השופט: זיאד סאלח, בית משפט השלום בעכו

המועד: יום שלישי, 24.11.15, שעה 10:00

הנושא: עניינים מקומיים


בית המשפט העליון שב ואומר בשנים האחרונות, בצורה ברורה וחד-משמעית, שאין להשלים עם מצב בו אדם בונה ללא היתר - ורק לאחר שמוגש נגדו כתב אישום, הוא מואיל בטובו לבקש היתר בנייה. אלא שהדברים נופלים על אוזניים ערלות - גם של רשויות האכיפה וגם של בתי המשפט הנמוכים יותר. תופעה קבועה היא, שנאשמים בעבירות בנייה מקבלים - בהסכמת המדינה - עונשים קלים יותר משום שהצליחו לקבל בדיעבד הכשר לעבירותיהם.

כך אירע ביום בו ביקר המדור באולמו של השופט זיאד סאלח. היה זה יום של עניינים מקומיים - השם שמאחוריו מסתתרות בדרך כלל עבירות בנייה, כולל כאלו הנמשכות שנים ומשתרעות על פני מאות מ"ר. ועוד תופעה בולטת לעין: מדובר לעיתים בעבריינים סדרתיים, אשר הצטוו לפני שנים רבות להרוס את המבנים הבלתי-חוקיים, צפצפו על החוק ובית המשפט, וכעת מעזים בחוצפה רבה לבקש הקלה בעונשיהם - משום שסוף-סוף עשו את מה שהיו אמורים לעשות לפני שנים. אבל למה בעצם שלא יבקשו, אם התביעה מסכימה ובית המשפט מאשר?


עוד יותר סלחני


הנה המקרה הראשון. טיעונים לעונש, כאשר התובע אומר שהוא לא יודע מה בדיוק המצב כיום. אבל למה זה רלוונטי? אם היו נשמעים לבית המשפט העליון, הענישה הייתה לפי העבירה ולא לפי הסרת המחדל בדיעבד. ואגב: יש כאן עוד משהו משונה - סאלח שואל את התובע האם הוא רוצה להפעיל את המאסר על תנאי שתלוי ועומד כנגד הנאשם. מה בכלל השאלה? הרי לכך נועד עונש זה!

סאלח מעיין בתמונות ובמזכר של פקח המקרקעין, ומגיע למסקנה שהנאשם טרם טרח להרוס חלק מהבנייה הבלתי-חוקית. הסניגור מספר שמרשו הגיש בקשה להכשרת המחסן שבנה, "היא בטיפול ואין סיבה שלא יקבלו אותה". לדעת הסניגור, העונש ההולם הוא קנס של 2,000 שקל, כי כל העסק הוא אותו מחסן בן 40 מ"ר.

כאשר סאלח מכתיב (במהירות וברהיטות) את גזר הדין, מתברר שהסיפור החל בצו הריסה שהוצא בשנת 2004 (כן, לפני 11 שנים) למימוש כעבור שנתיים, אבל כאמור חלק מהמבנים עודם על תילם. למרות כל אלו, סאלח מסתפק בקנס של 10,000 שקל בתוספת הפעלת התחייבות בסך 8,000 שקל, ומאריך בשלוש שנים את תקופת המאסר על תנאי.

מחוץ לפרוטוקול, סאלח עוד יותר סלחני: "יכול להיות שכל מה שטענת מבחינה משפטית נכון. לאדם יש אדמה חקלאית, הוא מפעיל שם משתלה, יש כל מיני דברים יפים, עצי זית יפים; למה להרוס הבן-אדם?". סאלח שואל את הנאשם כמה עולים עצי זית ומתעניין בפרטים, והאיש יוצא מהאולם בחיוך גדול. אין פלא: עונשו קל והוא אפילו לא הצטווה להרוס את המבנים הבלתי-חוקיים אם לא יצליח להכשיר אותם.


התובע מבקש להקל


המקרה השני מוזר: שני נאשמים בהפעלת שוק בלתי חוקי. שניהם לא טורחים להתייצב; רק האישה שביניהם, בת ה-76, סיפקה הסבר לסניגור שלה - היא לא מרגישה טוב - אבל לא העבירה לו אישור רפואי. הסניגור שלה טוען, שמי שאשם הוא בכלל הנאשם האחר, שפלש לקרקע של מרשתו. סאלח עולה מיד על סתירה: אם הגברת בכלל לא אחראית, למה היא הגישה בקשה להכשרת הבנייה? הסניגור מסביר, שהיא עשתה זאת על-פי עצתו, רק ליתר ביטחון.

התובע מגיב באומרו, שאכן הוגשה בקשה אבל היא נדחתה. הסניגור מתקומם: יש החלטה סופית שהתקבלה בנוכחותו של התובע עצמו, אבל היא איננה בידיו כרגע. השניים מתווכחים בהרמת קול, סאלח אינו מתערב ועסוק בשלו - הכתבה לפרוטוקול לגבי היעדרותה של הנאשמת. לבסוף הוא דוחה את הדיון ל-22.2.16, ומתעלם מבקשתו של התובע להוציא צו הבאה לנאשם.

שיא האבסורד עוד לפנינו. התיק הבא קבוע לטיעונים לעונש, ושאלתו הראשונה של סאלח היא האם התקבל היתר בדיעבד לבנייה הבלתי-חוקית. הסניגור משיב בשלילה, טוען שהעסק תקוע ברשות מקרקעי ישראל בירושלים ומבטיח שבעוד חודש יהיה בידי מרשו ההיתר המיוחל. תוך כדי חילופי הדברים מתברר, שהתובע - כן, התובע - מבקש לדחות את הדיון כדי שלנאשם יהיה היתר, ואז עונשו יהיה קל יותר. תקראו שוב את המשפט האחרון כדי להיות בטוחים שקראתם נכון: נציג המדינה הולך לקראת עבריין מורשע, בניגוד לקו הברור של בית המשפט העליון, כדי שניתן יהיה להקל בעונשו.

חוץ מזה, לנאשם יש כעת טענת הגנה חדשה: הוא לא בנה אלא קנה את הבית כאשר הבנייה הבלתי-חוקית היא כבר חלק ממנו. סאלח אינו נופל בפח ומציין, שהאיש הודה בבנייה ובשימוש ולא רק בשימוש. "נראה שהיו עבודות קודמות והנאשם הוסיף עליהן", אומר סאלח בגזר הדין. לבסוף הוא מטיל עליו קנס של 12,000 שקל - וגם בודק האם יעמוד בו (האיש עובד באטליז, משתכר לדבריו 5,000 שקל לחודש והוא אב לשלושה ילדים), ומוציא צו הריסה דחוי לשנתיים.


השורה התחתונה: מבחינת ניהול האולם - סאלח פועל ביעילות, ככל שמתאפשר לו לנוכח הנאשמים שלא טורחים להתייצב, הוא בקיא בחומר ומחליט בו-במקום. הבעיה היא עקרונית: הסלחנות הבלתי-מובנת כלפי עברייני בנייה, מה שבית המשפט העליון מכנה "מכת מדינה", גם כאשר מדובר בעבריין סדרתי שמזלזל במשך שנים בחוק ובבית המשפט.

יעילות: 9.

מזג שיפוטי: 7.