"וַיֵּ֖לֶךְ מֹשֶׁ֑ה וַיְדַבֵּ֛ר אֶת-הַדְּבָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵֽל" (דברים ל"א,א') הוא פסוק קשה. לאן הלך האיש? מאין בא?לא פורש. אין יודע. מה מוסיפות תיבות "וַיֵּ֖לֶךְ מֹשֶׁ֑ה" לתיבות "וַיְדַבֵּ֛ר אֶת-הַדְּבָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵֽל" בהן יכול היה המקרא לפתוח ספור הפרידה של משה מעמו ולא היה הסיפור חסר דבר. יש שהציעו כי הלך אצל כל שבט ושבט (אבן עזרא) אבל דעה מבודלת היא זאת הבאה לסתום פרצה לא מובנת במגופה שאינה סותמת כלום. דעת הכל היא שדיבר אל כלל ישראל, דיבור אחד, ברצף, ורחוק הוא ש וַיֵּ֖לֶךְ משמע הלך לכנס את הכל למקום אחד בו דיבר את דברו האחרון אל האומה כולה. ולאמת, לא רק רחוק הדבר, אלא על-פי פשוטו של מקרא הוא לא ייתכן כלל שכבר קרא משה אל ".... כָּל-יִשְׂרָאֵ֖ל וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֑ם אַתֶּ֣ם רְאִיתֶ֗ם אֵ֣ת כָּל-אֲשֶׁר֩ עָשָׂ֨ה ה' לְעֵֽינֵיכֶם֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם" (שם,כ"ט א') ושם גם אמר להם " אַתֶּ֨ם נִצָּבִ֤ים הַיּוֹם֙ כֻּלְּכֶ֔ם לִפְנֵ֖י ה' אֱלֹהֵיכֶ֑ם רָאשֵׁיכֶ֣ם שִׁבְטֵיכֶ֗ם זִקְנֵיכֶם֙ וְשֹׁ֣טְרֵיכֶ֔ם כֹּ֖ל אִ֥ישׁ יִשְׂרָאֵֽל" (שם, ט') ואותו מעמד נמשך, משה לבדו שלא מש ממקומו מול העם שכבר הוקהל כולו.

דומה כי משה כל עוד נשמתו בקרבו הוא האיש ההולך. כבר "בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֗ם וַיִּגְדַּ֤ל מֹשֶׁה֙ וַיֵּצֵ֣א אֶל-אֶחָ֔יו" (שמות ב',י"א). הוא לא בגר לשבת בארמון פרעה. הוא בגר ללכת. "וְעַתָּ֣ה לְכָ֔ה וְאֶֽשְׁלָחֲךָ֖ אֶל-פַּרְעֹ֑ה" (שם,ג',י'), הטיל עליו אלוהיו שליחות מתוך הסנה הבוער. מקצה המדבר, שוב, "וַיֵּ֨לֶךְ מֹשֶׁ֜ה וַיָּ֣שָׁב אֶל-יֶ֣תֶר חֹֽתְנ֗וֹ וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ אלֲכָה נָּ֗א וְאָשׁ֙וּבָה֙ אֶל-אַחַ֣י אֲשֶׁר-בְּמִצְרַ֔יִם" (שם,י"ח). משה האיש הוא איש, יוצא, הולך שב, בדרך תמיד. לפני שליחותו. בשנות שליחותו שעיקרה הליכה נשנית וחוזרת ממשכנות העוני והעבדות אל פלטרין שליט מצרים. הוא בראש ההולכים עליהם שאל פרעה " מִ֥י וָמִ֖י הַהֹלְכִֽים" ועליהם הוא אומר, "בִּנְעָרֵ֥ינוּ וּבִזְקֵנֵ֖ינוּ נֵלֵ֑ךְ בְּבָנֵ֨ינוּ וּבִבְנוֹתֵ֜נוּ בְּצֹאנֵ֤נוּ וּבִבְקָרֵ֙נוּ֙ נֵלֵ֔ךְ " (שם, י',ח'-ט') בכפולה של תיבת נֵלֵ֔ךְ. במעמד הר סיני אומר לו ה' " לֶךְ-רֵ֔ד וְעָלִ֥יתָ אַתָּ֖ה וְאַהֲרֹ֣ן עִמָּ֑ךְ" (שם,י"ט, כ"ד) אף על-פי שיכול היה לוותר על "לֶךְ" ולומר מיד " ...רֵ֔ד וְעָלִ֥יתָ", אבל משה האיש, ההולך במהותו, ובין הוא עולה ובין הוא יורד הוא הולך יאה לו שיאמרו לו לֶךְ-רֵ֔ד.

לא חי ולא מת

בחירת המילים של האיש המבקש שהאלוהים ימנה לו יורש היא בחירת לשונו של אדם הרואה את המנהיגות כתנועה דינאמית, לא כישיבה על כס המלכות, לא כמשילות ממעוז המנוחה הבטוחה, כפי שמעידה תביעתו המנוסחת " יִפְקֹ֣ד ה' אֱלֹהֵ֥י הָרוּחֹ֖ת לְכָל-בָּשָׂ֑ר אִ֖ישׁ עַל-הָעֵדָֽה,אֲשֶׁר-יֵצֵ֣א לִפְנֵיהֶ֗ם וַאֲשֶׁ֤ר יָבֹא֙ לִפְנֵיהֶ֔ם וַאֲשֶׁ֥ר יוֹצִיאֵ֖ם וַאֲשֶׁ֣ר יְבִיאֵ֑ם" (במשבר כ"ז,ט"ז-י"ז). מנהיגות היא הליכה מתמדת, בראש, היא התוויית הדרך הנסללת קרוב, במגע האינטימי בין כף רגלו היחפה של מורה הדרך לבין החול הלוהט תחתיה והאבנים המשוננות הפוצעות אותה. באותה לשון מדבר משה על סיום שליחותו שלו. "בֶּן-מֵאָה֩ וְעֶשְׂרִ֨ים שָׁנָ֤ה אָנֹכִי֙ הַיּ֔וֹם לֹא-אוּכַ֥ל ע֖וֹד לָצֵ֣את וְלָב֑וֹא וַֽה' אָמַ֣ר אֵלַ֔י לֹ֥א תַעֲבֹ֖ר אֶת-הַיַּרְדֵּ֥ן הַזֶּֽה" (דברים ל"א,ב'). לא תש כוחו, לא כהתה עינו. לא נס לחו. עוד כוחו במותניו. לולי אמר לו ה', "...ֹ לֹ֥א תַעֲבֹ֖ר אֶת-הַיַּרְדֵּ֥ן הַזֶּֽה" - היה עובר. לולי אמר לו "כִּ֥י מִנֶּ֖גֶד תִּרְאֶ֣ה אֶת-הָאָ֑רֶץ וְשָׁ֙מָּה֙ לֹ֣א תָב֔וֹא" (שם ל"ב,נ"ב) - היה בא.

חכמינו ערים לכוחות התוססים כמקדם באיש משה. "אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא אם איני נכנס לה מלך- אכנס לה הדיוט, אם איני נכנס לה חי- אכנס לה מת, אמר לו הקדוש ברוך הוא "וְשָׁ֙מָּה֙ לֹ֣א תָב֔וֹא", "וְשָׁ֖מָּה לֹ֥א תַעֲבֹֽר", לא מלך ולא הדיוט, לא חי ולא מת" (ספרי לפרשת האזינו,פסקה שמ"א). אכן, לא רק הגזירה קראה קץ למסע של משה האיש אל ארץ הקדש. לא רק אותה לא עצר כוח לקבל. יש מידה של מרי בתחינה לבא חרף הגזירה אל הארץ הנעולה בפניו כאחד האדם, לא כמלך, אם לא בחייו למצער במותו, בקבר אשר יכרה לו האלוהים או האדם ובלבד שייכרה בארץ אותה הוא רואה כבר בעיניו.

לא תירא

גם עם הגזרה שגזר האלוהים על מין האדם שיצר מחשבות לבו היה רע כל היום עד שלא הייתה לו תקנה אלא במבול "... וְהָי֣וּ יָמָ֔יו מֵאָ֥ה וְעֶשְׂרִ֖ים שָׁנָֽה" (בראשית ו',ג') לא השלים. אמנם, " בֶּן-מֵאָה֩ וְעֶשְׂרִ֨ים שָׁנָ֤ה אָנֹכִי֙ הַיּ֔וֹם" אמר, היום מלאו ימי, היום הזה הוא היום בו נולדתי והיום הזה הוא היום בו אני נקרא לשוב את עפרי, אבל,וַיֵּ֖לֶךְ, עוד מהלך אני כתמול שלשום, הנח לי ללכת עוד קצת מעבר לשנותיי שתמו ולו ליום, ולו לשעה ולו כזמן הצריך לבוא אל קברי אשר ייכרה בארצי. כשיעור המעמקים מתוכם בקעה תחינת החיים ורשות הכניסה לארץ הייתה הכמיהה לשמוע מענה של 'הֵ֣ן' מפיו של האדון שלא יכול היה שלא להיכנע להמיית ליבו הנשבר של משה עבדו, ואכן באה תיבת "הֵ֣ן" במענה, אבל אכזרית באה, לוהבת כחרב שליבנו פלדה שלה באש, "הֵ֣ן" שאינה כן, אלא,"הֵ֣ן" אירונית, הכמו אומרת 'כלום אינך יודע כי גזרה היא גזירה', " הֵ֣ן קָרְב֣וּ יָמֶיךָ֘ לָמוּת֒"! זה המענה. אין מנוס.

מעתה, "קְרָ֣א אֶת-יְהוֹשֻׁ֗עַ וְהִֽתְיַצְּב֛וּ בְּאֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד וַאֲצַוֶּ֑נּוּ". תמה הליכתך. אבל לא. באותה שעה,יודע הכתוב להעניק למשה עוד זכות הליכה אחרונה,לא לבדו, עם יהושוע יורשו, אבל מכל מקום, ההולך מאז - מוסיף ללכת," וַיֵּ֤לֶךְ מֹשֶׁה֙ וִֽיהוֹשֻׁ֔עַ וַיִּֽתְיַצְּב֖וּ בְּאֹ֥הֶל מוֹעֵֽד" (שם,ל"א,י"ד). אבל למן השעה הזאת ואילך, בה השניים הולכים יחדיו, ועד "וַיָּ֨מָת שָׁ֜ם מֹשֶׁ֧ה עֶֽבֶד-ה' בְּאֶ֥רֶץ מוֹאָ֖ב עַל-פִּ֥י ה'" (שם, ל"ד,ה'), אין תיבה אחת האומרת כי יהושוע 'הלך'. ההולך היחיד הוא משה, הוא המזהיר את ישראל מה יקרה אתהם אחרי מותו, הוא המחזק את ליבם כי מעתה לא הוא אלא "... ה' ה֣וּא הַהֹלֵ֣ךְ לְפָנֶ֗יךָ ה֚וּא יִהְיֶ֣ה עִמָּ֔ךְ לֹ֥א יַרְפְּךָ֖ וְלֹ֣א יַֽעַזְבֶ֑ךָּ לֹ֥א תִירָ֖א וְלֹ֥א תֵחָֽת" (שם י"ח) ולא - אי-איזכור תמים - יהושוע, הוא האומר להם כי מעתה הוא המנחיל להם את השירה הזאת, את שירת האזינו, שתהיה להם לעדות חיים גם כאשר ישגו אחרי מותו הוא, מן הדרך עד מותם הם. יש אומרים " אפשר משה מת וכתב " וַיָּ֨מָת שָׁ֜ם מֹשֶׁ֧ה עֶֽבֶד-ה' בְּאֶ֥רֶץ מוֹאָ֖ב עַל-פִּ֥י ה'? " (שם ל"ד,ה'), אלא עד כאן כתב משה, מכאן ואילך כתב יהושע" (בבא בתרא ט"ו א') ואפילו את ה"וַיֵּ֖לֶךְ" היחיד הזה יש, כרבי מאיר, השוללים מיהושוע ואומרים, "...אלא הקדוש ברוך הוא אומר ומשה כותב בדמע" (רש"י על אתר).

אגדה קסומה

והגדיל לעשות רבי ישמעאל שדרש את הפסוק "וַיִּקְבֹּ֨ר אֹת֤וֹ בַגַּיְ֙ בְּאֶ֣רֶץ מוֹאָ֔ב מ֖וּל בֵּ֣ית פְּע֑וֹר וְלֹֽא-יָדַ֥ע אִישׁ֙ אֶת-קְבֻ֣רָת֔וֹ עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה" (שם,ו') בו לא נאמר מי קבר, כפסוק המציין כי משה קבר את עצמו (על-פי ספרי פרשת נשא,פסקה ל"ב). לכאורה יש למה שנראה בעליל כאגדה קסומה על מה לסמוך. אילו קברו אותו בני ישראל, היו יודעים היכן נקבר ומן הנמנע היה לכתוב " וְלֹֽא-יָדַ֥ע אִישׁ֙ אֶת-קְבֻ֣רָת֔וֹ". יש מבעלי האגדה שאמרו על כן כי הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו הוא שעשה עם משה את החסד האחרון והביא אותו לקבורה. מכאן, כיון שניתנה רשות למסתורין להלך אל תוך הפסוקים, בא רבי ישמעאל - מי יכול היה לעכב בעדו- ואמר כי ההולך הנצחי, גם אל קברו הלא נודע לאיש, הלך, וגם את עצמו קבר ההולך הנצחי לבדו.

ואולי, ומעתה, על הדרמה של חייו ושל מותו של האיש הזה שאיש במצרים לא ידע אימתי ראה אור יום ועל כן ניצול ללכת בראש מסעי בני ישראל לארץ המובטחת, ואיש בישראל לא ידע היכן, סמוך, אבל עד כמה סמוך, גבוה ורחוק אבל כמה גבוה וכמה רחוק נטמן- אפשר לקרא את הפסוק בירמיהו כ"ב,י' "בְּכ֤וּ בָכוֹ֙ לַֽהֹלֵ֔ךְ כִּ֣י לֹ֤א יָשׁוּב֙ ע֔וֹד וְרָאָ֖ה אֶת-אֶ֥רֶץ מוֹלַדְתּֽוֹ"...... כאילו אמר אותו הנביא שנים הרבה אחרי שהכתוב חתם את דברי ימי משה בכרוניקה פרוזאית "וַיִּבְכּוּ֩ בְנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֧ל אֶת-מֹשֶׁ֛ה בְּעַֽרְבֹ֥ת מוֹאָ֖ב שְׁלֹשִׁ֣ים י֑וֹם וַֽיִּתְּמ֔וּ יְמֵ֥י בְכִ֖י אֵ֥בֶל מֹשֶֽׁה" ועיטר אותם בדברי מספד שאין יפים מהם לשירה "וְלֹֽא-קָ֨ם נָבִ֥יא ע֛וֹד בְּיִשְׂרָאֵ֖ל כְּמֹשֶׁ֑ה אֲשֶׁר֙ יְדָע֣וֹ ה' פָּנִ֖ים אֶל-פָּנִֽים. לְכָל-הָ֨אֹתֹ֜ת וְהַמּוֹפְתִ֗ים אֲשֶׁ֤ר שְׁלָחוֹ֙ יה' לַעֲשׂ֖וֹת בְּאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם לְפַרְעֹ֥ה וּלְכָל-עֲבָדָ֖יו וּלְכָל-אַרְצֽוֹ. וּלְכֹל֙ הַיָּ֣ד הַחֲזָקָ֔ה וּלְכֹ֖ל הַמּוֹרָ֣א הַגָּד֑וֹל אֲשֶׁר֙ עָשָׂ֣ה מֹשֶׁ֔ה לְעֵינֵ֖י כָּל-יִשְׂרָאֵֽל" ( דברים ל"ד ח',י'-י"ב).

בין כסה לעשור התשע"ו