הנשים של ג'ייק כמשענת נפשית

ניל סיימון כתב את המחזה ב-1992, לאחר קריירה מצליחה שזיכתה אותו בהצלחה מסחרית וביקורתית כאחד; כשמסכת חייו הסוערים כרוכה בשלושה סבבי נישואים ועוד כמה נשים שחסרונן אינו מרפה ממנו. כדי לזכות בסעד הנפשי לנפשו הסוערת, באהבה שתרומם את נפשו, בוחר הסופר הבודד גיבור המחזה ובן דמותו של ניל סיימון, בפתרון סוריאליסטי-משהו. בכל עת שהוא נתקע בלי יכולת לכתוב, שזוהי מטרת חייו וייעודו משמיים, הוא מרכז חזק את מחשבתו, ומתוך דמיונו מופיעה על הבמה, בשר ודם, הנפש שהוא זקוק לה באותו רגע.

בין אם זו אחותו האוהבת קארן (יעל ארביב הכובשת בקסמה ובכנותה) המוכנה לעשות כל שתת-הכרתו תכתיב לה כשהם מעלים זכרונות משותפים מהעבר, ובין אם זו אשתו השנייה מגי הנאה, הנמרצת ושהוא כה אוהב וחרד לאבדה (רותם מלר); או שזו אדית הפסיכולוגית הדמיונית שהוא המציא לעצמו (שירה גבעון ההחלטית), שנוכחותה והדו-שיח ביניהם מביא מרפא לנפשו אך גם גורם לו תהיות לגבי עצמו; ובין אם בצר לו הוא ממתיק את רגעיו עם נוכחות בתו מולי בתקופה כשהייתה קטנה ומתוקה (הדר ברנשטיין המקסימה), או בהווה, כשגדלה ובגרה (רחלי איצקוביץ' המקסימה אף היא) שגם היא כטפטוף רפואת קסם עליו - אך הכמיהה לכולן בטלה בשישים כשהוא מעלה מהאוב בדמיונו את רעייתו הראשונה, ג'ולי (אליה בר המצוינת), אהבת חייו האמיתית. מותה עדיין מהווה פצע ענק בליבו, (כשם שסיימון חווה לאחר 20 שנות נישואיו הראשונים כשאשתו האהובה נפטרה) וכל יתר הנשים שבחייו, לא יכולות לכסות על החסר הזה.

גם ניל סיימון עצמו חווה כמה מערכות נישואים ואהבות, וקרוב לוודאי שהנפילות והשיאים בקריירה שלו תואמים למה שמתחולל בחיי סופרים, משוררים ומחזאים רבים. אך כאן, את דמותו של הגיבור ג'ייק, מגלם שחקן אופי מהמעלה הראשונה, שי לוי שהתבלט מאוד כ"שלמן" ב"מירלה אפרת". לוי קונה את לב הצופים בכנות משחקו חרף כל התסבוכת הנפשית שלו כג'ייק, בה הוא מערב את הצופים.

אין זו עוד קומדיה בהירה ופשוטה כמו כל אלה המוכרות לקהל שוחרי התיאטרון. אולי משום כך היא עולה בישראל כאן לראשונה. מיטקו בוזקוב הבימאי מצליח לשייט בין התקופות, הזמנים והזכרונות בעזרת צוות שחקנים מעולה. תרגומו היפה של דורי פרנס את חידודי הלשון מצוי אף פה, רק חבל שחלקם נבלעו במהירות הגיית הטקסט, אולי עקב התרגשות השחקניות. אך גם כך, החלק הקומי שקיים רק מעטר את המורכבות של הדרמה האנושית-הקיומית במחזה הזה. עיצוב הבמה של דניאלה מור צלח לשלב את החלקים הריאליסטיים והחלומיים כאחד, כמו התלבושות המעוצבות של מאיה ארבל והמוזיקה ברקע - שתרמו את חלקן למכלול.

מחזה לא נדוש, שתחילה מעניק תחושה של תעתוע, דורש פתיחות מחשבתית, לזרום ולהסתגל לסוריאליזם, ולהיות הדמיון החלק העיקרי בדרמה. עוד הישג למחזור הכה מוכשר המסיים את בית צבי בקיץ זה.