יש מקרים בהם עיון בפסק דין של בית המשפט העליון, מותיר את הקורא תוהה: האם הטענות שקראתי כרגע הועלו בידי עורך דין? אם כן, האם הוא ראוי לתוארו? הנה דוגמה למקרה כזה.
דוד עגיל וגבריאל שחורי הם חברי מושב דלתון. עגיל הגיש תביעת לשון הרע נגד שחורי, בטענה לפיה מכרזים הוטו לטובתו בידיעתו. שחורי הכחיש שאמר את הדברים ובית משפט השלום קבע שעגיל לא הצליח להוכיח את גירסתו. בית המשפט המחוזי בנצרת דחה את ערעורו של עגיל, והלה ביקש לערער בגלגול שלישי לבית המשפט העליון.
השופט
צבי זילברטל קבע (יום ב', 13.7.15), שאין מקום לדון בנושא בערעור נוסף ולכן הבקשה נדחית מבלי ששחורי יתבקש כלל להגיב. וכאן אנו מגיעים לטענה מעוררת התהיות שהעלה בא-כוחו של עגיל, עו"ד אהוד דהאן, בשם מרשו, כפי שאומר זילברטל:
"למותר לציין, כי יש לדחות מכל וכל את טענת המבקש לפיה יש להסיק מדבקותו בהוכחת גרסתו על מהימנותו, וכדברי בית המשפט המחוזי: 'אם עצם העובדה שבעל דין הגיש ערעור צריכה ללמד על נכונות עמדתו, הרי שכל ערעור צריך להתקבל. אין צריך לומר, לא
כאלה הם פני הדברים'". האם עורך-דין באמת טען במלוא הרצינות את הטענה הזאת - ועוד פעמיים, גם במחוזי וגם בעליון? והלא חוסר ההיגיון שלה צריך להיות מובן לכל בר-בי-רב.
זילברטל ביטא את מורת רוחו בדרך היחידה העומדת לרשותו. הוא לא זיכה את שחורי בהוצאות, משום שכאמור לא התבקש להשיב, אך המשיך: "כיוון שלא היה מקום להגשת בקשת רשות הערעור בהתחשב בהלכה הפסוקה לעניין המקרים בהם תינתן רשות ערעור ב'גלגול שלישי', והמבקש אף לא נימק בבקשתו מדוע ראוי שזו תינתן במקרה דנא, ברור כי מדובר בהליך סרק. בנסיבות אלה יישא המבקש בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך 2,000 ש"ח".
על-אף שמדובר במתחם בעל ערך היסטורי ואדריכלי רב, המתחם נמצא מזה שנים במצב של הזנחה מבישה
