ חסר יד".

יום שני, 19 ביולי [1943]

לפנות ערב קיבלנו פתק קצר מאוד מלוּשיה שבו כתבה שמר מיכש מסרב להחזיק אותן עוד במקום הסתר שלו והיא תבוא בערב כדי לדבר ולהחליט מה לעשות!

הידיעה הזאת נפלה עלינו כרעם ביום בהיר. שקענו עד למעלה מראש בהשערות ובניחושים מה המשמעות של זה, אף שבכל מקרה היה ברור שזה לא דבר מבשר טובות!

ושוב מתח ועצבים וציפייה בחוסר סבלנות לערב כדי להיוודע מקרוב במה מדובר. אלא שלוּשיה לא הגיעה ואנחנו רק שמענו מבעל המשק שלנו יַשקוֹ שכל זה הייתה אי-הבנה על-רקע ההתפרצות של אימא ביום ראשון. מר מיכש, אמר יַשקוֹ, לא יכול לסלוח לנו על חוסר האמון בו שכן הוא שיער בדיוק על מה ולמה דאגנו כל כך באותן שעות. לא הייתה כל בררה אחרת - הלכנו לישון. לא יכולנו לעצום עין שלא לדבר על כך שמרוב דאגות הראש מתפוצץ. היינו צריכים לשבת כל הלילה ולאגור את מי הגשם בכל כלי שמצאנו שכן גשם חזק חדר ל"פינה" שלנו מבעד לגג הדולף והרטיב אותנו ללא רחם.

יום רביעי, 21 ביולי [1943]

בבוקר נסעה אחותו של יאנק לטרֶמבּוֹבלה ולקחה אתה מכתב מאתנו אל הגברת ציכצקה. אנחנו מחכים אפוא לחדשות משם. בערב מסר לנו יַשקוֹ שהגברת ציכצקה לא ענתה על המכתב בכלל ורק מסרה על-ידי מישהו שהיא עוזבת ללבוב כדי להישאר שם כי בטרֶמבּוֹבלה יש כל הזמן מהומות. ביום שני רצחו שם בלילה עשרה פולנים והיא החליטה לעזוב מפחד שיהיו עוד מעשים כאלה. ועכשיו שוב נחתו עלינו צרות חדשות - מה יהיה עם החפצים שלנו שנשארו אצלה שהם כל ה"רכוש הגדול" שלנו והם התקווה היחידה שנוכל לשלם בעד החזקתנו לפחות זמן מסוים.

בכלל כל הסיפור הזה נראה לנו מאוד לא ברור כי לא יכולנו להאמין שהגברת ציכצקה תעשה דבר כזה, תיסע מבלי להגיד לנו מילת הסבר. משמעות הדבר בשבילנו היא מפולת כללית, ואם להוסיף לזה את אי-ההבנה עם מר מיכש כבר ראינו את עצמנו שוב במצב ללא מוצא.

התחלנו לחשוב ולהתייעץ איך יהיה אפשר להתקשר ישירות עם הגברת ציכצקה, דבר שנראה ממש בלתי אפשרי. חשבנו שאולי בערב ייוודע לנו יותר מלוּשיה, אך לצערנו היא שוב לא הגיעה.

יום חמישי, 22 ביולי [1943]

אחרי הצהריים היה אצלנו יאנק וממנו נודע לנו שהעניין עם הגברת ציכצקה נראה שונה לגמרי. מסתבר שהיא נוסעת אל משפחתה במערב והשאירה הוראות שבימים האלה ישלחו עגלה לקחת את כל הדברים ולהעבירם אלינו. נרגענו, אף שגם ככה זה מאוד לא נוח לנו כי זה לא יהיה פשוט בכלל להביא את כל הדברים האלה לכאן ומה שהכי חשוב - אין מי שיקבל עליו את התפקיד למכור אותם. אנחנו עדיין לא יודעים איך זה יתארגן.

מר מיכש כבר סיפר ליאנק שהוא מסרב להחזיק אצלו את אימא ואת לוּשיה, אבל יאנק לא יכול לעזור לנו במאומה כי לפני 1 באוגוסט הוא נוסע לחודש שלם. הערב אבא ואני נעבור ליום או ליומיים אל אימא כי יַשקוֹ חייב לתקן את הגג בעלייה שלנו.

יום שישי, 23 ביולי [1943]

כולנו יחד עכשיו. המצב שלנו קריטי מאוד. מר מיכש אומנם כבר התרצה מעט, אבל זה כבר לא מה שהיה קודם. עניינים כאלה משאירים תמיד טעם רע. כפי שגילה יאנק ללוּשיה בסוד, יַשקוֹ שלח אותנו לא בגלל תיקון הגג אלא מפחד חיפוש אצלו כי אתמול בערב היו חיפושים כאלה אחרי יהודים מסתתרים. אומרים שבחיפושים האלה תפסו 17 יהודים שהסתתרו. בערב יאנק עוד הוסיף ואמר שעם יַשקוֹ שלנו בכלל משהו לא בסדר, הוא בעצמו לא יודע מה זה. הוא הבטיח להבהיר לנו הכל למחרת.

אנחנו מודאגים מאוד בגלל זה, איננו יודעים מה מתרקם מאחורי גבנו. אנחנו במצב גרוע כל כך עד שתוקף אותנו ייאוש גמור, השלמה עם גורלנו וציפייה לגרוע ביותר. אז בשביל זה אלוהים עשה עם כולנו חסד כזה כדי שאחרי שישה שבועות של סבל נהיה נאלצים לצאת ממחבואנו, כלומר ליפול היישר לידי התליינים?

אני חייבת להזכיר שהסיבה העיקרית לכל אותן אי-הבנות היא כסף, חסר לנו כסף ולכן מיטיבינו שבחסדם אנחנו חיים מתמרמרים כנראה. וככה יש לי הרושם שמחסור של כמה אלפים של אותם זלוטים שאיבדו מערכם יהיה סיבת אבדננו. ולזה אין עצה ותקנה!!! עשינו כל מה שיכולנו כדי להינצל ואם לא הצלחנו - מה אפשר לעשות!
היום כשערכו חיפושים בכפר לא רחוק מאתנו מצאו שוב כמה יהודים.
נראה מה יביא לנו יום המחר!

שבת, 24 ביולי [1943]

ובכן, בערב נודע לנו מפי מר מיכש שלמרבה הצער לא היו החששות שלנו חששות שווא כי יַשקוֹ שלנו אינו מוכן להחזיק אותנו אצלו בשום אופן. כל זה נעשה ללא תיאום עם מר מיכש שכעת רוצים להפיל עליו עוד שתי נפשות. אך דווקא הוא הבטיח לנו שהכל יסתדר איכשהו. ואכן אלמלא שלוות רוחו והעידוד שהעניק לנו היינו כולנו מאבדים את העשתונות. אנחנו רק לא מבינים למה יאנק כועס עלינו. היינו רוצים, מוכרחים, לדבר אתו.

אז הנה אנחנו שוב כולנו יחד, אבל לא שקטים כמו שהיינו כשהיינו בנפרד. אנחנו רואים שלא הכל כשורה ונזכרים לעתים קרובות באותם ארבעה שבועות ראשונים שבילינו כאן בלי כל אותן הפתעות לא נעימות ובלי אותן צרות.

יום ראשון, 25 ביולי [1943]

ושוב, תודה לאל, התפזרו העננים הקודרים מעל ראשינו והאופק התבהר. הבעיה עם בעל המשק שלנו יַשקוֹ כבר התבררה בחלקה ויש תקווה שבעוד כמה ימים שוב נעבור אליו. התברר שיַשקוֹ אמר שהוא מרוצה מאתנו מאוד וברצון יקבל אותנו בחזרה. אז אנחנו כבר רגועים כמעט לגמרי, בייחוד שמגיעות אלינו שמועות מבשרות טוב. בחזית המזרחית נחלו הגרמנים מפלה גדולה על-יד אוֹרֶל. נראה שהם הוקפו שם מסביב והושמו במצור, כמו בסטלינגרד. איטליה מופצצת ללא הפסקה [47] וללא רחמים, אומרים שאפילו רומא על המקומות הקדושים שלה והעתיקות כבר הפכה ברובה לעיי חורבות.

ובמה שנוגע לחדשות מקומיות, העובדה שנתנו פקודה למסור את כל מקלטי הרדיו, שממילא רק אוקראינים היו רשאים להחזיק, נותנת מקום להשערות שמצבם חמור. כמו-כן הקדימו את שעת העוצר לתשע לפי שעון גרמניה.

יום שני, 26 ביולי [1943]

בערב בא אלינו יַשקוֹ והצטדק שהיה עליו להעביר אותנו בטענת שווא. התברר שהוא עשה כך לבקשתו של יאנק שהעביר לשם לכמה ימים את חברתי קלרה עם אחותה ובן אחותה מפני שבמקום שהיו בו הייתה סכנה של חיפוש. ברור שאם קלרה היא הסיבה אנחנו לא מאשימים את יאנק, אף שהוא היה יכול לספר לנו את האמת ובוודאי שהיינו מפנים את המחבוא שלנו בעליית הגג בלי מילת התנגדות אחת. מדבריו של יַשקוֹ הסתבר שיהיה עלינו להישאר כאן עוד יומיים-שלושה. בעצם הרבה יותר נעים לנו כאן כי אנחנו ביחד, רק מצב המזון קצת דחוק. חוץ מזה מסר היום הרדיו ידיעה סנסציונית שמוסוליני התפטר והשלטון עבר לידיו של המלך ויקטור עמנואל [48]. אין כל ספק שזהו אירוע בעל משמעות רבה ואנחנו מצפים בדריכות להתפתחויות נוספות.

בטַרנוֹפּוֹל לעומת זאת חיסלו לפני שלושה ימים את הקסרקטין. בחיסול התפתחו פתאום מעשי אלימות מצד היהודים שירו על הכיכר ממכונת ירייה והרגו 18 גרמנים וכמה מאנשי מיליציה אוקראינית [49]. במהומה שפרצה בעקבות זאת הצליחו מעטים מאותם חסרי המזל להימלט ולהגיע לצד ה"ארי" של הרובע כשהם נרדפים ונורים בידי המשמרות. חילופי היריות עלו גם בחייהם של כמה קרבנות אזרחיים לא-יהודים.

יום רביעי, 28 ביולי [1943]

יאנק הביא מכתב מגברת ציכצקה בטרֶמבּוֹבלה. היא כתבה שנסיעתה ללבוב אינה אקטואלית בינתיים. הידיעה הזאת הרגיעה אותנו מאוד.

שבת, 31 ביולי [1943]

ושוב הפתעה לא נעימה. הגיע עוד מכתב מיאנק וממנו נודע לנו שהערב שניים מאתנו, זאת אומרת אימא ואני, נעבור מכאן, אבל לא למקום הישן אלא לאיזה מקום חדש ונישאר בו רק עד 15 באוגוסט.
מה פשר השינוי ומה יהיה אתנו אחרי 15 באוגוסט? אנחנו לא יודעים. הרי אנחנו תלויים לגמרי בחסדם של בעלי חסותנו ואנחנו רוצים להאמין שימצאו איזשהו מקום לשכן אותנו. חבל לי מאוד על המקום הקודם שהצלחנו להסתתר בו טוב כל כך והיה לנו עניין עם אדם הגון. אבל אין מה לעשות - כוח עליון! אנחנו ארוזים אפוא ומוכנים להעברה החדשה.

יום ראשון, 1 באוגוסט [1943]

אמש עברנו אימא ואני למקום החדש, כבר השלישי במספר. במקום חיכתה לנו ספה. איזה לוקסוס! ואילו אנחנו, שכבר לא היינו רגילות להימצא בקרבתם של חפצי מותרות כאלה, לא יכולנו לעצום עין כל הלילה. בבוקר הסתכלנו מסביב במשכננו החדש והתברר לנו שאנחנו נמצאות במזקקת וודקה ויש כאן אפשרות להתחבא ולהסתתר בשעת צורך. עם זאת אנחנו מרגישות בודדות ומתוחות מאוד. יאנק מביא לנו אספקה פעמיים ביום וחוץ מזה יש פה יתרון גדול נוסף, אפשר להתרחץ כל יום בדלי מים, עוד מותרות שעד כה לא יכולנו אפילו לחלום עליהם. נצטרך בכל זאת לעבור מכאן לעליית הגג כי בין עליית גג למחסן פחם אנחנו מעדיפות עליית גג, אף שאני לא יודעת איך נחזיק שם מעמד מתחת לגג של פח לוהט.

3 באוגוסט [1943]

לפני שעה עברנו לעליית גג גדולה וריקה. בפינה, על אלומות קַש, סידרנו לעצמנו מקום לשכב ולישון. אנחנו מרגישות כאן בטוחות יותר כי ניתן לחסום את הפתח הקטן שדרכו נכנסים לעליית הגג בלבֵנים כך שהמחבוא שלנו מוסווה די טוב.

הצוהר שלנו אל העולם הרחב הוא פתח קטן בגודל של כ-40 על 40 סנטימטר שממנו נשקף נוף ממש יפה. מולנו משתרעים יערות, שדות חיטה צהובים, גנים ירוקים וקרוב אלינו יש כביש ראשי וכנסייה.
אנחנו צופות בתנועה רגילה ברחוב, החיים מתנהלים במסלולם, ולמראה הזה הלב מתכווץ - העולם יפה כל כך, כולם חיים ונהנים, ואילו אנחנו, כמו הפושעים הכי גרועים, יכולות להסתכל עליו רק מבעד לסורגים מתוך פחד מתמיד שקיומנו העלוב יכול להיקטע גם הוא בכל רגע. הימים יפים, הקיץ במלוא הדרו, התחילה עונת הקציר. השרב מכה בנו קשות. אנחנו יושבות רק בלבָנים לגופנו, שופכות על עצמנו מים קרים, שותות מכל הבא ליד, נושמות בקושי והצמא בוער.

הסבל שלנו אינו ניתן לתיאור. כי מי ישב בימים החמים ביותר של אוגוסט בעלייה מתחת לגג פח? אנחנו כבר יושבות פה כמה ימים ודי בהם כדי לכפר על כל חטאינו שחטאנו אי-פעם.

אנחנו מיואשות מאוד אפוא וחסרות סבלנות והסוף אינו נראה. אין גם סימנים שיהיה שינוי ופה הקיץ עוד מעט ייגמר - ומה יהיה אחר כך?

התפטרותו של מוסוליני מן השלטון לא הביאה עד עכשיו כל חדש וההפצצות על איטליה ורומניה הרי אינן משפיעות על ההכרעה במלחמה הנוראה הזאת. ואילו אנחנו צריכים להשתחרר מהר, לפני בוא החורף, אחרת נהיה אבודים. אלא שדיה לצרה בשעתה. אולי בכל זאת אלוהים יעזור לנו!

14 באוגוסט [1943]

הזמן בורח, תודה לאל, הימים חולפים ומחר ימלאו שבועיים לישיבתנו כאן. השבוע האחרון היה מעט קל יותר שכן מזג האוויר היה נאה ולא שרבי. אנחנו משתעממות מאוד, ממש מחפשות מתחת לאדמה עניינים להתעסק בהם, העיקר שהיום יעבור מהר יותר. נעשה קצת קל יותר על נשמה לאחר ששמענו חדשות שהבולשוויקים זוכים להצלחות נוספות וכבר נמצאים בפרוורי חַרקוֹב. באיטליה הפצצות בלתי פוסקות והן סיבה להפגנות נמשכות נגד המלחמה. גם בגרמניה הפצצות, רעב ומצוקה.

ביערות הסביבה מסתתרים יהודים שברחו מן ה"קסרקטין" בטַרנוֹפּוֹל. לפי מה שהם מספרים הצליחו יהודים רבים, בייחוד נוער וחלק מן המיוחסים ששימשו את רוֹקיטה, לברוח מן הלאגר לפני שחיסלו אותו כליל. אומרים שרוֹקיטה ומפקד הגסטפו הוצאו להורג על שסיפקו תעודות מזויפות ליהודים במחנה, תעודות שבאמצעותן הצליחו להימלט [50]. מלבד זאת כבר חוסלו כל מחנות העבודה והרופאים [היהודים] שעבדו בכפרים גם הם כבר טואטאו. כאן עבד יהודי אחד במבשלת הבירה והיה לו רישיון לגור פה עם משפחתו עד 15 בחודש הזה. ביום שני ב-5 בבוקר באה מונית עם אנשי גסטפו ולקחו את כולם.

יום שני, 16 באוגוסט [1943]

אנחנו שרויות בחרדה גדולה מפני ש-40 גרמנים ו-20 שוטרים אוקראינים התמקמו ממש מתחת לאפנו בחווה החקלאית. אנחנו שומעות לעתים קרובות קולות ורעש צעדים. זה מערער אותנו ומעורר בנו פחד רב. גם יאנק קצת מעוצבן. הוא הודיע לנו מראש שאם, כפי ששמע, הם יישארו עד הסתיו נהיה מוכרחות לעבור למחסן הפחם כדי להיות קרובות למחבוא.

אנחנו מודאגות מאוד, אבל אין מה לעשות. אחרי הצהריים ראינו משאית עם גרמנים יוצאת וכפי שנודע לנו אחר כך הם יצאו לחפש פרטיזנים ביערות. כמובן שפרטיזנים הם לא מצאו ואילו הקרבנות היו כמה יהודים שנתגלו ביער. בערב הם עזבו את מיקוּלינצֶה לגמרי.

20 באוגוסט [1943]

מן הבוקר ציפינו לבואו של יאנק אך לשווא. הוא לא בא כרגיל בין תשע לעשר בבוקר, ואילו השרב היה נורא, בייחוד חסרו לנו מים. ואולם זה היה רק דבר פעוט בהשוואה לחוסר השקט שלנו שתפח ככל שעברו השעות. ידענו שקרה משהו שמנע מיאנק את האפשרות לבוא אלינו. השעה כבר הייתה ארבע אחרי הצהריים כשבא אחיו של יאנק ומסר לנו שנערכו חיפושים בבית ובטירה כדי למצוא יהודים. מובן שלא מצאו. גם אצל יקירינו הכל בסדר, תודה לאל. ואילו עצבנותם של בעלי חסותנו מובנת בהחלט וגם החרדה שלנו, בייחוד שכאן מסוכן נורא ואפשר לצפות לחיפושים בכל רגע ורגע. אנחנו מתמלאות תחושת אסון וחרדה ללא גבול והפחד עולה לנו בבריאות ובעצבים.

שבת, 21 באוגוסט [1943]

והרי לכם הדבר הגרוע ביותר שיכולנו לצפות לו - אנחנו לא יכולות להישאר כאן. גם מר מיכש חושש להחזיק אותם [את אבא ולוּשיה] שם. חושבים להעביר אותנו ליער ליהודים אחרים, מה שבעבורנו הוא מוות בטוח שכן איננו מכירים את הסביבה ואין לנו הרבה כסף ולא נצליח לשרוד. אנחנו עוזבות היום את עליית הגג ועוברות למזקקת הוודקה כדי להיות קרובות למחבוא. תוקפת אותנו תחושת אסון וחרדה ללא גבול.

יום חמישי, 26 באוגוסט [1943]

רק היום אני מסוגלת להתרכז כדי לכתוב כמה משפטים שכן הימים האחרונים כילו את כוחותינו עד תום. ימים ולילות שלמים ישבנו על חפצינו וזקפנו את אוזנינו לכל רחש, פוחדות להתרחק מן המחבוא שנועד לנו. אומנם גם המשרד עומד לרשותנו והיינו יכולות לישון שם בנוחות כמה שעות, אבל אחרי ניסיון אחד כזה ויתרנו על המותרות האלה. חוץ מן ההשפלה של עצם הכניסה לשם (היה צריך ללכת על ארבע מתחת לחלון כדי שלא להיראות מבחוץ) הייתה כל תנועה מן הבית הסמוך מוציאה אותנו משיווי משקלנו וכל רחש היה מקפיץ אותנו בלב הולם. זקפנו אוזניים לשמוע אם אין זו במקרה המיליציה.

כך שוב ושוב במשך כל יום. הטינו את אוזנינו לשמוע כל רחש או קול צעדים. כל הד של דיבור היה גורם לי לדפיקות לב כאלה שפשוט לא הצלחתי לנשום. והכי גרוע - לא היה מוצא מן המצב הזה. יאנק אמר לנו, אם להתבטא בכנות, את האמת עלינו ועל זה ש"נפלנו עליו כעול". ועכשיו הוא כבר לא יכול סופית ובאופן מוחלט להחזיק אותנו יותר, דבר שאנחנו כמובן מבינות היטב...

אבל אין לנו לאן ללכת אלא אל הנהר ולזרוק את עצמנו לתוכו, כפי שאמרה אמא, ואני חייבת להודות שאין לי כל חשק לעשות זאת. רק אלוהים יודע מה עבר עלינו, כמה התמרמרנו וכעסנו ודאגנו וחרדנו - והנה פתאום, ביום שני, אנחנו מקבלות מכתב מאבא שאצלם הכל בסדר ומה אצלנו? למה אנחנו שותקות?

המכתב הזה היה הקַש ששבר את גב הגמל כי השתכנענו שמר מיכש לא אמר להם כלום על התוכנית להעביר אותנו ליער ולא אמר שאנחנו יושבות כאן כמו על קרח דק שעלול לקרוס תחתינו בכל רגע. עם זה הבנו שאולי קיומם לפחות מובטח בינתיים. זה הרגיע אותנו מעט.
למצוא בעבורנו מקום מחבוא חדש - זה לא בא בחשבון כלל מפני שכל הזמן עורכים חיפושים אחר יהודים המסתתרים בעיר וביער ולמר מיכש אין חשק לקחת אותנו אליו.

אתמול הבטיח יאנק שישמור אותנו כאן עד 1 בחודש הבא. אחרי התאריך הזה נהיה חייבות לעזוב בכל מקרה. אולי בכל זאת אלוהים לא ייטוש אותנו וכל הסבל שעברנו עד עכשיו לא יהיה לשווא.
באשר למצב הכללי - הוא נראה לגמרי טוב. סיציליה נכבשה עוד לפני שבוע, הסובייטים כבשו בחזרה את חַרקוֹב וממשיכים להתקדם וכאן במקום נראים לעתים קרובות הפרטיזנים. ביום שלישי אחרי הצהריים נראו פתאום כ-150 איש בגבול היער. בבתי האיכרים הקרובים הם ציוו לבשל להם אוכל והלכו הלאה דרך היערות לכיוון טַרנוֹפּוֹל. הם אומרים ששתי דיוויזיות נוספות מתקדמות בכיוון הזה. כולם היו חמושים היטב. הם ניחמו את האיכרים ואמרו שאותם הגרמנים כבר לא יתפסו.

שבת, 28 באוגוסט [1943]

והנה הסתבכות נוספת. בעיר השתכנו גרמנים רבים מאוד העוסקים בסריקת היערות בניסיון לאתר פרטיזנים. ושוב הרוגים, קרבנות יהודים שהסתתרו ביערות. בגלל זה היה מצב הרוח קשה מאוד אתמול. מלבד זאת אנחנו עדיין לא יודעות מה יהיה, מה צפוי לנו, חוץ מזה שאנחנו לא יכולות להישאר כאן. אילו יכולתי לחזור אל בעל המשק יַשקוֹ היה מר מיכש לוקח אליו אחת מאתנו. ואולם יַשקוֹ חולה מאוד. וגם היה מסוכן מאוד עכשיו לעבור כי הגבירו מאוד את המשמרות בערב.

יום ראשון, 5 בספטמבר [1943]

כל השבוע עבר בשקט יחסי. הגרמנים כבר נסעו מכאן לפני כמה ימים. דאגנו רק מפני שלא היו לנו ידיעות על לוּשיה ואבא, אבל אתמול נרגענו לאחר שקיבלנו שני פתקים מהם. בימים הקרובים ביותר נעבור למר מיכש ובינתיים נרגענו מעט לאחר האירועים האחרונים ואנחנו מבלות שוב בעליית הגג. וחוץ מזה אנחנו מחכות לחדשות מן "העולם" — השבוע האחרון היה "אילם" לגמרי כי מתקנים את הטחנה ואין חשמל, זאת אומרת אין רדיו.

ובינתיים הזמן עובר ואנחנו כבר יושבות שלושה חודשים תמימים במסתור, החורף מתקרב והסוף אינו נראה. אנחנו מצפות בכיליון עיניים להתפתחויות נוספות באירופה שהרי הגדודים האנגליים שהתפנו לאחר כיבוש סיציליה בטח לא ינוחו סתם על זרי הדפנה. עדיין מוקדם מדי לכך.

יום רבעי, 8 בספטמבר [1943]

אתמול, בפעם ראשונה מזה שבוע, האזינו לרדיו. רושם גדול עשתה הידיעה על נחיתה מוצלחת של בעלות הברית באיטליה, שהם מתקדמים מזה שבוע וכבר נמצאים כ-30 קילומטר מן החוף, בעומק הארץ [51].

אולי בכל זאת אלוהים ירשה לנו להגיע ליום שבו הכל ישתנה!

9 בספטמבר [1943]

אתמול בשלוש אחר-הצהריים נכנעה איטליה [52]- מאורע בעל משמעות גדולה בלי שום ספק. סטירת לחי אדירה לגרמנים.

יום שלישי, 14 בספטמבר [1943]

הערב אנחנו סוף-סוף עוברות אל מר מיכש. המעבר הזה עולה לנו במאמץ רב ובעצבים מתוחים. יהיה שם קשה, בייחוד עם אספקת מזון. רק אחרי שיאנק הבטיח שיספק לנו לחם הסכים מר מיכש שנעבור אליו. מה שלא יהיה - תמיד טוב יותר להיות יחד.

יום שני, 15 בנובמבר [1943]

היום מלאו חודשיים מאז שאנחנו שוב כולנו יחד. זהו פרק זמן נכבד וגם חלו שינויים לא מעטים, אבל למרבה הצער לא חלו שינויים במצבנו. אנחנו ממשיכים להיות אצל מר מיכש וכבר עברו חמישה חודשים מן היום שעזבנו את הבית. כבר כמעט חצי שנה שאנחנו חיים בתנאים גרועים יותר מכל שבט פראים, מנותקים כליל מן העולם.

החודשיים האחרונים האלה לא נבדלו הרבה מן הקודמים. כל ההבדל הוא שהחורף כבר ממש מאחורי הפינה ואנחנו מרגישים היטב את צינת הסתיו. סבלנו מחוסר ביגוד חם ומצעים, אך מה לעשות - אין לזה תקנה - אנחנו נצמדים יחד ומתחממים זה בזה ככל יכולתנו.
בעל חסותנו סידר לנו "חדר שינה" בקַש; כך במילים רמות אנחנו מכנים את החור הזה שאליו נכנסים בקושי בפתח קטן, בזחילה. בלילה סותמים את הפתח הזה באלומת חציר אז בלילה אנחנו קופאים יחסית פחות מכל. ובימים אנחנו שוכבים עטופים בשמיכות ובמה שרק אפשר - ומחכים...

קודם כל מחכים למר מיכש שיבוא עם קורטוב של אוכל חם שמחמם אותנו לפחות לשעה או שעתיים ומאפשר לבצע את הפעולות ההכרחיות ביותר כמו למשל להסתרק, לתקן איזה בגד וכדומה.

נו, וחוץ מזה אנחנו מחכים לסופה של המלחמה. בעצם אולי כבר לא כל כך לסוף המלחמה אלא לנסיגה של הגרמנים מכאן. ואחר כך, אחרינו, שיהרגו אלה את אלה במשך כל החורף.

על-פי הידיעות המעטות מאוד המגיעות אלינו יש לצפות לשינוי המצב במהרה. הגרמנים נסוגים כל הזמן והמתקפה הבולשוויקית נמשכת כל הזמן. כל קו ההגנה שעל נהר הדנייפר כבר בידם ובכלל זה קייב שבה החזיקו הגרמנים הכי הרבה זמן ורק בשבת שעברה, כלומר ב-6 בחודש הזה, הם הודו שנטשו את העיר [53]. וחוץ מזה כבשו הסובייטים בשבוע שעבר את כל חצי האי קרים וכיתרו שם חלק מן הצבא הגרמני [54].

בעיתונים הגרמניים מודים רק בחלק מן הנסיגות וקוראים לתנועות הצבא האלה "אסטרטגיה גמישה" ו"קיצור קו החזית" שמביא להם תועלת גדולה בכך שהוא חוסך אבדות ואבדן ציוד, ואילו האויב סובל אבדות כבדות. ועוד הם כותבים שהאויב מתפזר וכוחו מידלדל ושלשטחים שמהם נסוגו אין ערך רב לעומת החיסכון בכוח אדם.
והם אינם מעלים על הדעת להיכנע, כפי שהצהיר הפירר בנאומו האחרון ב-8 בחודש [55], אלא יילחמו עד לניצחון המכריע בכל מקום וכל זמן שיהיה צורך. הידיעה האחרונה שקיבלנו מן הרדיו הייתה שהבולשוויקים כבשו את ז'יטוֹמיר [56] וממשיכים להתקדם. גם באיטליה מתנהלים קרבות כבדים, בעלות הברית מתקדמות אבל די לאט. נמסר לנו שהם צועדים עכשיו בדרך לרומא.

אנחנו נתלים בתקווה שלא נתענה עוד זמן רב ועוד לפני בוא החורף ישחררו אותנו.

והגרמנים... הם אינם שוכחים את היהודים אף-על-פי שיש להם את כל צרות המלחמה להתעסק בהן. וככה הגיעה ב-1 בנובמבר יחידה שלמה של אנשי שופ"ו למיקוּלינצֶה וערכה פשיטה ביערות הסביבה כדי לחפש ולמצוא יהודים. ובדרך חזרה, בלילה, הם ערכו חיפושים רבים בבתים שהיו סמוכים ליערות. הציד לא הצליח להם כל כך, אנחנו לא יודעים בדיוק את מספר הקרבנות. ובאשר לנו, בעל החסות שלנו קבר אותנו לגמרי בקַש בתוך החור שלנו וקל לשער כמה עצבים ובריאות תובעת יממה אחת כזאת, יום ולילה. באותה הזדמנות עצרו את המכר שלנו יאנק, אבל לאחר שחקרו אותו שחררו אותו תודה לאל.

אז השבוע האחרון "עליז" במיוחד בסביבתנו הקרובה. הנה בסטרוּסוּב, המרוחקת מכאן כשבעה קילומטרים, הדברים הגיעו לידי התנגשות חזקה בין האוכלוסייה המקומית לגרמנים לאחר שנודע שעומדים לעצור את ראש המועצה. הבנים שלו היו הראשונים שגילו התנגדות ואחריהם העיירה כולה תפסה כלי נשק וקדימה, לעלות על הגרמנים! מובן שזה נגמר רע מאוד לתושבים. שרפו, בזזו ופוצצו ברימונים כמעט את כל הבניינים ואילו האוכלוסייה הצילה את עצמה על־ידי בריחה המונית. רוב הקרבנות היו בין הילדים. נהרגו שם גם כשישה גרמנים וכמה עשרות נפצעו. הכי מעניין שבדיוק באותו הזמן הופיעו בסביבה גם פרטיזנים וגם הם עזרו לתושבים המקומיים.

במילה אחת, כמו שאומר בעל החסות שלנו - זה טוב, טוב מאוד. אבל בשבילנו כל זה אינו מספיק, מעט מדי, כי אנחנו חייבים לראות משהו ברור או לפחות כבר לשמוע את החזית מתקרבת, לפחות שתגיע לנהר הזבּרוּץ'.... אנחנו מחכים...
שבועיים - שום דבר אינו קורה.

24 בדצמבר [1943]

מן העיתון נודע לנו שהתחילה מתקפה סובייטית. אולי בכל זאת!...
המתקפה נמשכת כל חודש ינואר. קרבות קשים ומרים על כל שעל אדמה... יום אחד מתקדמים, יום אחד נסוגים, והסוף ממש אינו נראה. קרבות במחוזות ווֹלין ופּוֹלֶסיה... על ידינו שום דבר...

1 בפברואר 1944

חשדות, חמישה ימים נוראים בחורף....

בחזית תנועה אדירה. גם כאן, בשבועיים האחרונים, תנועה מטורפת של מכוניות ומטוסים. אומרים שהרוסים מגיעים עד זבּרוּץ'...
כל החודש נמשכת המתקפה, אבל לצערנו לא על ידינו. בסוף החודש הגיעו עד פאתי בּרוֹדי. נסוגו... שבועיים אילמים, שום ידיעות...
העיתון מ-26 בפברואר [1944] כותב על קרבות בקריבוֹי רוֹג (Krivoy Rog) [57]. אנחנו מאוכזבים מאוד... אין לנו כבר חשק לכלום.
שהגרמנים יהיו מסוגלים לערוך מתקפה? עכשיו?
ס ו ף

במחצית דצמבר העביר אותנו מיכש לבונקר. על-יד ביתו היה בור במקום שהייתה בעבר מחצבה. על פתח הבור העמיד מיכש בית שימוש מעץ שהפתח שלו שימש כניסה למקלט שלנו.

במקלט היה מקום לשתי מיטות. גובהו לא אפשר עמידה זקופה, רק עמידה על הברכיים. יחד אתנו היו כאן עוד שני יהודים, בן דוד של קלרה עם חברתו. כל היום ישבנו, לא היה די אוויר והיה חושך. מנורת הנפט הייתה נכבית מחוסר חמצן ובלילה היינו מוכרחים כולנו לשכב על אותו צד כדי שיהיה מקום. כך שרדנו עד 24 במרס 1944 ובאותו היום נכנסו הסובייטים למיקוּלינצֶה. לאחר כמה ימים חזרנו לטרֶמבּוֹבלה ולאחר בריחה נוספת של כמה ימים הגענו לזבָּרָז' (היו תנועות של צבא גרמני בסביבה) וחזרנו לטרֶמבּוֹבלה.

טַרנוֹפּוֹל נכבשה אחרי קרבות קשים והעיר סבלה כמעט כמו ורשה.
בינתיים עברנו ללבוב ושם עבר עלינו יום 9 במאי שבו נחתם בברלין הסכם הכניעה של גרמניה. [58] ב-9 במאי קיבלתי מגאבוש [?] ברוסיה מברק: "ברכות לרגל הניצחון".

1. ב-1 ביולי 1941 נמלטה בבהילות מן העיירה טרֶמבּוֹבלה הפקידות הסובייטית שניהלה את מוסדות הממשל במקום ואליהם הצטרפו מקצת מקרב האוכלוסייה המקומית.

2. ב-5 ביולי 1941, בשעות הצהרים, נכנסו לעיירה שלושה אנשי צבא גרמנים על אופנועים והרגו עם כניסתם שלושה יהודים. זה היה האות לכיבוש המקום.

3. על-פי גרסה אחרת אירע הדבר ביום חמישי, 10 ביולי 1941 (ט"ו בתמוז תש"ב).

4. בין 4 ל-11 ביולי 1941 ביצע הכובש הגרמני בסיוע השוטרים האוקראינים פוגרום ביהודי טַרנוֹפּוֹל שבמהלכו הועלה באש אחד מבתי הכנסת בעיר לאחר שנרצחו בו יהודים וכן נורו יהודים בבית ספר יהודי, בבית הסוהר ובבתי העלמין היהודיים. בקרב הנרצחים היו אנשי ציבור יהודים רבים. על-פי אחת הגרסאות הסתכם מספר הנרצחים היהודים בפוגרום הזה בכ-5,000 גברים, נשים וילדים.

5. מדובר כנראה במוסיו סַפרין שהיה מפקד המשטרה היהודית בטרֶמבּוֹבלה.

6. עם צירוף גליציה המזרחית בתור מחוז חמישי של הגנרלגוברנמן גיבש בתחילה המושל הכללי הנס פרנק מדיניות מיוחדת בנוגע למחוז הזה ולפיה נאסר על ריכוז אוכלוסייה יהודית בגטאות. בה בעת עלה הביקוש לכוח העבודה היהודי לטובת מאמץ המלחמה הגרמני במזרח ולשם כך הוקמה בגליציה המזרחית רשת של מחנות לעובדי כפייה ונשלחו אליהם יהודים בעלי כושר עבודה. התנאים במחנות האלה היו אכזריים ביותר ושיעור תמותת האסירים בהם היה גבוה מאוד.

7. ראשי תיבות של המשטרה החשאית של הרייך השלישי (Geheime Staatpolizei). בתקופת השלטון הנאצי היה הגסטפו מכשיר הטרור העיקרי של המדינה הגרמנית והייתה לו מעורבות עמוקה ברדיפת יהודים ורציחתם.

8. גרמנית: משטרת המגן (Schuts Polizei), זרוע של משטרת הסדר, אורפ"ו (Ordnungspolizei). גוף משטרתי זה היה אחראי לפעולות שיטור רגילות של השלטת סדר בערים ובעיירות של יותר מ-2,000 תושבים. בינואר 1934 החל המשטר הנאצי לארגן מחדש את רשויות המשטרה השונות בגרמניה והכפיף אותן לשליטה ישירה של הרייך. היטלר מינה את היינריך הימלר למפקד עליון של כל כוחות המשטרה בגרמניה, וכך החלו הקשרים ויחסי העבודה הקרובים בין אורפ"ו, לרבות שופ"ו, ובין הס"ס.

9. הגטו בטרֶמבּוֹבלה נסגר ב-28 באוקטובר 1942 ומבצע גירוש יהדי הגטו למחנה בֶּלזֶ'ץ החל כאמור ב-5 בנובמבר 1942.

10. במאגר השאלונים ובהם הצהרות של בעלי מקצוע שמולאו בזמן הכיבוש בידי רופאים, אחיות, טכנאים ורופאי שיניים בגנרלגוברנמן, נרשם שמו של הרופא הדוקטור הנריק חוּבֶן שנולד ב-1909 בטַרנוֹפּוֹל והתגורר בזמן המלחמה בטרֶמבּוֹבלה.

11. כינוי למשק שיתופי בברית-המועצות.

12. הצבא האדום כבש את קייב - בירת אוקראינה - מידי הצבא הגרמני ב-9 בנובמבר 1943.

13. פריץ קצמן, מפקד הס"ס והמשטרה הבכיר (HSSPF) במחוז גליציה לקח תחת חסותו בנובמבר 1942 את הפיקוח על עבודת הכפייה של היהודים במחוז ומי שנמצאו כשרים לעבודה סומנו באות W קיצור ל-Wehrmacht (צבא) או באות R קיצור ל-Rustungsjuden (יהודי החימוש).

14. הכינוי "אוֹבּמן" או "אוֹבֶּראֶלטֶסטֶר" (Oberältesrer) ניתן ליושב-ראש מועצת היהודים (יודנרט) של המקום. גם לדברי גוסטב אנגל, שנחטף באותו אירוע, עמד בראש המבצע נוסף על רוֹקיטה גם פנחס גרינפלד, יושב-ראש היודנרט והממונה על המשטרה היהודית בטַרנוֹפּוֹל. ראו "פנקס רשימות" של גוסטב אנגל בספר הזה.

15. גוסטב אנגל ציין ברשימותיו לאמור, "הערעור המהיר של הנשים הביא לשחרור רוב העצורים. גובה הכופר עמד על 4,000-3,000 זלוטי וכל אישה או אֵם שהיו בידיה המזומנים הצליחה לשחרר מיד את בעלה או את בנה. רק אני שוחררתי בלא כופר בשל היותי המהנדס היחיד בשכונה שהיודנרט נזקק מדי פעם בפעם לשירותיו לשם ביצוע סקיצות ותוכניות". ראו שם.

16. גוסטב אנגל ציין ברשימותיו שבגטו טַרנוֹפּוֹל הייתה קבוצת יהודים נבחרת שעמדה בקשרים קרובים עם רוֹקיטה והוא ארגן בעבורם נשפים וקונצרטים בדירות בגטו שיועדו במיוחד לשם כך. שם.

17. בעניין הזה מסר מרדכי הורוביץ מטַרנוֹפּוֹל את הדברים האלה: "רוקיטה ארגן לעצמו הרמון במחנה. הוא בחר את הנערות היהודיות היפות ביותר והזמין אליו את מפקד הגסטפו ומפקד הקריפו. לדאבון הלב אולצו הנשים והנערות להתמסר לרוצחים. שתו שם לשכרה וקולות הרוצחים רעמו במחנה. הם התהוללו עם הנשים באורגיות שונות ואיש מהם לא הקפיד על הצו של היטלר שאסר על חילול הגזע. רוצחים אלה הובילו את הרציחות של הגברים, הנשים והילדים היהודים. הנשים שעמן השתעשעו כמה ימים קודם לכן נורו על ידם גם כן", ראו עדות מרדכי הורוביץ, איו"ש, O.33/1103.

18. מבצע הרצח השני נגד יהודי טרֶמבּוֹבלה החל ב-7 באפריל 1943 ובמהלכו נלכדו כ-1,000 יהודים והובלו ליער פּלֶבַּנוּבקה המרוחק כשלושה קילומטרים מטַרנוֹפּוֹל ונורו שם למוות.

19. על-פי רישום בדף עד הנמצא ביד ושם נרצחה ר"מ בשואה.

20. בחורף 1942-1943, עקב הצפיפות והרעב, פרצה בגטו טרֶמבּוֹבלה מגפת טיפוס שהביאה לגידול בשיעור התמותה. היודנרט שביקש להסתיר את ממדי המגפה בנה חדרי בידוד למען החולים, אך התקשה לבלום את התפשטות המגפה.

21. ב-7 באפריל 1943 פתחו הגרמנים במבצע רצח נוסף בגטו טרֶמבּוֹבלה. מאמציהם העיקריים הופנו לחשיפת מקומות המסתור וגילוי היהודים המתחבאים. בסוף אותו היום נלכדו כ-1,000 יהודים ואלה נרצחו ביער פּלֶבַּנוּבקה, כשלושה קילומטרים מטרֶמבּוֹבלה.

22. מדובר בסך כל היהודים שנרצחו עד אותו הזמן בטרֶמבּוֹבלה.

23. באפריל 1943 נרצחו סמוך לכפר פֶּטריקוֹב 30 יהודים ופולנים שהיו אסורים בבית הסוהר בטַרנוֹפּוֹל. ב-1-2 באוגוסט (לפי גרסה אחרת ב-22-23 ביולי 1943) נרצחו כ-800 יהודים ממחנה טַרנוֹפּוֹל על-יד הכפר פֶּטריקוֹב.

24. הכוונה ל"יולג".

25. כוחות השיטור שפעלו באזורים הכפריים בגנרלגוברנמן.

26. בעדות אחרת מסרה גינסברג כי יאן מישיֶביץ התאהב בקלרה ביק וכי במיקוּלניצֶה ידעו כל האיכרים כי הוא מסתיר אותה ובשל כך הוזמן לחקירות שבמהלכן הִכו אותו הז'נדרמים בניסיון לחלץ ממנו מידע על מקום מחבואה, אך "מישיֶביץ סבל את המכות, אבל את קלרה לא הסגיר", כתבה גינסברג. כעבור זמן נישאו מישיֶביץ' וקלרה ונולדה להם בת. ב-29 באפריל 1976 הכיר יד ושם ביאן מישיֶביץ' בתור חסיד אומות העולם.

27. בעיר סְטרי (Stryj) התגוררו בשנות השלושים של המאה העשרים 11,000 יהודים בקירוב, כשליש מכלל האוכלוסייה. בעקבות הסכם ריבנטרופ-מולוטוב סופחה העיר לברית-המועצות וב-2 ביולי 1941 נכבשה בידי הצבא הגרמני. יהודי המקום נפלו קרבן לסדרת מבצעי רצח. ב-22 במאי 1943 נערך מבצע הרצח (לפני האחרון) שבמהלכו נתפסו כ-1,000 יהודים ונכלאו בבית הכנסת בתנאים מחרידים. רבים מתו והנותרים הועברו לבית העלמין המקומי ונרצחו שם.

28. בטרֶמבּוֹבלה השתכנה חבורה של ארבעה נכים גרמנים, טייסים לשעבר, שהועסקו בחיפושים בשטח אחר חלקי מטוסים שנפגעו בקרבות.

29. שיר עממי רוסי ידוע שהושר בחוצות: "אמא, אני אוהבת טייס/ אמא, אני אתחתן עם טייס/ הטייס טס גבוה/ומרוויח הון עתק". תודה לד"ר ארקדי זלצר על המידע הזה.

30. בעדות מאוחרת סיפרה גינסברג על הטייס: "לא ידעתי מה שם המשפחה שלו ואינני יודעת זאת עד היום. אני רק זוכרת ששמו היה אלפרד, וכך כינינו אותו בשיחות במשפחה, 'אלפרד מדיסלדורף'. חוץ מזה שמוצאו מהעיר דיסלדורף, כפי שסיפרה לנו השכנה, לא ידענו עליו דבר", ראו עדות מרים גינסברג, איו"ש, O.3/2535.

31. הדוקטור גרמן קוֹלין נולד בטרֶמבּוֹבלה ב־1899, בין הניצולים.

32. על-פי עדותו של אבי המחברת, גוסטב אנגל, החליטה אחר כך משפחת מייברגר להתאבד וקיימה את החלטתה ביום המחרת באמצעות נטילת רעל, ראו "פנקס רשימות" של גוסטב אנגל בספר הזה.

33. על-פי מאגר הנתונים של יד ושם נרצח זישו זלצר בשואה. ראו איו"ש, היכל השמות, מס' פריט 3974070.

34. בין 2 ל-3 ביוני 1943 פתחו הגרמנים ושותפיהם במבצע הרצח האחרון שחיסל את הגטו בטרֶמבּוֹבלה. במהלכו נתפסו כ-1,000 יהודים ונרצחו ביער פּלֶבַּנוּבקה.

35. הכוונה לנהר הניצנה (Hnizna) שהוא פלג של הנהר סֶרֶט (Seret).

36. לנוכח סכנת חיסול הגטו בטַרנוֹפּוֹל נמלטו ממנו כל מי שהיה באפשרותם ומקצתם מצאו מקלט בקסרקטין ("יולג"). לפיכך נערכו בו חיפושים מתמידים אחרי שוהים בלתי חוקיים ואלה שנתפסו נמסרו לידי שוטרים גרמנים. הקסרקטין הוסיף להתקיים עד 22 ביולי 1943 ובאותו היום נרצחו רוב תושביו בשדות פֶּטריקוֹב.

37. ב-23 ביוני 1943 חוסל הגטו בטַרנוֹפּוֹל.

38. מקס שטייניג היה כאמור חבר היודנרט בטַרנוֹפּוֹל ואחר כך מונה ליושב-ראש היודנרט. בעדות שמסרה אחרי המלחמה אמרה גינסברג כי: "יושב-ראש היודנרט, שטייניג, קיבל התקף לב לאחר דרישה אחת לספק לו קרבנות יהודים".

39. לראשונה שוחררה חַרקוֹב בידי הצבא האדום ב-16 בפברואר 1943, אך היא נפלה שוב בידי הגרמנים. ב-23 באוגוסט 1943 שבו הכוחות הסובייטיים ושחררו את העיר.

40. זבָּרָז' - עיר שדה במחוז טַרנוֹפּוֹל, נכבשה בידי הגרמנים ב-6 ביולי 1941. בחורף 1942-1943 הוחמר מצבם של שארית היהודים שנותרו במקום לאחר שרובם נשלחו למחנה המוות בֶּלזֶ'ץ. ואולם בעקבות המידע על שינוי המצב בחזית המזרחית לרעת גרמניה גברה פעילות הפרטיזנים נגד הכיבוש הגרמני ביערות הסמוכים ליישוב.

41. ב-10 ביולי 1943 נכנסו לסיציליה כוחות בריטיים, אמריקניים וקנדיים דרך האוויר והים. ב-17 באוגוסט 1943 סולקו מן האי אחרוני גייסות הכיבוש הגרמני.

42. אוֹרֶל או אוֹריוֹל, עיר במערב רוסיה, נכבשה בידי הצבא הגרמני ב-3 באוקטובר 1941 ושוחררה בידי הצבא האדום ב-5 באוגוסט 1943.

43. הגטו בצ'וֹרטקוּב שבנפת טַרנוֹפּוֹל חוסל סופית בספטמבר 1943.

44. נהר במערב אוקראינה, נשפך לנהר הדנייסטר.

45. בעיירה פּוֹדבוֹלוֹצ'יסקה שבמחוז טַרנוֹפּוֹל התגוררו כ-2,300 יהודים שהיו יותר ממחצית מתושבי המקום. בעקבות הכיבוש הגרמני ב־7 ביולי 1941 הוקם במקום גטו. במרס 1942 הוקם גם מחנה לעבודת כפייה ושררו בו תנאים קשים במיוחד. המחנה חוסל בליל 28-29 ביוני 1943, אנשי הס"ס ירו ברוב האסירים - כ-600 יהודים.

46. הפיקוד הגרמני הצית ושרף את מחנה בּוֹרקי ב-11 ביולי 1943 ו-250 אסיריו נורו למוות.

47. ביולי 1943 פלשו בעלות הברית לסיציליה והחלו במבצע הפלישה לדרום איטליה.

48. ב-24 ביולי 1943 דרשה המועצה הפשיסטית העליונה את הדחתו של בניטו מוסוליני ולמחרת הוא פוטר בידי מלך איטליה ונעצר.

49. הקסרקטין ("יולג") חוסל ב-22 ביולי 1943. ימים אחדים קודם לכן גילה מפקד המחנה, רוֹקיטה, את הדבר ליהודים הכלואים ומאות נמלטו. רוב היהודים הכלואים שנותרו במחנה הובלו לשדות פֶּטריקוֹב ונרצחו. קבוצת צעירים חמושים שהייתה כלואה במחנה הסתתרה בבונקרים. עם לכידתם התגוננו הצעירים בנשק שבידם אך נורו ונפלו. לתיאור של גינסברג בדבר הריגתם של 18 גרמנים ואנשי הקסרקטין ("יולג") חוסל ב־22 ביולי 1943. ימים אחדים קודם לכן גילה מפקד המחנה, רוֹקיטה, את הדבר ליהודים הכלואים ומאות נמלטו. רוב היהודים הכלואים שנותרו במחנה הובלו לשדות פֶּטריקוֹב ונרצחו. קבוצת צעירים חמושים שהייתה כלואה במחנה הסתתרה בבונקרים. עם לכידתם התגוננו הצעירים בנשק שבידם אך נורו ונפלו. לתיאור של גינסברג בדבר הריגתם של 18 גרמנים ואנשי מיליציה אוקראינים בידי המתקוממים היהודים אין תימוכין ממקורות נוספים.

50. רוקיטה לא הוצא להורג אלא הועמד לדין אחרי המלחמה. רוב היהודים שהצליחו להימלט בסיועו של רוֹקיטה נתקלו ביחס עוין מצד האוכלוסייה האוקראינית המקומית וזו הסגירה מקצת מן הנמלטים לגרמנים.

51. ב-3 בספטמבר 1943 נחתו צבאות בעלות הברית בחופי קלבריה שבאיטליה. ב-8 בספטמבר 1943 הודיעו הגנרל דווייט אייזנהאואר ופּיֶטרוֹ בַּדוֹליוֹ (Pietro Badoglio) ברדיו שאיטליה נכנעה. היחידות האיטלקיות הניחו את הנשק והצי האיטלקי עזב את בסיסיו.

52. ב-9 בספטמבר 1943 נכנסו כוחות בעלות הברית לעיר הנמל טָרַנטוֹ (Tàranto) שבדרום איטליה.

53. הצבא האדום נכנס לקייב בירת אוקראינה ב-6 בנובמבר 1943.

54. הצבא האדום שחרר את חצי האי קרים רק במאי 1944.

55. מדי שנה, ב-8 בנובמבר, יום ציון הפוטש במרתף הבירה במינכן ב-1923, נהג היטלר לשאת נאום. ב-8 בנובמבר 1943 נאם היטלר את נאומו האחרון במתכונת זו. בנאומו התכחש היטלר לשורת הכישלונות הצבאיים שספג הצבא הנאצי והכריז כי גרמניה תמשיך ותילחם ולא תפסיד במלחמה.

56. באמצע נובמבר 1943 פרסמו הסובייטים בכל רשתות התקשורת כי הצבא האדום כבש את העיר ז'יטוֹמיר (Zhitomir) במערב אוקראינה מידי הגרמנים.

57. עיר במחוז דניֶפּרוֹפֶּטרוֹבסק (Dnepropetrovsk) שבאוקראינה, שוחררה בידי הצבא האדום ב-24 בפברואר 1944.

58. ב-9 במאי 1945 חתמה גרמניה הנאצית על הסכם כניעה לבעלות הברית.

59. זוהי תוספת מאוחרת, מעין אחרית דבר, שהוסיפה מרים גינסברג במועד לא ידוע ואינה חלק מן היומן המקורי.