זה אחד המקומות המיתיים שבקרתי בהם לאחרונה. השם בלבד מעלה בי אסוציאציות אקזוטיות, החל מסינבד המלח ועד סחר העבדים. זה אי-במזרח אפריקה, באוקינוס ההודי, קרוב לטנזניה.

יבשת אפריקה אהובה עלי במיוחד, ראשית מפני שגרתי בה שבע שנים מחיי, בדרום אפריקה. ולמרות שעברו בה עמים רבים, החל מהפורטוגלים והספרדים, מגלי הארצות, ועד העותומנים, גרמנים, הולנדים ואנגלים, היא בעלת מסורות ותרבות ססגונית מיוחדת משלה. תמצאו בה אנשים מסבירי פנים, שווקים ססגוניים, חופים לבנים מדהימים, דקלים, עצי בננות לרוב, פפאיה ותבלינים.
בזנזיבר יש עכשיו כובשים חדשים, התיירים. גם הישראלים גילו את היעד ומתחילים להגיע לשם בטיסות ישירות. המקום מעלה גם עבר בזוי שאי-אפשר להתעלם ממנו, והוא הסחר בעבדים, ממנו התפרנס יפה מאוד השולטן הטורקי.

שדה התעופה קרוב מאוד לעיר הבירה - סטון טאון, שבה אפשר למצוא כנסייה נוצרית בצד מסגד ערבי. השפה המדוברת היא סואהילית, ורוב התושבים הילידים, מדברים בה, אם כי שולטים גם באנגלית. הם מתפרנסים מדיג ומחקלאות. והדת השלטת היא מוסלמית. אבל מוסלמית שעדיין חיה בשלום עם מי שאינו מוסלמי. הנשים לבושות ועטופות בשלל בדים צבעוניים, ואף מכסות את ראשן, אך אין זה המראה השחור המדכא של המוסלמיות הקיצוניות.

בקבוקי מים קרים

עבודת השדה באי נעשית ברובה על-ידי נשים, העובדות בשדות האורז, במטעים ובחוות החקלאיות, שרובן שייכות למדינה. אין באי כלי עבודה מוטוריים, מתקדמים, ולכן העבודה נעשית בעמל כפיים, עד לשעות המאוחרות של הלילה.

בנסיעתנו משדה התעופה לכיוון המלון המפנק, מזג האויר הטרופי היה לח במיוחד. הנהג ועוזרו קבלו את פנינו בבקבוקי מים קרים, ובמגבות לחות. הנסיעה ארכה כשעה, בכביש אחד ארוך ומתמשך, בדרך לא היו רמזורים, או אורות אחרים, הכול מסביב חשוך, רק בצידי הדרך, אנשים יושבים לאורה של עששית, מחוץ למה שנקרא חושה, או צריף, או משכן כלשהוא. מעטים רכבו על אופניים בצידי הדרך, והיו גם שהלכו ברגל, כולל ילדים או נערים צעירים. מעבר למבנים בצידי הכביש הבחנתי מבעד לחלון האוטובוס, בצמחיה עשירה מאוד. ביום זיהיתי את עץ הלחם, תמרינדי, באובב, צאלון, פיקוסים מסוגים שונים, בננות, קוקוס ואחרים.

בהגיענו לבית המלון רחב הידיים, התפאורה השתנתה. מעוני, בתים עלובים, מרכולים זעירים לאורך הכביש, פגשנו נוחות, פינוק, אסתטיקה, טיפוח גינות ושפע מזון ושתיה לכול האורחים. שירות שכמותו אין בשום מקום בעולם. והכול מתבצע באדיבות ובחיוכים אינספור המגלים מתחתם שיניים בוהקות וצחורות. החדרים היו ענקיים ולהם מצורפים חדרי אמבטיה עם סאונה בתוכה. מיטות בגודל ענק וכילות לבנות נגד יתושי המלריה, [אגב, לא נתקלתי ביתוש אחד]. לכל ביתן גינה מטופחת משלו, והאוקיינוס בשלל הטורקיזים והכחולים ניבט מהאופק. אפשר לרדת לשפת הים ולטבול במימיו, אך יש גם כאלה המעדיפים את הבריכה הענקית שאריחיה פסיפס כחול.
מהמלון ניתן לארגן סיורים למקומות האטרקטיביים באי. לאי הצבים הענקיים, שהובאו מאיי סיישל, ושחיים עד מאתיים שנה, לעיר המיוחדת - סטון טאון שסמטאותיה צרות, ובה ניתן לראות את כיכר השוק העתיק אליו הובאו עבדים מכול יבשת אפריקה, גם כמה חדרים בהם נכלאו ועונו בשלשלאות ברזל, כדי לבחון את כוח סבלם, על-פיו נסחרו, במרבה במחיר.מקום זה היה עבורי מאוד טאומטי, כשחייתי בדרום אפריקה בתקופת האפרטהייד, וסבלתי מההתייחסות הבלתי הוגנת לאפריקנים השחורים. חוות התבלינים אף היא מעניינת לתייר בזנזיבר. אפשר ללמוד, לחוש, ולטעום תבלינים רבים, כאלה המשמשים לתבול מזון, ואף כאלה המשמשים לרפואה. קינמון, זנגביל, פלפל בכל הצבעים, וניל ואחרים. כדאי לזכור שבזנזיבר אין סוואנה בה מצויים חיות בר. מי שרוצה לראות שמורות טבע של חיות בר, ייאלץ לנסוע לטנזיה הקרובה. לעומת זאת אפשר לראות קופים אדומים מיוחדים רק לאי הזה, ושוניות אלמוגים יפהפיות.

אהבתי את קצה החיים השלו באי, את תרבות השיחות בין האנשים, הנופים והשקיעות המדהימות. חופי הים הלבנים, ובעיקר את הניתוק ממרכזי תרבות בעולם המערבי ומאביזריו, הטלפון, הטלוויזיה, העיתון, כלי התחבורה המזהמים וקצב החיים הרצחני.

מזרח אפריקה - עולם שלישי בחיתוליו.