פרופ' יובל נוח הררי מתאמץ לנחש ולספר על כיוון התפתחות האנושות במאה ה-21 והלאה, ולצורך זה הוא מגייס לעזרתו את דרווין ואת תורתו הנצחית (בינתיים...).

כך הוא קובע: "...מי שבאמת מבין לעומק את תורת האבולוציה, מבין שאין נשמה!" האמנם?!

מאחר שאיני יודע להגדיר "נשמה" (וגם לא הררי!), קשה להבין את הנחרצות הזאת. לכן אפשר על-פי העבר, להניח "שהאל" ו"הנשמה" ישרו בקרבנו כל זמן שיותרו נעלמים חסרי פשר לפחות בעולם המדע ומצב זה כנראה צפוי להיות עוד למשך זמן רב. על כך אפשר להוסיף שמחקרו של דרווין ותורתו, נסמכו על תצפיות שיטתיות במאקרו-ביולוגיה ובביטוייה הנראים לעין.

לא מן הנמנע שהמהות להבנת האבולוציה כבסיס החיים, מסתתרת "בבלתי נראה לעין". דהיינו, במיקרו ביולוגיה, בגנטיקה שסודותיה נחשפים היום יותר ויותר באמצעות הטכנולוגיה והננו טכנולוגיה. בתחום העצום הזה, תורתו של דרווין קיימת אומנם ככלל, אבל עם לא מעט יוצאים מן הכלל שלא מעידים על הכלל, חלקם למשל מכונים "בזהירות מדעית" בשם "אפי גנטיקה" מונח "המכשיר" את חריגותם. כי אם העולם האמיתי היה ועודו עולם התאים והוירוסים והאינטראקציות האין סופיות ביניהם, צריך אולי קודם, לחשוף את צפונות אבותיהם הקדמונים של תאי העצב והמוח, ועל-ידי זה לשלול או לאמת יכולת שפיתחו לקליטה או עיבוד, למשל של משהו מתחום האנרגיה האפלה הנסתרת? (כפי שישנם תאים שפיתחו באמצעות וירוסים יכולות קליטה ועיבוד של פוטונים). ולכן, ייתכן שיובל נחפז מדי לפסוק שתורת דרווין שוללת קיומה של נשמה!...

עוד מספר לנו נוח הררי: "מדעי החיים מספרים לנו שקופים וחולדות מקבלים החלטות על-ידי תהליך אלגוריתמי, המורכב מסדרה של מיליוני צעדים קטנים". ופוסק: "אם החלטות מתקבלות כתוצאה משרשרת של תגובות ביוכימיות, שכל אחת מוכתבת על-ידי תגובה ביוכימית קודמת - זו לא בחירה חופשית".

מכאן עולה שאלה מתבקשת: מה כאן מראה על "קבלת החלטות" או על "בחירה חופשית בהחלטות"? קודם כל זה מסביר התהליך שמייצר בסיומו התוצאה. התהליך האלגוריתמי הוא תוצר מתבקש של התפתחות אבולוציונית של מאות אלפי שנים של אלפי ניסיונות, כשלונות מרובים ורק הצלחות מעטות, במלחמת השרידות האין סופית, בדרך "פרימיטיבית" של חיפוש וטעייה, והתמודדות עם תנאי הסביבה המשתנים.

בסופו של תהליך האורגניזם התאי נבנה מהתקבצות תאים מתמחים לרקמות, שמתקשרות בקשר סימביוטי, תלותי או טפילי, באין ספור וריאציות, שמצליחות להתקיים לפרקי זמן ולשרוד כאשר הם מתקבעים לדורות כצמחים או בעלי החיים. התהליך האבולוציוני וההתמחות מתכנתים אותם למגוון פעולות ותגובות ההכרחיות לשרידותם, גם בתנאים משתנים. ואין כאן שום דבר שנוגע לבחירה חופשית וקבלת החלטות.

עכשיו "נופל" נוח הררי לתוך מלכוד פילוסופי מיותר וכותב: "חשוב לשים לב שמשמעותה המילולית של המילה "אינדיבידואל" היא "בלתי ניתן לחלוקה"... פירושו שהאני האמיתי שלי הוא משהו שאינו מורכב מחלקים. הוא משהו שלם ומוחלט, אשר ממשיך להתקיים בזמן בלי לאבד שום חלק או לקלוט חלקים חדשים."... "משהו שאין בו חלקים ושינויים לא יכול להיווצר או להתפתח על-ידי ברירה טבעית".

אני מודה שלא ירדתי לתחתית סוף דעתו של המחבר ההוגה, כאשר הוא מחזיר אותנו 3,500 שנה אחורה אל ראשית הפילוסופיה היוונית, אל עידן "האטומיסטים" שם כבר נקבע שהאטום הוא חלקיק היסוד שאינו ניתן לחלוקה, אלא שכבר אז ידעו הממשיכים (אפלטון, אריסטו) להבדיל בין "האטומוס" שבתווך המיקרו, לבין הארוגניזם המתפתח לכדי שלמות בתווך המאקרו. ולצורך זה הם לא נזקקו לתורת דרווין...

לצורך הדיון הפילוסופי אטען, ש"האני" או "האינדיבידואל", גם הוא בס"ה תוצר לואי חיוני לתהליך ההתפתחות אל אותה השלמות. מאחר שלאותו "תוצר" אין (בינתיים) הגדרה מדעית משום שאינו ניתן לזיהוי ולמדידה, ממילא לא ניתן לשלול או לאשש את קיומו באמצעות כלים מוחשיים מתחום ההשואה לברירה טבעית.

מוסיף יובל לתעות בנבחי הפילוסופיה ותוהה: "...ברגע שלבעל-חיים יש נשמה, לא ברור כיצד הברירה הטבעית יכולה לפעול עליו". ומסכם: "אבל אם לבעל-החיים יש נשמה נצחית ו"חופשית", והנשמה (ולא הגנים) היא זו שבוחרת "בחופשיות" מה לאכול, עם מי להזדווג, ולאן ללכת - אז על מה משפיעה הברירה הטעית?"

לכאורה מלכוד שכדי לצאת ממנו, צריך לבחור בין אבולוציה לנשמה... אלא אם למשל "מספרים" שהנשמה היא, כאמור, תוצר לוואי בתהליך האבולוציוני וגם היא השתנתה והתעצבה בתהליך ובכללי הברירה הטבעית, (או אצל האדם, בתהליך מואץ של ברירה מלאכותית, כנראה בשילוב קניבליזם "פולחני" נפוץ, בתקופה מסוימת קדומה. למשל, באמצעות העדפת הנקבות החלקות ולאחר-מכן גם הבהירות...) כי מרגע שהאדם החברתי רכש יכולות ממשיות מוכחות לעשיית ברירות מלאכותיות, "המשחק" הסטטיסטי האקראי של הברירה הטבעית, חדל להיות בהדרגה המשחק הקובע את כיוון תהליך האבולוציה.

במילים פשוטות: הסתירה כביכול בין תחושת המודעות לקיומם של נשמה או ה"אני" אינה בהכרח אומרת דבר על סיפור האבולוציה הפיזית של האורגניזם. ממש כפי שמסכם המחבר: "ההנחה השלטת במדעי החיים היא שהתודעה נוצרת על-ידי תהליכים ביוכימיים במערכת העצבים ובפרט במוח, ושהיא ממלאת תפקיד כלשהו בתהליכי עיבוד המידע של בעל-החיים. אלא שלאף אחד אין אפילו קצה של הסבר כיצד אוסף של תגובות ביוכימיות וזרמים חשמליים במוח, יוצרים את החוויה הסובייקטיבית שמתבטאת כמודעות". הפלגנו סובבנו תעינו וחזרנו את נקודת המוצא...

בהמשך הוא חוזר על-כך ביתר נחרצות: "לא זו בלבד שמדעי החיים לא יודעים איך אוסף האותות החשמליים במוח מייצר חוויות סוביקטיביות, גם לא ברור מה עשויה להיות התועלת האבולוציונית בקיומן של חוויות כאלה! זהו החור הגדול ביותר בהבנה המדעית של החיים". אם זה המצב המדעי לאשורו, ובחסך מדעי מהותי כזה, איך ניתן להניח שכיוון התפתחות המחקר המדעי העתידי היא ליצירת "על אדם" לשדרוג בני האדם לאלים???... בעיקר כאשר שני המושגים האלה מעורפלים והם ביטוי אחד מיני רבים, של המודעות הבלתי מובנת...

והערת שוליים: "התועלת האבולוציונית של המודעות" מובנת לגמרי ממבחן התוצאה: היא מאפשרת למינים לזהות את ההשתייכות למין, להבדיל בין מינים, להשיג יכולת להעריך מראש את סיכויי ההתמודדות, להכריע בזמן קריטי אם לתמיד או לוותר, להתבדל או להתחבר. אלה הם צרכים חיוניים ביותר בשדה הקרב האכזרי של הברירה הטבעית.