געגועים לאתאטורק

מדי שנה חוגגים הטורקים את היווסדה של טורקיה החדשה החילונית ומנציחים את זכרו של מייסדה מוסטפא כמאל אתאטורק. מאז עלייתו של ארדואן לשלטון לפני 13 שנה, פועל המשטר האיסלאמיסטי להנמיך את רמת החגיגות והטקסים של חג לאומי זה.

אבל החגיגות השנה היו שונות. כיכר אתאטורק (כיכר טַקְסים) התמלאה בחוגגים עד אפס מקום. הללו נשאו את דגלי הלאום ואת תמונותיו של אתאטורק המכונה "המנהיג הנצחי" ו-"אבי הטורקים".

הסופר הסורי בכּר צדקי מתייחס לתופעה במאמרו בעיתון "אלערב" (29.5.2015):

"האם החגיגות הגדולות השנה הן בגלל מועד הבחירות לבית הנבחרים, והאם 'מפלגת העם הדמוקרטית', יורשת ערכיו של אתאטורק, מפגינה את כוחה מול מפלגתו של ארדואן הדוגלת בח'ליפות האיסלאמית? או שמא זהו ביטוי למחאת ההמונים נגד השלטון האיסלאמיסטי שנמשך זה 13 שנה?

"קשה להניח כי המורשת החילונית-דמוקרטית שהתקיימה במשך 8 עשורים תימחק בן-לילה עם עליית המפלגה האיסלאמית של ארדואן. מורשתו של אתאטורק היכתה שורשים, ותמונותיו התנוססו לתפארת לא רק במוסדות המדינה, אלא גם במקומות ציבוריים כגון בתי קפה, מסעדות, חנויות וכלי תחבורה.

עם זאת, אין בנטייתם של הטורקים לדת משום סתירה למסורת אתאטורק החילונית. הטורקים הם מאמינים מתונים, ולא כל מגדל זקן הוא קנאי אלים, ולא כל אישה בחיג'אב נושאת פצצה".

ההסתייגות הגוברת של הטורקים משלטונו של ארדואן אינה בגלל הדת, אלא בשל הסיבות הבאות:

• הקנאות הקיצונית;

• התמיכה ב"אחים המוסלמים";

• הדחתם מהצבא של מאות קצינים באשמה של רקימת מזימות;

• ביטול החוקה של אתאטורק שקובעת כי הצבא יגן על החילוניות של המדינה ומעצרם של עשרות עיתונאים והשלכתם לכלא;

• הפרדה בין המינים במוסדות חינוך;

• סגירת רשתות חברתיות;

• חתירה להפיכת השלטון למשטר נשיאותי;

• השתלטות הרשויות על בנק "אייסה" הקשור למנהיג האופוזיציה פתח אללה גולן;

• ואפילו איסור על נשים לצחוק בקול רם, כפי שדרש סגן ראש הממשלה בולנט ארג', בטענה שזה נוגד את הצניעות כערך דתי.

בכר צדקי קובע כי:

"הגעגועים לאתאטורק הם אינדיקציה להתנגדותם של מרבית הטורקים להתאסלמות של ארדואן ומפלגתו הפועלים לכפות אותה על טורקיה. הגעגועים מבטאים גם את ההתנגדות של החילונים לעריצותו של ארדואן.

"בימינו עוברת המחאה ההיסטורית מן החברה הדתית שקופחה לאורך זמן, אל החברה החילונית שקופחה מאז עלייתו של ארדואן לשלטון. זה גם מסביר את עלייתה של 'מפלגת העם הדמוקרטית' בהנהגת צלאח אלדין דמרדש הכורדי. מפלגתו הכורדית מדברת בשם כל הקשת הפוליטית, כולל העלאווים, אנשי השמאל, החילונים והדמוקרטים".

יש לציין כי מפלגתו של דמרדש אינה היחידה המהווה אופוזיציה למפלגתו של ארדואן. במערכת הבחירות הנוכחית מתמודדות גם "מפלגת העם הרפובליקנית" בהנהגתו של פתח אללה גולן, "מפלגת האושר" ו"מפלגת האיחוד הגדול".

זאת ועוד. דמרדש האשים את ארדואן ומפלגתו שהם מתכוננים לזייף את תוצאות הבחירות שיתקיימו ביום א' ה-7.6.15, וזאת כדי להבטיח את שינוי השלטון למשטר נשיאותי. משקיפים סבורים כי רק על-ידי זיוף תוצאות הבחירות יצליח ארדואן לממש את השינוי.

משקיפים מעריכים כי סיכוייו של ארדואן להקים משטר נשיאותי פוחתים כי יהיה עליו להקים קואליציה עם מפלגות שיתנגדו למשטר נשיאותי.


זכרון הנכבה והנכסה

אחד המאפיינים של החברה הערבית הוא ריבוי ימי הזיכרון העצובים שבהם הערבים מבכים את מר גורלם. בימים אלה מציינים את זכרון האסון הפלשתיני במלחמות: 67 שנים להקמתה של מדינת ישראל (אלנכּבה) ו-48 שנה לתבוסה במלחמת ששת הימים (אלנכּסה).

למרות השוני בין שני אירועים קשים אלה בתולדות הערבים בעת הזאת, יש ביניהם חוטים מקשרים:

• למרות היותו של אפקט התבוסה של מלחמת ששת הימים הרבה יותר עמוק מזה של מלחמת השחרור, זו של 1967 מוגדרת כ"נכסה", מונח שמעיד על כך שאפשר לקום ממנה, לזקוף קומה ולהמשיך הלאה. בעל זכויות היוצרים של עיוות מושגים זה הוא מוחמד חסניין הייכל, שר ההסברה של נשיא מצרים דאז גמאל עבדול נאצר, וברור כי המגמה הייתה להקל מן הזעזוע של התבוסה.

• מלחמת ששת הימים הייתה מפנה היסטורי בתולדות הערבים. זאת בשל הפער התהומי בין הציפיות והתוצאות. ערב המלחמה הציפייה הייתה שהניצחון הצפוי ירפא את הגאווה הפצועה ממלחמת 1948, וישראל תיזרק לים כפי שהובטח. לא זו בלבד שהציפיות לא התממשו, אלא שהתבוסה המוחצת השקיעה את מדינות ערב, ובראשן מצרים, בים של משברים, תסכול ואובדן דרך.

• מדינות ערב נאלצו להתמודד עם בעיות פנימיות חמורות יותר מהבעיה הפלשתינית. בעירק, סוריה, לבנון, תימן, סודן, לוב ומצרים הצטברו משברים שדחקו את הבעיה הפלשתינית לשוליים.

• שתי התבוסות - של 1948 ושל 1967 - האיצו את הופעתם של הזרמים האיסלאמיסטיים. המחדלים היפנו את הצעירים לכיוון האיסלאם. כשלונן של התנועות הפוליטיות כגון הבעת' שצמח בסוריה, הנאצריזם במצרים, הלאומיות הערבית וגם הקומוניזם משך את ההמונים במדינות ערב לכיוון הדת. מבחינתם, אם כל התנועות הלאומיות העלו חרס, התקווה היא שהישועה תבוא מכיוון האיסלאם שרשם נצחונות והישגים והקים אימפריות לתפארת.