השתקפות הטבע באגם, השתקפות האדם בראי נפשו, הם המוטיבים המרכזיים המוליכים את שירי הקובץ אל ערוצים גלויים וסמויים כאחד. הכתיבה הלירית שכאן אינה מנסה לשבור סטריאוטיפים קיימים ועם זאת גם אינה מטשטשת גבולות בין הבהיר לאפור, או בין חלימה למציאות. מאליו גם אין הפרדה בין עבר להווה. הכל תלוי ועומד לשיפוטו של הפרט הקורא (ע' 8): .."רֵיחַ הָרַקָּפוֹת /נְטוּלוֹת רֵיחַ בְּשָׂמִים/הֵן, אַךְ מַרְכִּנוֹת רֹאשָׁן/הַוָּרֹד, בֵּהֲנָעָה לֵאוֹת הֵן//מַצְדִּיעָה אָנֹכִי לַיֹפִי/שֶׁיֵּשׁ בַּבַיְשָׁנוּת הַקְּסוּמָה/ בְּצִנְעַת הַפְּרָט הַמַּדְהִימָה!"...
השיר (ע' 18-19) מעריך את סממניו של 'הזמן'. את יתרונו וערכו בחיי האנוש נלמד מהמשפט: ..."הָרֶגַּע מִתְהַוֶּה וְנוֹלַד מִתּוֹךְ הַהוּא/שֶׁהָיָה כְּמוֹ נֶצַח, זְמַן נְטוּל מַשְׁמָעוּת/מַה שֶׁהִתְהַוָּה מִשְׁקָלוֹ וְעֶרְכוֹ הַסְּגֻלִּי/עוֹלֶה עַל כָּל הַיָּמִים, הַשָּׁנִים,/כְּמוֹ חַכּוֹת אַלְפֵי שְׁנוֹת חֹשֶׁךְ/בְּיוֹם אֶחָד תָּמִים שֶׁל אוֹר"...
ואילו את חסרונו של 'הזמן' היא מציינת (באותו שיר) במשפט: ..."יֵשׁ ובִּשְׁבִיל אֶחָד לְלֹא נָתִיב/יִצְעַד אָדָם וְיַקְשִׁיב/לְגַּלִּים הַמִּסְתַּיְּמִים שֶׁל חַיָּיו!"...
אך גם אם יתרונות וחסרונות נמצאים בקצוות מנוגדות, הרי שבתובנה הכללית אנו נקבל את 'השלם' (האבסורד והאבסולוטי מהמצוי ומהרצוי) שבמכלול 'הזמן'. וכך נכתב בתחילת השיר: ..."כָּל בֹּקֶר מֵבִיא אֶת הַצָּהֳרַיִם/וְכָל צֹהַר פּוֹעֵר פִּיו/לְקַרְנֶיהָ שֶׁל חַמָּה טוֹבָה./אִם תְּנַּפֶּה אֶת הַשְּׁאֵרִיּוֹת/מֵהֶם הֲרֵי לֹא נוּכַל לְהִבָּנוֹת!/ נוֹף מוֹלִיד נוֹף/ מִתּוֹךְ תָּאֵי הַזִּכָּרוֹן"...
האהבה, הנתינה, הקבלה וההארה הן אבן בוחן של הפרט והכלל כאחד מבחינת ראייתה של המשוררת. ומכאן באה פנייתה אל הכלל (ברמיזה דקה) על הצד החיובי 'והקבלה שבקיום' (ע' 25):..."גָּם בָּעֲרָפֶל אִם תִּרְצֶה/תִּמְצָא אֶת הָאוֹר הַגּוֹהֵר /עַל נִשְׁמָתְךָ"...
את עמדתה בנושא המהותי של האדם מול היקום והטבע, אשר הולכים יחדיו - עקב לצד אגודל, היא מסכמת במשפט: ..."גַּם בְּהֶעְדֵּר נֶפֶשׁ חַיָּה/הוּא (האור) שׁוֹמֵר עַל נְהִי הַקִּיּוּם/בַּמִסְתּוֹר"...
הדיבור הישיר בשירתה פונה אל הפרט (ע' 26): ..."דְמוּתְךָ עוֹמֶדֶת לִנְפּוֹל/מוּל גִּשְׁרֵי הַזְּמַן שֶׁל יָמֵינוּ,/ דְּמוּתִי הַיְּחִידָה שׁוֹאֶפֶת/ לָדוּג מִתּוֹכְךָ אֶת/ הַחִיבָּה הָאוֹבֶדֶת"...
השיח הבינאישי של 'האני' 'לנפש', מעלה אל הכתב זיכרון מאהבה נכזבת שנשתמרה בתודעה ראה (ע' 35-36): ..."מְקֻפֶּלֶת עַל תִקְוָה/שֶׁאוּלַי//שׁוֹקֶקֶת תְּשׁוּקוֹתַיִךְ/הַמֵּשִּׁירִים עָלִים יְרֻקִּים/בּוֹדִים חֲלוֹם נִכְזָב,/מַתִּירִים מִטְוֶה/בּוֹנִים מַאֲרָג/שֶׁל קִיּוּם לַיְלָה כָּחֹל/נִצְחִי"...
ובשיר אחר, בו 'האני' מאזכר זוגיות - התודעה, אובדת שעות נוספות. ראה (ע' 41-42): אוֹתָה טִיפַּת אַהֲבָה/רוּחָנִית, רַעֲנַנָּה// נוֹתְרָה לָגוּר בְּתָאֵי הַמָּסָה/בְּשִׁמוּר הַחֹמֶר/ בַּזִכָּרוֹן./ הִיא הַיּוֹם/רִשְׁמֵי יוֹמָן מְיֻתָּם זֵכֶר לְהֵד"...
'האני' מוצג הן בפוזיטיב והן בנגטיב, כישות גלויה וישירה. ראה (ע' 9-10): ..."שָׁבָה אֶל תּוֹךְ /עָצְמִי/ וְהָאֲנִי נִכְחַד/ גַּם הוּא, /שׁוֹמֵר עלָ זְעֵיר אֶגוֹ/ שֶׁאֵינוֹ!"...
ומי שחווה את האכזבה, יכול אחר-כך להמריא לצמיחה מתחדשת (ע' 12-13): ..."וְנֵפֶשׁ אֶל נֶפֶשׁ/ נוֹשֶׁקֶת לְיָם/ הַמִּילִים/ שֶׁהם יַם הָאַהֲבָה / הַנִּשְׂגָּבָה, הַטְהוֹרָה"...
המשוררת מנווטת ומביאה את יצירותיה שתי וערב אל מחוזות התקווה והאור. ראה (ע' 57-58): ..."הַמְרָאָה נְסִיקָה/וְעוֹד נְחִיָתה / אֶל אַדְמַת / חַיֵּינוּ הַחַמָּה /הַמַּרְעִידָה. / פְרוּרֵי צִפּוֹר / עוֹטֶפֶת בְּכִי וְאוֹר"...
השירה הנשית פורצת בקובץ זה מחסומים נעלמים. עוטפת ומחזקת את הנפש ומביאה רוך ונוחם. (ע' 61-62): ..."הֵנַחְתִּי כְּהֶרְגֵּלִי בַּקֹדֶשׁ/ פַּת חֶסֶד עַל הָאֶדֶן/ שָׁם הִגִּיעָה וְלֹא / מִן הַסְּתָּם צִפוֹר גַּן עֵדֶן, / פּוֹרֶרָה פֵּרוּרִים / מִמִּקְשַׁת לֶחֶם / לְעוֹרֵר שַׂרְעַפֵי / לְהָנִיחַ הַשְׁרָאָה / זוֹרֶמֶת בְּכַפּוֹתַי. // שִׁירִים, /פֵּרוּרִים / מֻנָּחִים אֶל הָאוֹר / חֶמְלָה וְרֹךְ, / אֶל רַעֲבוֹנָה / שֶׁאֵין לוֹ סוֹף!"...
- נרקיס באגם/ כרמית רינצלר-אברהמי (הוצאת פיוטית, שבט תשע"ו - ינואר 2016)
