בעשרה בדצמבר 1984 אימצה האספה הכללית של ארגון האומות המאוחדות את האמנה Universal Declaration of Human Rights ובלשוננו, "ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם". סעיף שבע באמנה מכריז כי הכל שווים בפני החוק, והכל זכאים להגנה שווה מכוח החוק השווה לכל נפש.

תורת משה, שניתנה בסיני, קדמה להצהרה האצילה הזאת בשלושת אלפים עשרים ושתיים (3220) שנה, (ב'תפ"ח לבריאת העולם, 1272 לפנה"ס למניינם לפי השערה מקובלת על חוקרים אחדים). לשון האמנה מזה ולשון התורה מזה - כל כמה שהן שונות באורח בלתי נמנע זו מזו - קרובות קרבה מעוררת השתאות בעניינן.

אין לטעות, אפילו הכרזת האו"ם היא הכרזה לכל באי עולם, ופסוקי המקרא הם פסוקי תורה שניתנה מכל עמי העולם של אז לעם ישראל בלבד, ההיסטוריה של תרבות המידות של כלל האדם מוכיחה כי התנ"ך הקרין את ערכי היסוד עליהם נתבע ישראל להשתית את בניין חייו - חוצה, למרחב האנושי כולו. רבי עקיבא מלמד כי "וְאָֽהַבְתָּ֥ לְרֵעֲךָ֖ כָּמ֑וֹךָ אֲנִ֖י ה'" [ויקרא י"ט י"ח] - זהו כלל גדול בתורה", דגש על לְרֵעֲךָ֖. "בן עזאי אומר זֶ֣ה סֵ֔פֶר תּוֹלְדֹ֖ת אָדָ֑ם בְּי֗וֹם בְּרֹ֤א אֱלֹהִים֙ אָדָ֔ם בִּדְמ֥וּת אֱלֹהִ֖ים עָשָׂ֥ה אֹתֽוֹ [בראשית ה', א'] - דגש על אָדָ֔ם, זה כלל גדול מזה". בחילוקי הדעות האלה המוצאים ביטוי בפרק התשיעי, הלכה ה' במסכת נדרים שבתלמוד הירושלמי, ניכרים חיבוטי ההשקפה בין הרואים את התורה כצוואה לאומית יהודית לבין הרואים בה צוואה אוניברסלית. רבי עקיבא הוא דוברה של התורה המקדשת את בכורת הלאום, ובן עזאי של התורה שניתנה אין עוררין לישראל, המקדשת עם זאת את בכורת האדם. עדיין דגשיו של רבי עקיבא אל מול דגשיו של בן עזאי הם דגשים חזקים בחילוקים על השקפת העולם היהודית בעידן הזה, ומי יעז לעשות דגש זה אל עומת חברו דגש מרחף...

שלושה פסוקים מכוננים מבשרים מן התורה את עיקרון השוויון לפני החוק. " מִשְׁפַּ֤ט אֶחָד֙ יִהְיֶ֣ה כַּגֵּ֥ר כָּאֶזְרָ֖ח יִהְיֶ֑ה כִּ֛י אֲנִ֥י ה' אֱלֹהֵיכֶֽם" [ויקרא כ"ד, כ"ב]. החוק ניתן לָכֶ֔ם, ישראל הלאום, בחתימת אֲנִ֥י ה', אלוהי כל בשר, האוניברסלי, והוא הראשון בשלושה. השני הוא "הַקָּהָ֕ל, חֻקָּ֥ה אַחַ֛ת לָכֶ֖ם וְלַגֵּ֣ר הַגָּ֑ר חֻקַּ֤ת עוֹלָם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם, כָּכֶ֛ם כַּגֵּ֥ר יִהְיֶ֖ה לִפְנֵ֥י ה'. תּוֹרָ֥ה אַחַ֛ת וּמִשְׁפָּ֥ט אֶחָ֖ד יִהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם וְלַגֵּ֖ר הַגָּ֥ר אִתְּכֶֽם" [במדבר ט"ו, ט"ו-ט"ז]. שוב, לָכֶ֔ם, ישראל, בחותם לִפְנֵ֥י ה', לפני בורא עולם. גם רוח המקור השלישי היא אותה רוח, "וָאֲצַוֶּה֙ אֶת-שֹׁ֣פְטֵיכֶ֔ם בָּעֵ֥ת הַהִ֖וא לֵאמֹ֑ר, שָׁמֹ֤עַ בֵּין-אֲחֵיכֶם֙ וּשְׁפַטְתֶּ֣ם צֶ֔דֶק בֵּֽין-אִ֥ישׁ וּבֵין-אָחִ֖יו וּבֵ֥ין גֵּרֽוֹ... לֹֽא-תַכִּ֨ירוּ פָנִ֜ים בַּמִּשְׁפָּ֗ט כַּקָּטֹ֤ן כַּגָּדֹל֙ תִּשְׁמָע֔וּן לֹ֤א תָג֙וּרוּ֙ מִפְּנֵי-אִ֔ישׁ כִּ֥י הַמִּשְׁפָּ֖ט לֵאלֹהִ֣ים ה֑וּא ..." [דברים א', ט"ו-ט"ז]. גם בכאן אין לטעות. וָאֲצַוֶּה֙ אֶת-שֹׁ֣פְטֵיכֶ֔ם - שופטי ישראל, כִּ֥י הַמִּשְׁפָּ֖ט לֵאלֹהִ֣ים ה֑וּא - אלוהי כל הרוחות לכל בשר. כל המקורות מצביעים על דאגה מטרידה, שמא יבואו לחצים של זהות אתנית ויטו את מאזני המשפט להעדיף מכל מקום את בן-ישראל, האזרח על הגר שזה מקרוב בא והסתפח לקהל. לחצים אלה, המובנים בטיבם השבטי של ילודי אישה בכל אומה ולשון, אינם רצון האלוהים. הוא תובע להתגבר עליהם. אל אחד הוא אלוהי האזרח ואלוהי הגר, וכיון ש הַמִּשְׁפָּ֖ט לֵאלֹהִ֣ים ה֑וּא, להיות בן-ישראל הוא להיות בן אומה המכירה בגר כשווה -חרף אחרותו האתנית - בחוקת התורה ובמשפטה.

הרוצה להרחיק מרוחה של הקביעה הקטגורית הזאת ומציע כי הגר המדובר הוא אך ורק מי שמוגדר כגר על-פי הסטאטוס ההלכתי שלו, מתעלם התעלמות מחטיאה מן ההנמקה לעקרון השוויון בין האזרח לבין הגר. אכן אין המשפט יכול לחול אלא על מי שהצטרף כגר לקהל ישראל, אבל הַמִּשְׁפָּ֖ט לֵאלֹהִ֣ים ה֑וּא אומר בעליל כי בשל כך, שווים כל ברואיו לפניו, כמודגש בפסוק כָּכֶ֛ם כַּגֵּ֥ר יִהְיֶ֖ה לִפְנֵ֥י ה', אם כי לא לפני האדם, המתקיים בתוך גבולות ריבוניים שונים ואין לו אפשרות להחיל את השוויון לפני החוק על מי שאינו כפוף למערכת חוקיה של ריבונות לא לו. הקהל, בהא' הידיעה ולא בהא' הקריאה או הפניה, עומד מול האלוהים המודיעו כי הוא נותן תורה לכל קהל ישראל על דעת האמת המבוררת כי הוא דורש משפט נקי מכל הטיה אתנית, קסנופובית, גזענית. האמונה באלוהים היא אמונה באלוהים שזה השוויון הוא רצונו.

הדרך למשפט הפותח את הצהרת העצמאות של ארצות הברית בארבעה ביולי 1776 הייתה ארוכה. We hold these truths to be self-evident, that all men are created equal, that they are endowed by their Creator with certain unalienable Rights, that among these are Life, Liberty and the pursuit of Happinessו בתרגום לעברית: "אנו סבורים שאמיתות אלה ברורות מאליהן, שהרי כל בני האדם נבראו שווים, ובוראם העניק להם זכויות שאין ליטול מהם, ביניהן: חיים, חרות והחתירה אחר האושר". היא עשתה את צעדיה הראשונים על-פי "חֻקָּ֥ה אַחַ֛ת לָכֶ֖ם וְלַגֵּ֣ר הַגָּ֑ר חֻקַּ֤ת עוֹלָם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם, כָּכֶ֛ם כַּגֵּ֥ר יִהְיֶ֖ה לִפְנֵ֥י ה' " התנכ"ית. גם הכרזת זכויות האדם הצרפתית מאוגוסט 1789 האומרת בסעיף הראשון Les hommes naissent et demeurent libres et égaux en droits ובתרגום: "בני האדם נולדו בני חורין ונשארים חופשים ושווים לפני החוק". ההשראה באה מסיני.

נשוב עתה לליבם של הדברים שניתנו לישראל. המקור בספר במדבר פרק ט"ו אומר "...חֻקָּ֥ה אַחַ֛ת לָכֶ֖ם וְלַגֵּ֣ר הַגָּ֑ר... לִפְנֵ֥י ה',...תּוֹרָ֥ה אַחַ֛ת וּמִשְׁפָּ֥ט אֶחָ֖ד יִהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם וְלַגֵּ֖ר הַגָּ֥ר אִתְּכֶֽם". האבחנה בין חֻקָּ֥ה אַחַ֛ת לבין תּוֹרָ֥ה אַחַ֛ת וּמִשְׁפָּ֥ט אֶחָ֖ד הניבה פרשנויות הרבה, אך עדיין אין שביעות רצון מלאה כי קלעו אל המטרה ועדיין נשארת ברקע השאלה אם החוקה אחת - תורה אחת ומשפט אחד למה לי, ואם התורה אחת והמשפט אחד- חוקה אחת למה לי. נראה לי בעוניי כי הדברים הכרחיים.

החוקה מחייבת. המשפט אוכף. מי שהתעלם מן החוקה, ייעור לדעת כי החוק והמשפט לא התעלמו ממנה, והם באים אתו חשבון. ועוד, חוקה אחת מחייבת את המשפט האחד. איש לא יוכל ולא יהיה רשאי לטעון כי יש נסיבות מיוחדות בעיניו המצדיקות חוקים שונים לאזרח ולגר, כגון היחס לגר שהצטרף לקהל ישראל בימי מלחמה, כגון הטלת חוקים המחייבים את הגר להוכיח נאמנות יתרה -שאינה נדרשת מן האזרח- מכוח חשד הנוטה לרבוץ תדיר כי גרותו אינה שלימה, או כי הייתה תלויה בדבר. החוקה אומרת כי אין, ומחייבת את המשפט. בנוסף, חוקה אחת אינה חלה רק על מגזרי הדין. השוויון לפני החוק אינו חל רק על מוסדות המשפט. הוא חל על מעמדו החברתי של הגר בתוך הקהל, על שוויון בתעסוקה, בחינוך, ברווחה, בהזדמנויות, ביחס. המשפט נכנס לתמונה כשהבריות מפרות הפרה בוטה את דרישות החוקה, אולם לא הכל חוק, ולא הכל 'עבריין או צדיק', והאדם מחוקק לעצמו על-פי החוקה בתחומים רבים שאינם עניין לבתי דין ולאכיפה של המדינה. ואולי עיקר העיקרים, החוקה נשענת על עיקרון השוויון של כל אזרח כי הוא נברא בצלם, על הרש כעל השוע, על היתום והאלמנה כעל בן בבית אביו ואמו, ועל האישה המוגנת בנשואיה, על ההדיוטות כעל רמי המעלה, על עמי הארצות כעל תלמידי חכמים, על מלך כעל הלך, כי הכל נבראו בצלם, ועל כָּכֶ֛ם כַּגֵּ֥ר יִהְיֶ֖ה לִפְנֵ֥י ה' כי הגר, ככם, נברא בצלם.

החוקה מחייבת רגישות יתרה. פסקה מתמיהה לכאורה במסכת סנהדרין ז', ב', מעידה עד כמה. "וּשְׁפַטְתֶּ֣ם צֶ֔דֶק בֵּֽין-אִ֥ישׁ וּבֵין-אָחִ֖יו וּבֵ֥ין גֵּרֽוֹ (דברים א', ט"ז) - אמר ריש לקיש צדק את הדין ואחר כך חתכהו, בֵּֽין-אִ֥ישׁ וּבֵין-אָחִ֖יו -אמר רב יהודה: אפילו בין בית לעלייה, וּבֵ֥ין גֵּרֽוֹ - אמר רב יהודה: אפילו בין תנור לכירים". מוזר. רש"י מציע על-פי מסורת פרשנית ידועה כי מדובר בסכסוך בין ביו שני אחים שנפלה להם ירושה של בית ושל עליה והדיין מציע, " אל תאמר: טול אתה בית ואחיך עליה, - ומה בכך, הרי לכל אחד יש לו דירה אלא העלה אותן בדמים, והשווה חלוקתן על-ידי מעות". המרת הרכוש בכסף, היא צידוק בדין. רבנו חננאל מקירואן, בן המאה העשירית, מפרש בדומה, אך מבהיר כי "...אפילו בין בית לעלייה צריך הדיין להיות בקי ... וכך צריך להיות בקי כמה הרחקת התנור מן הכותל... וכמה הרחקת הכירה והמחזיק בכירה אין לו .. ולא יהיו קל בעיניו בלא נשיאות ממון ובלא נתינת ממון". אבל גם רש"י גם רבנו חננאל מתעלמים מן העובדה כי רב יהודה אומר כי בין בית שיש לו יתרון לבין עליה שאינה חסרה במחירה אלא בחין ערכה, הסכסוך הוא בין איש לאחיו, אבל בין תנור לכיריים הסכסוך הוא בין האזרח לבין הגר, שהאזרח תובע תנור ששוויו הכספי אומנם כשווי הכיריים, אבל הוא עדיף בכבוד החפץ שבו על הכיריים, שדמיו כדמי התנור אבל כדי יוקרת התנור אינו מגיע. המשפט, על-פי החוקה, צריך לקחת בחשבון כי הגר רגיש יותר מאשר האזרח, כי האזרח תובע קדימות על פני הגר בבחירה בין שני דברים שווים, במקום בו אלה אינם נחתכים על-פי רציונל כספי אלא על-פי רציונל רגשי, וברציונל זה יש להכיר ברגישות של הגר. האזרח יש לו בית מאובזר בכלים הדבקים בקיר, הם קבע בבית קבע, הגר, עדיין אין לו בית משלו ועל כן הוא קונה כיריים מיטלטלים. הערך הכספי של תנור ושל כיריים, אינו נותן ביטוי להבדל במעמד בין האזרח לגר, אך כיוון שהם שווים לפני החוק, על הדיינים לקחת בחשבון כי הכסף אינו מפצה על תחושה של נחיתות במעמד המביאה למה שמתפרש כנחיתות במשפט.

ומכאן מודעה רבה, חוקה אחת ומשפט אחד נמדדים על-פי אקלים של שוויון לא רק על-פי שוויון על-פי חומר הדין. מלוכה הערבה לשוויון לפני החוק של הגר כשל האזרח, עדיין לא קיימה את החוקה, התובעת ממנה להיות ערבה לחינוך ערכי, בו השוויון אינו מכני, אלא אורגני, מגובה על-ידי האמונה במי שיצר כל אדם בצלם ותובע כי גם באמצעות כבוד הזולת יכבד האדם את מי שבראו בצלם.