השירה של תומה

אֲנִי כָּל אִשָּׁה
שֶׁסּוֹטְרִים לָהּ לָדַעַת
כִּי מֻתָּר לָהּ לִהְיוֹת הַכֹּל
וְלֹא כְּלוּם רַק אִם תִּשָּׂא שֵׁם שֶׁל אִישׁ
וְתֵאָסֵף לִפְקַעַת
גַּם אָז יִוַּתֵר בָּהּ
דְּבַר מָה פָּגוּם
אֲנִי כָּל אִשָּׁה
מַעֲנִיקָה חַיִּים
תָּמִיד בִּתְמוּרָה
בְּעַד מַשֶּׁהוּ לֹא בָּרוּר
אֲנִי כָּל אִשָּׁה
שֶׁסּוֹטְרִים לָהּ לָדַעַת
כָּל שֶׁאָסוּר

לא קלים לעיכול הם השירים של תומה. כואבים, לא פעם מעוררים יותר מתהייה. יותר מפעם נוכחתי שהשירים לא ברורים דיים בקריאה ראשונה. לא שהכתוב בם לא ברור, שפתה מעולה ואמירתה עזה, אך לא ברור מה מניע את המילים ומה מסתתר מאחוריהן, ומאין צמחה הכניעה הגדולה שלה שמתבטאת בשיריה. יש בשירים אניגמה גדולה, במבט ראשון לפחות, ולנו הרחוקים ממנה היא כמעט בלתי מפוענחת.

אך אנחנו רוצים להבין את שירתה, להבין את הדברים שמצליחים לחדור לתוך התודעה שלנו אבל לא תמיד ברורה הסיבה. אנחנו נדמים, בקוראינו את שירתה, לאדם שמישהו חובט בו מבלי שהוא מבין באמת מדוע זה ועל שום מה. וזה בא לומר ששירתה טורדת, מעוררת השפעה ותחושות, על-פי טעמיה ועל-פי גווניה הלא ורודים כלל.

שְׁמוֹנִים וְאַרְבַּע לִקְרַאת הָאֶמְצַע
הֵם קָרְאוּ לִי לְלֹא שֵׁם
עַד הַיּוֹם אָנִי מְנַסָּה לְהָבִין
מִי מֵהֶם יוֹתֵר אָשֵׁם
מִי מֵהֶם רָצָה יוֹתֵר מִי מֵהֶם יָדַע פָּחוֹת
(קטע)

לפי שנת לידתה היא בתחילת שנות השלושים שלה, ואני נוטה לבחור באפשרות של תחושת מות עצמה, לכאורה, וזו שמביאה לה בנדיבות את כאבה. ילדה באה לעולם והיא זקוקה לחיבוק אוהב, חם, דואג. מי שילדותה הייתה מרה זו תלווה אותה לשנים רבות, לעתים לכל חייה. אך מתת אל היא היכולת להביא דברים בדרך הזאת של השירה שניתנה לה. כדי לפרוק, לא רק לייסר בה את עצמה. זה משחרר מורסה.

מי היה שאמר כי אנחנו צריכים לחפש את בעיותינו בילדותנו? אבל מי שחושב שכבר השיב על השיר הראשון אולי טעה. כי הנה יותר משלושים שנה היא גוררת את הכאב. כי הנה בא השיר האחר ואומר כי הדבר כל כך מורכב. כי כל כך מסובכים הדברים שבה. זה ברור שהיא מורכבת. היא חידה לנו אך ככל הנראה לא כל כך חידה לעצמה. כי היא יודעת לאן תוביל התקרבותה הנפשית או הפיזית לגבר עליו היא כותבת, אם אכן תתקרב אליו.

לֹא עָשׂוּ אוֹתִי בְּאֶצְבַּע
רַק בְּיָד מַאֲשִׁימָה
צָפוּף לִי בֵּין הַיֶּתֶר
בֵּין הַיֵּצֶר לַנְּשָׁמָה
אֵיפֹה שְׁרֹב הָאֲנָשִׁים
מוֹצְאִים מָנוֹחַ
אֲנִי מוֹצֵאת
אֶת הַמָּוֶת
בַּעֲרִיסָה
הִיא מְרֻפֶּדֶת
בְּכָל טוּב
וַאֲנִי
בָּהּ

האם פחד היד המאיימת מלווה אותה? ואם כן השאלה הנשאלת היא של מי הייתה האצבע המאשימה ושל מי הייתה היד שהונפה מולה, או שמא שתיהן היו של אותו אדם. ואז באה השאלה: האם הוריה נישאו כי אמה הרתה אותה בשגגה, משום כך התחברותם הייתה "בעטיה" ושיבשה את חייהם, לכאורה? האם אותו מוות בעריסה, שוב, היה אכן המוות של עצמה? כי חשה לא רצויה מאז ילדותה, ושוב, לכאורה? גם תינוקת יכולה לחוש את היותה בלתי רצויה - האם ילדותה הייתה קשה כל כך ומחוסרת חום מצד אלה שהביאו אותה לעולם? האם זה שורש התייסרותה? כך או כך, ראיתי עצמי מוזמן לבחור אחת האפשרויות האלה, אלא שאף אחת מהן אינה מביאה מרגוע. זאת אמתו של השיר, באותה מידה שזו אולי האמת שלה. היא זקוקה לאהבה. אילו אפשר היה, גם רטרואקטיבית הייתה רוצה אהבה. אותה אהבה שנחסכה ממנה מלכתחילה.

אֲנִי רוֹצָה אַהֲבָה
אֲבָל אֶסְתַּפֵּק בְּמִין
בְּמִין מִלָּה בְּמִין תַּסְמִין
בְּמִין קִדוּשׁ שֶׁל שַׁבָּת
בְּיוֹם חוֹל שֶׁהָפַךְ לְחַמְסִין
בְּמִין תֶּרַפְּיָה שֶׁל הַנֶּפֶשׁ
הַזְּקוּקָה לְרַחֲמִים
אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁאֲנִי מוּכָנָה לְהַכֹל
(קטע)

היא תמימה מן הבחינה שאינה יודעת להעניש, שאינה יודעת לנטור. התמימות שלה היא תמימות של טוהר, לא של חוסר מודעות. ההפך. מי שלא מודע ככל הנראה אינו כואב. אנו מזדהים אתה ורוצים שיהיה ברור לנו כי האונס הוא נפשי, כאילו זה קל יותר. אבל אולי זה לא כל כך ברור. זה מרתיע אותה, בהכרתה אינה רוצה בו. ואולי היא נותנת עצמה מתוך איזו מחויבות, מתוך איזו חולשה. אולי חולשה של הרגל, אולי של כפייה ושל פחד. אבל אולי, אני מעז לומר, אולי גם חולשה של צורך. ומעבר לכל ההשערות וניסיונות הניחוש האלה הנה מופיע האיש שבמרכז הסערה, ומסתבר שעל אף הכול נפשה שבויה לו. לפי כך, על-פי רצונו ועל-פי גחמותיו, כך או אחרת גופה נתון לו.

אֲנִי אוֹהֶבֶת אוֹתְךָ מִיקִי
אַתָּה מוֹרִיד אוֹתִי לְשֵׁפֶל שֶׁמִּמֶּנּוּ אֵין
מַדְרֵגוֹת
מוֹרִיד אוֹתִי עַל הַבִּרְכַּיִם
בְּדִיּוּק כְּמוֹ שֶׁאַבָּא יָדַע לַעֲשׂוֹת
אַתָּה אֶחָד, יָחִיד סְגֻּלָּה, בַּעַל אֵיבָרִים
אַךְ חָסַר לֵב
אֲנִי אוֹהֶבֶת אוֹתְךָ מִיקִי
בְּרִגְעִי הָעֹנֶג הַמִּתְחַלְּפִים בִּכְאֵב

ילדות היא רק התחלה אבל היא מקועקעת בנו, וילדה "שאין לה שם", כפי שנאמר על ידה קודם לכן, גדלה כשתחושתה קשה. להיות דבר לא מוגדר כמוהו כמו להיות הפקר. אישה שאין לה שם היא חסרת עצמיות והיא נתונה. כך היא חשה. ובעקבות השיר מתעוררת השאלה: האם זה האיש שכבר התנתקה ממנו אך אינו מניח לה, אולי בשל משיכתו אליה? או אולי רק משום שהוא יכול לה? משום שהיא נכנעת, תולדת אותה ילדות כאובה? או שמא זה האיש שהתרחקה ממנו אך יש בה אליו משיכה מימים של התחלה? מימים שעוד היה או טוב אליה? אולי משהו נוסטלגי של תחושת שייכות על-אף הכול? שמא ריח גוף שהיה חביב עליה אלמלא תוכו של האיש עצמו, ללא הסממנים המדיחים שלו שכבר הכאיבו, שעדיין מכאיבים לה?

כְּשֶׁאַתָּה אוֹנֵס אוֹתִי
אֵינִי הוֹדֶפֶת
מִטְעָנִים יְשָׁנִים
עַל צִפִּיּוֹת חֲדָשׁוֹת
בְּשֶׁקֶט.
הָעוֹר נִבְקַע
הַשֶּׁטֶף הוּא רַק גֵּאוֹת
אַחֲרָיו יָבוֹא הַשֵּׁפֶל.
וְשָׂם, אֲפִלּוּ אַתָּה לֹא תּוּכַל
לְהַצִּיל אוֹתִי
אֲנִי תָּמַהּ מִדַּי אֲבָל יוֹדַעַת
שֶׁלָּתֵת לֵךְ לְהִתְקָרֵב בֶּאֱמֶת
זֶה לָמוּת

יש תחושה שהכותבת מודעת היטב למלכוד של עצמה. אולי אפילו נוטרת לעצמה על עצם חולשתה. אבל גם אין זה סוד - ובכל מקרה אני עצמי בתוך הסוד הזה מכבר - שיוצר בורא לעצמו מצבים ודמויות ומזדהה אתן, אך אם איני טועה זה כך יותר בפרוזה ופחות בשירה. תומה לא באה לכתוב רומן. מתוך תומה מבעבעים השירים האלה ורוצים לבטא. כי היא עצמה רוצה להתבטא. איך שלא נכתוב, יש בכתיבת השירה לבטא את התוך שלנו, את מצב הרוח הפנימי, את הכאב או השמחה. את האני מאמין, ואת מידת האופטימיות או הפסימיות ממה שאנחנו חשים או ממה שאנחנו רואים. השירה בהכרח מושפעת מהתחושות שלנו, וכל ספרי השירה שכתבתי עליהם עד היום היו ספרים שבם יכולתי לראות את הכותב מאחורי המילים.

מִיקִי עָבְרוּ הַרְבֵּה שָׁנִים
הִתְגַּעְגַּעְתִּי לִתְחוּשַׁת הַנֶּמֶק
הַמִּתְפַּשֶּׁטֶת בְּגוּפִי
כְּשֶׁאַתָּה מוֹרִיד אֶת בְּגָדַי בְּעׂרְמָה
הִתְגַּעְגַּעְתִּי לַתִּמְרוֹן הַמֻּצְלָח
שֶׁל פַּעַם
כְּבָר לֹא עוֹשִׂים אוֹתוֹ בְּאוֹתוֹ הַטַּעַם
אוֹ שֶׁאוּלַי אֲנִי גָּדַלְתִּי
מִיקִי בָּנִיתִי עָלֶיךָ
הַכֹּל וּכְלוּם
(קטע)

טעם של כמיהה אל כאב. כי זה מה שהיה לנו הכי קרוב להתייחסות אישית. "להתגעגע לנמק" זו התמכרות לדבר אפל, פוצע, הורג. כשאיננו כותבים על הכאב, על הגעגועים, על הנוסטלגיה - דברים שמצויים הרבה בשירה - אנו פונים אל הטבע, אל היופי, אל האהבה. שירתה של תומה אינה שירה על הטבע או על יפי העולם וגווניו - שיריה של תומה הם על תחושות, על חולשות, על-כניעות, על גוונים כהים המצויים בתוכה. זוהי שירה על "טבע" מסוג אחר, מהסוג האפל שבתוך הנפש, שמאכל בה.

לכן מצער ומתסכל מאוד לקרוא את השירה הזאת, שירה שיש בה כישרון רב ויכולת ביטוי מעולה, שתכניה מדליקים זרקור על אותה אפלה שבפנים. כפי שאמרתי, יוצרים יכולים ליצור דמות ולכתוב עליה, אך אני חשתי משורה לשורה שהדברים אינם בעלמא. לאחר הכול ולצערנו יש עדיין תרבויות כאלה. תרבויות של יד מאיימת, ושל קניית האישה, ושל שליטה והתעמרות. וזה מה שהיא כותבת:

הוּא בָּא לְפָנַי, אַף אֶל אַף, מְחַזֵּר
וַאֲנִי נַעֲרָה.
בְּיָדוֹ הָאַחַת שְׁטָר קִנְיָן עַל רוּחִי
צַו פִּתּוּי בְּיָדוֹ הַשְּׁנִיָּה.
(קטע)

היא חשה אובדת, חסרת כיוון. גולה מסיבות לא ברורות לנו בארץ זרה, אולי עקב נישואיה הכפויים עם אותו אדם ועם תוצאותיהם הכובלות. היא בתוך מצור, היא חסרת תוחלת ואינה מצליחה לאסוף את עצמה. במקום להשתחרר היא מניחה לעצמה לשקוע. במקום להתגבר היא מניחה לעצמה להיכנע. אולי מעצם היותה לבד. כשאינך מוצא כוחות זה נוח להיכנע. וזה מדיר מהקורא את השקט. נראה שהיא כמו אדם עייף וחסר מנוח שסובב בין חדרי ביתו ואינו יכול לבחור באיזה מהם להניח את גופו, כך שהגם שיש לו בית לעצמו אינו מצליח למצוא מנוחה. יש, אומַר, ש"בית" אחר מביא את פתרונותיו עמו. יש שבית אחר מביא מנוחה.

אֲנִי אֶתֵּן לְמָטָר הַמַּיִם
לְהוֹרִיד אוֹתִי הֲכִי קָרוֹב לַאֲדָמָה
כְּדֵי שֶׁאוּכַל לְהָרִיחַ
אֶת הַפְּחָדִים שֶׁלִּי מִקָּרוֹב
(קטע)

יש בזה משום תקווה, בָרצון לראות נכוחה את הפחדים. אולי תהיה זו ירידה לצורך עלייה. זאת התמודדות שאינה קלה, ונראה בעליל שקשה עליה לעשות כל זאת לבדה, בהעדר יד טובה שתאחז בה. בהעדרה של יד חזקה ואוהבת באמת שתמשה אותה. לנו נראה עכשיו כי אנו מבינים מאין צמחו בה כל השדים והיכך ואיך זה התחיל. ואיך זה נמשך בשטר קניין, ברכישה של נפשה ושל גופה. מאחורי השירים יש רומן עצוב שלא נכתב על הנייר, אבל כל היתר מסתתר - מה סתום פחות ומה סתום יותר, מה פתוח פחות ומה פתוח יותר, מה כואב פחות ומה כואב יותר - בדברי ימי שירתה. שירה שכשלעצמה נוקבת, טורדת, טובה עד מאוד ואי-אפשר להתעלם ממנה. השירה של תומה.

• תומה: מתוך "תומה שירה" ברשת, 2015