מאה שנה להולדת "דאדא", גם מוזאון תל אביב התארגן בתערוכה לציון המאורע. יש לברך על כך, אם כי התערוכה הצנועה בממדיה לא מעניקה לתנועה אמנותית זו את המקום הראוי לה. כתגובה לזוועות מלחמת העולם הראשונה, תנועת "דאדא" ממחישה את הניסיונות לפרוק עול ולשדר חדשנות, יצירתיות ובעיטה במוסכמות. היא מסמנת את תחילתה של תנועת הסימבוליזם המודרני, הפופ. הדבר מתבטא בציור ובשירה (פואטיקה), בה המשוררים החשיבו את הצליל יותר מהמילה עצמה.
באופן משעשע למדי ניכסו אוצרי התערוכה את צ'רלי צ'פלין לזרם "הדאדא", למרות שאין לו כל קשר לכך. כידוע, צ'פלין פעל בתקופת המעבר בין הסרט האילם והסרט המדבר, וכך בסרטו הנפלא "זמנים מודרניים" הוא מבצע קטע בידורי במסעדה כאשר לפתע נושר משרוולו הפתק עם המילים. חברתו רומזת לו בפינה להמשיך להופיע ולהמציא מילים. כך הוא מבצע את הקטע בג'יבריש ובתנועות, להנאתם המרובה של האורחים. מכאן לשייך את צ'פלין ל"דאדא" רחוק המרחק, למרות שהילדים והמבוגרים נהנים מאתנחתה משעשת זו בתערוכה אקלקטית ואינטלקטואלית מדי, שלא תורמת להבנת התנועה החשובה הזו ולחיבובה על מבקרי המוזאון. בניגוד לכך, מוזאון ת"א שוקק חיים לאור התערוכות המוצלחות התקיימות בו.
דוד טרטקובר (נ' חיפה, 1944; חתן פרס ישראל, 2002) המלווה את המדינה בכרזות המוצלחות שלו, מקבל כאן את המקום הראוי לו בשיח הציבורי. כאיש שמאל מוצהר הוא מנחית על הצופה את המסר שלו במלל מדויק: על צילום של בן-גוריון הוא כותב "מתקומה" ועל צילום של נתניהו "לקטסטרופה", על צילום של רבין - "לא נשכח" ועל צילום של נתניהו "לא נסלח". בכרזה אחרת הוא מבכה את " 35 שנות כיבוש, בכיה לדורות". כרזות אחרות מתייחסות לפרשנות שלו למגילת העצמאות, לעיצוב דמויות-על בתרבות הישראלית, כמו חנה רובינא,
שושנה דמארי, פרופ' בוריס שץ ועוד. קיר שלם הוא מקדיש לנושאים ולאמנים החשובים לו, קיר אחר לצילומי מאורעות הדמים שהשפיעו עליו ועלינו (טרור ברחובות ת"א), וכן קיר שלם מתוך ספרו בו כל דף הוא איור של ראש שטן, גולגולת. יש לו ביקורת חברתית נוקבת אבל אפשר לראות גם שמץ תקווה במוצג הטרקטור הצהוב המסמל בנייה והפרחת השממה.
באולם אחר מציג אלי גור אריה בתערוכתו "מנועי צמיחה" את התזה שלו על הסיכוי להתרחשותו של אירוע אפוקליפטי ובתוצאותיו האקולוגיות והביולוגיות, ועל חובת השמירה על איכות הסביבה. הנושא טעון, והביצוע האסתטי והמרהיב של פרחים ויצורים הממוקמים באזורים בלתי צפויים מעורר השתאות ורצון שלא יפגעו, ובכך השיג את מטרתו.
עפר רותם, חתן הפרס ע"ש
חיים שיף לאמנות פיגורטיבית-ריאליסטית, 2015, מפליא ברישומי נוף בעיפרון-גרפיט על נייר. אבל מבט מעמיק יותר, מגלה בציוריו עולם שלם של גמדים, שדים ויצורים הנחבאים בין השיחים והעשבים.
מוזאון ת"א פוזל למכנה המשותף העממי כדי למשוך את המבקרים הצעירים בתערוכה פעלתנית לנוער בשם "סלפי". במקרה זה, כל אמצעי מוצדק כדי לחבר את הדור הצעיר למוזאון ולאמנות.
בקצה אחר של העיר תל אביב (רח' ביאליק) מתרחשת סצנה "אמנותית" שונה. במסווה של "אמנות" מציג הקריקטוריסט זאב אֶ נְ גֶ לְ מַ איֶר (נולד ב-1962) את פרי רוחו בעבודות קולאז' שרובן משועתקות מצילומים קיימים, ונותן להן נופך ופרשנות סקסית עד פורנוגרפית. בית העיר נהנה מהחשיפה לקהל שבדרך כלל היה מדיר רגליו מהסצנה האמנותית המסורתית וחוגג את ניצחון הפופולריות. השאלה במה העשיר את מבקריו מלבד זוג "תאומי צביה" ואיברים מוצנעים אחרים.
התהיות בסוגיה זו עשויות לגלם משמעויות...
