בשר, כדורגל וטנגו הם נשמת-אפה של ארגנטינה. בלעדיהם אין לה חיים. בשר יש לה בשפע בלתי נדלה ובאיכות שאיננה ברת-תחרות; הכדורגל שלה הוא לא רק משחק, אלא מפגן-להטוטים מרתק; וטנגו אינו סתם ריקוד חושני - הוא גם ריתמוס-חייה של ארץ הפמפס.
למרות כלכלה של הידוק-חגורה - ארגנטינאי רעב אינו בנמצא. הבשר מצוי על כל צעד ושעל במחיר-מציאה השווה לכל כיס. מוג'חאס, מטמברה, צ'ןריסו ולומו הם רק קצה החוט של סוגיו הרבים, ובארץ ניתן רק לחלום עליהם.
כדורגל הוא חלק קבוע מסדר-יומו של כל ארגנטינאי המכבד את עצמו. אצלו "בוקה ג'וניורס", "סן לורנצו" או "ריבר פלייט" הם מקדש ומופת לנבחרת-עילית, וטנגו רוקדים כאן מבוקר עד ערב. הוא סוחף צעירים וזקנים כאחד, כקצב-חיים של הווי יומיומי.
מצרך מבוקש
למרות שהתברכה באוצרות-טבע לרוב - כלכלת-ארגנטינה פשוט מקרטעת. היא שקועה בחובות עמוקים עד צוואר והפגנות ושביתות בה הן דבר יום ביומו. ביום מבכים את מר הגורל, אך בלילה רוקדים לקצב הטנגו.
מחמת הגבלות חמורות על מט"ח - הדולר הוא כאן מצרך מבוקש. סביבו מתנהל מדי יום שוק פרוע ולתייר רק נותר בשל כך לחגוג. חלפנים ברחוב מוכנים לשלם כל מחיר עבורו, וגם במלונות התמורה היא של שיא, כי מטבע הפזו המקומי די צולע.
אל מול כל הרע יש לא מעט טוב. דירה פה נרכשת במחיר-מציאה ומיסי עיריה הם זולים להפליא. הכל מסובסד על-ידי הממשל: מארנונה חודשית ועד מים לבית, כולל לימודים סדירים בבית-ספר. אז על מה עוד תבכי ארגנטינה?
ניסמן בפח
העור כאן זול יותר מהפלסטיק. מחיר תיק מהודר הוא ממש מציאה. ארוחה גסטרונומית בכל מסעדה מסתכמת בסכום של 10 דולר לנפש, ומהדרין הסועדים במסעדה מפוארת, בנוסח "אכול כפי יכולתך", משלמים על ארוחה, הכוללת מנות ראשונות, עיקריות וקינוחים, ללא הגבלה, סכום של 20 דולר בלבד.
סיבה למסיבה אינה חסרה כאן, כי חגים יש פה מעל ומעבר. על כל חג מסורתי יש עוד חג ש"הומצא", רק כדי לרצות את ידי העובדים. כי מנוחה קדושה כאן יותר מעמל: יש חג יום האם וחג יום האב; יש חג לזקו וגם חג לצעיר; יש יום השחרור ממשטר הדיכוי ויום-הזדהות עם מעוטי היכולת.
מה שראוי במיוחד לציון הוא שגם בחלוף שלושה חודשים - עדיין מסרבת לרדת מן הכותרות תעלומת מותו של אלברטו ניסמן, התובע הכללי-היהודי של ארגנטינה. בעוד המוני האזרחים משוכנעים שניסמן חוסל בידי השלטון - עושה ממשלת ארגנטינה כל שניתן כדי להשחיר ברבים את דמותו של המנוח ולצייר אותו כ"פרסונה נון-גראטה". עדות סימבולית לכך הם פחי האשפה הציבוריים שעליהם מתנוסס עדיין בימים אלה דיוקנו של אלברטו ניסמן.
