בחיי שאני לא מבין מה עבר בראש של אותם קציני משטרה שטענו בוועדת השחרורים, שלשלומי לחיאני יש עבר פלילי הכולל שני מאסרים בעבודות שירות, שהוא הורשע גם במרמה ושיש מידע מודיעיני חמור בעניינו. זאת אומרת, אם בכלל עבר להם משהו בראש ואם זה לא היה טמטום אדיר ממדים. מישהו שם חשב שלחיאני וסניגורו לא יקפצו למשמע הבדותות הללו? או שבמשטרה הלכו על שיטת מצליח: אולי יש איזשהו סיכוי שהבלוף יעבור וימנע את השחרור.

כנ"ל לגבי עניינו של פיודור בייז'נרי. רק לפני שבועיים סיפרה לנו המשטרה שבידיה רוצח סדרתי שאחראי לארבעה מעשי רצח. כתב האישום, לעומת זאת, מדבר על שני מעשי רצח שכמעט ואין ביניהם שום דמיון. מה קרה פה? המשטרה חשבה שנשכח את הכותרות בהן הלעיטה אותנו? או שחשבה שתוכל להפיל על בייז'נרי עוד שני מעשי רצח בלתי מפוענחים? כך או כך, זה מסריח.

עו"ד אסף שובלי ביקש מבית המשפט, בשם ישיבה בבני ברק, לקיים דיון נוסף בסכסוך בין הישיבה לבין עיריית בני ברק. הוא טען, כי פסק הדין בעליון יצר הלכה חדשה וקשה, אשר תאפשר לרשויות מקומיות להתחמק מחובתן להקצות מקרקעין בדין. הנשיאה מרים נאור דחתה את הבקשה ואמרה ביובש: "ההלכה שהמבקשת טוענת שנקבעה בפסק הדין, כלל לא נקבעה בו". שובלי פשוט הלך בשיטת מצליח: אולי מישהו בלשכתה של נאור, ואולי אפילו נאור עצמה, לא יקרא או לא יבין את פסק הדין.

שובלי ממש לא לבד. כבר ראיתי החלטות דומות בעליון, וב-News1 אנחנו נתקלים כמעט מדי יום בפניות של עורכי דין החושבים שיש סיכוי שניבהל מהם או שלא נבין על מה הם מדברים. לאחרונה פנה אלינו עורך דין אחד, שהורשע בפלילים, וביקש שנסיר את כל האזכורים שלו. השבוע פנה אלינו משרד מכובד ודרש להסיר ידיעה בטענה שיש איסור פרסום על התיק – איסור שהוצא שלושה ימים לאחר הפרסום ונגע במפורש רק לפרסומים עתידיים. אלו רק שתי דוגמאות, ולאותם עורכי דין ודומיהם נאמר: חבל על זמנכם; אנחנו לא נבהלים, ואנחנו בהחלט קוראים ובהחלט מבינים.

עוד לא גמרתי עם עורכי הדין. הלהיט האחרון במקצוע הזה, הסובל מרבבות בעלי רשיונות חסרי כישורים וחסרי עבודה, הוא תביעות דיבה. ולא רק נגד אמצעי תקשורת; דומה שהם כבר מזמן במיעוט בין הנתבעים. ראיתי קצין משטרה שתבע אזרח שקרא לו "נאצי". ראיתי לקוח שתבע מרכול משום שנחשד בטעות בגניבה. ראיתי שכנים שתובעים זה את זה על קללות בחדר המדרגות. אין לי סטטיסטיקה, אבל הרושם הברור שלי הוא שאנחנו מדברים על מאות תביעות בשנה.

לעורכי דין שלא מבינים כלום בחוק לשון הרע, הוא נראה כמו פרנסה בטוחה: מישהו אמר משהו – יאללה, נתבע אותו. הם לא מבינים את החוק, הם לא מכירים את הפסיקה, הם לא יודעים מהן ההגנות. הם פועלים בשיטת מצליח מתוך הנחה שהצד השני ייבהל וישלם משהו, אפילו כערכי מטרד – רק כדי להסיר את זה מעל סדר יומו. וכאן תפקידם של בתי המשפט: כאשר נדחות תביעות סרק כאלו, וחלק גדול מהן נדחות, יש להטיל הוצאות ריאליות שירתיעו סחטנים דומים.

המילה "סחטנים" מעבירה אותנו בצורה טבעית אל עולם התביעות הייצוגיות. הדבר החיובי היחיד שאפשר להגיד על הרוב המכריע של הבקשות בתחום הזה, הוא שבהחלט יש בהן משום הפעלה ניכרת של חושי ההמצאה והדמיון. כמעט כל אירוע שולי שמתרחש לאדם אחד במקום אחד ובזמן אחד, יכול להוות עילה לתביעה מצידם של עורכי דין האורבים לטרף. שתי דוגמאות שעולות בזכרוני: תביעה על פגיעה בפרטיותם של לקוחות ברשת פארם, כאשר ניתן לשמוע אלו תרופות הם מבקשים; ותביעה על כך שיעל בר-זוהר הופיעה לזמן קצר מדי באחד ממופעי חנוכה השנה.

זוהי אולי הדוגמה הבולטת ביותר של הפעלת שיטת מצליח בעולם המשפט. מאחר שלמעשה אין אגרה בתביעות הללו, ומאחר שעורכי הדין עובדים על בסיס הצלחה, העלויות אפסיות – ודאי לנוכח הסיכוי המפתה לקבל עשרות ואולי מאות אלפי שקלים כגמול. שלא לדבר על עורכי הדין, החולמים על מיליוני שקלים. במצב הזה, מובן שהנטייה של התובעים ומייצגיהם היא להתפשר כמה שיותר מהר, גם אם הפשרה ממש לא משרתת את האינטרס של הציבור שאותו הם מתיימרים לייצג. חלק מבתי המשפט מאשרים פשרות כאלו, חלקם פוסלים אותם – מה שאומר שיש צורך בפסיקה מחייבת של בית המשפט העליון, ובמיוחד ברפורמה משמעותית בחוק התביעות הייצוגיות.

האם גם רשויות מקומיות קפצו על עגלת שיטת מצליח? ייתכן שכן. פרסמנו כאן כמה וכמה ידיעות על עתירות מינהליות שהגישו גופים גדולים מאוד – משרד הביטחון, התעשיה האוירית, שטראוס ועוד – נגד רשויות מקומיות שדורשות מהם מיליונים ועשרות מיליונים בארנונות והיטלים. חלק מאותם גופים טוענים במפורש, שמדובר בשיטת מצליח: הרשויות יוצאות מתוך הנחה שעדיף יהיה לנישומים להתפשר איתן על כמה מיליונים ולא לנהל מערכה משפטית.

אלא שלעיתים הן טועות, לפחות כפי שהדבר נראה כרגע, והמחלוקות כן מגיעות לפתחו של בית המשפט. מבחינה ציבורית, מן הראוי שיהיו כאן הכרעות ברורות ולא פשרות תועלתניות, כדי שנדע מי צודק: האם יש רשויות שמנסות להוציא כספים שלא מגיעים להן, והאם יש גופים ממשלתיים וחברות ציבוריות שמנסים להתחמק מהתשלומים המוטלים עליהם כדין.

לסיום: סיפור קטן הממחיש את התמונה הגדולה. משרד עורכי דין ברמת-גני שיגר בחודש שעבר מכתב לתושב העיר, ובו דרישה לתשלום של 260.80 שקל לטובת נציבות כבאות והצלה. הנימוק: "אירוע מספר 228820 ביום 27.8.12 בשלבשל [כך במקור] (47) אחר – שטיפת כביש בכתובת". את הכתובת אני לא מציין לא משום הגנת הפרטיות, אלא משום שגם אותו משרד עורכי דין לא ציין אותה. לנמען הוקצבו עשרה ימים לתשלום החוב, והוא הוזהר שאם לא יעשה זאת – ייפתחו נגדו הליכי גבייה.

האיש איננו פראייר, הוא השיב לעורכי הדין שאינו יודע במה מדובר ודרש להמציא לו אסמכתא חוקית לדרישה זו. המשרד השיב: "על מערך הטיפול בבקשות מוטל עומס רב של פניות. לפיכך, ייתכן שהטיפול בבקשתך יארך זמן". עד לקבלת תשובה, הוסיף המשרד, אין צורך לשלם את החוב הנטען. "זה יותר ויותר נראה כמו שיטת מצליח", רשם האיש בשולי ההתכתבות שהעביר אלי. והצדק איתו.