ארץ דלת אוכלוסין ושוממה

בתקופת הכיבוש הממלוכי הגיע לשיאו התהליך שהחל עם הכיבוש הערבי-מוסלמי במאה ה-7. הירידה במספר התושבים והיישובים נמשכה והארץ הפכה בהדרגה לדלת אוכלוסין ושוממה. בשלהי הכיבוש הערבי-מוסלמי נותרו בארץ כ-500,000 נפש מתוך כ-3,000,000 בתקופה הנוצרית - ביזאנטית ובתקופת הכיבוש הממלוכי הצטמקה אוכלוסיית ארץ ישראל המערבית לכ-123,000 נפש.

התנודות במספר התושבים

מפנקסי מפקדי האוכלוסין, רישום השדות, המטעים והקרקעות מהתקופה הממלוכית ניתן היה ללמוד על גודל האוכלוסייה והרכבה, אבל, הם לא השתמרו, והמקורות מהם ניתן ללמוד על הרכב האוכלוסייה תחת הכיבוש הממלוכי הם מתוך השוואות של החוקרים בין גודל והרכב האוכלוסייה בתקופה הצלבנית ובראשית התקופה העות'מאנית.

בתקופה הממלוכית נמשך תהליך התמעטות האוכלוסייה בארץ שהחלה עם הכיבוש הערבי-מוסלמי. בתקופה הצלבנית הוערך מספר התושבים על-פי יהושע פראוור ומרון בנבנישטי בכ-500,000. בתקופת הכיבוש הממלוכי הייתה ירידה דרסטית במספר התושבים. מיכאל אסף העריך שמספר התושבים בתקופה הממלוכית ירד עד להתמוטטות השלטון בין 1/4 ל-1/3 ונע בין 300,000 ל-400,000. המאה ה- 14 הייתה תקופה של שקט והייתה עלייה מסוימת במספר התושבים בשל הגירת יהודים ממגורשי ספרד ופורטוגל ואנוסים לארץ והגירת מוסלמים. אבל, במאה ה- 15 התמעטה האוכלוסייה בין 1/4 ל-1/3.

התנודות במספר התושבים:

שלב א' - שלהי המאה ה-13: מעשי טבח ובריחת תושבים

במעבר בין הכיבוש הצלבני לממלוכי נהרגו, נטבחו, או ברחו כ-120,000 פרנקים. מעשי ההרג והטבח בתושבי ערי החוף הנוצרים- המזרחיים חיסלו, לדעת מרון בנבנישטי כ-50,000 מתוך 60,000 תושבי ערי החוף, שנהרסו כליל. בעזה הוצאו להורג כל הנוצרים. בעכו טבח הצבא הממלוכי באלפי נוצרים שלא הצליחו לברוח. היו גם מעשי טבח נוספים. הרמב"ן העיד על רצח נוצרים בירושלים ויצחק בן צבי דיווח על רצח שומרונים. מיכאל אסף דיווח על טבח ביהודי צפת בעת כיבושה. אסף קבע שמוסלמים רבים נרצחו במאה ה- 13 ע"י הפולשים המונגולים. בארץ נותרו על-פי הערכות כ - 300,000 תושבים.

שלב ב' - אמצע המאה ה-14 והמאה ה-15: המגיפה השחורה

המגיפה השחורה ב-1347/8 ומגיפות נוספות ב-15 הפילו חללים רבים וצמצמו באופן דרסטי את מספר התושבים. חסרים נתונים מדויקים על ממדי המגיפה השחורה בממלכה הממלוכית. חוקרים שחקרו את הנושא הגיעו למספר הערכות. חסרים נתונים על מספר חללי המגיפה בארץ ישראל המערבית, אבל, על-פי הנתונים במצרים ובסוריה ניתן להקיש על המצב בארץ:

מצרים - ג'ושוע ראסל קבע במחקרו שמתוך כ-4.200,000 תושבים במצרים נותרו לאחר המגיפה כ-3.150,000 .אברהם.נ. פולק הגיע למסקנה שאוכלוסיית מצרים הצטמקה מכ-3,000,000 לכ-2.000,000 . המגיפה השחורה בקהיר נמשכה מסןף ספטמבר 1348 עד ראשית ינואר 1349, כלומר כ-5 חודשים. לפני המגיפה היו בקהיר, על-פי הערכתו של מיכאל ו. דולס בין 500,000 - 600,000 תושבים. בקהיר ופרבריה הגיע מספר חללי המגיפה השחורה על-פי הערכתו של דולס ל-100,000. באמצע המאה ה- 16 חיו בה 430,000.

סוריה רבתי - אברהם פולק העריך שאוכלוסיית סוריה, פלשתינה, לבנון ועבה"י ערב המגיפה הייתה 1,200,000. המגיפה בדמשק החלה ביוני 1348 ונמשכה עד סוף מרץ 1349. אוכלוסיית העיר ירדה מ-80,000 ל-60,000 ועל-פי גירסה אחרת אף ל-50,000 .
על-פי עדויות בנות הזמן הגיע מספר החללים בסוריה רבתי ל-400,000 והאוכלוסייה הצטמקה ל-800,000. אוכלוסיית לבנון מנתה 150,000 אך אין נתונים על תוצאות המגיפה.

א"י המערבית - מיכאל ו.דולס תאר את המצב במונחים כללים. בכפרים היה שיעור התמותה גבוה. מג'נין, למשל, נותרה בחיים אישה אחת. הדפוס של הירידה במספרה של האוכלוסייה הכפרית נמשך לאורך המחצית השנייה של המאה ה-14 וראשית המאה ה-15, ותמותת האוכלוסייה הכפרית ובעלי החיים פגעה קשה בחקלאות והביאה לצימצום היבולים, מצד אחד, ולעליית מחירי המזון, מצד שני.

תושבי הערים היו פגיעים אף יותר מהאוכלוסייה הכפרית בשל צפיפות האוכלוסין שהייתה גבוהה יותר מאשר באזורים הכפריים. מצד אחד, מדווח דולס על בריחת תושבים מהערים לאזורים הכפריים, ומצד שני, על בריחת כפריים לערים מכיוון ששם היו רופאים ורזרבות מזון. דולס הביא נתונים חלקיים על המצב בארץ. בעזה המגיפה הביאה לנטישת תושבים ושודדים ניצלו את המצב ופשטו על הבתים הנטושים ושדדו את תכולתם. מושל נפת עזה דיווח על 22,000 חללים בעזה במגיפה שנמשכה מ-2 באפריל עד 4 במאי 1348. בצפת היה מספר החללים על-פי דיווחו של המושל, 10,000. מושל ירושלים הממלוכי ברח מהעיר עם משפחתו אבל, הם כולם נספו במגיפה .

מיכאל אסף הביא נתונים חלקיים על המגיפות במאה ה-15. היו מגיפות ב-1468, 1476/7 וב-1492. אסף הביא נתונים חלקיים על מגיפת 1492: בירושלים היה מספר המתים מהמגיפה בראשיתה בין 30 ל-40 ליום ועלה בהדרגה ל-100 עד 130 ליום. בחברון מתו כ-50 ליום, ברמלה מתו כ-110 ליום ובעזה הגיע מספר המתים ל-400 ליום.

אומנם חסרים נתונים מדויקים על מספר החללים שהפילו המגיפות, החל מהמגיפה השחורה ואילך במאה ה-14 ובמאה ה-15, אבל, ניתן לומר בוודאות שהייתה ירידה דרסטית במספר התושבים. דולס הגיע למסקנה ממספר מחקרים שעסקו באספקט הרפואי של המחלה, שהמגיפה השחורה, והמגיפות הנוספות שפקדו את האזור במחזוריות של מספר שנים, פגעו קשה במערכת החיסונית של האוכלוסייה. שיעורי התמותה הגבוהים ביותר היו אצל מבוגרים בין הגילים 30 ל-40, שהם גילי הפוריות החשובים ביותר, והדבר פגע בילודה. כמו-כן, הייתה תמותה גבוהה של תינוקות בין הגילים שנה ל-6 שנים, מה שתרם אף הוא לירידה בריבוי הטבעי.

המגיפה גרמה להצטמקות דרסטית של האוכלוסייה ובעקבותיה לנסיגה כלכלית וחברתית. המחסור במזון עקב הצטמצמות שטחי החקלאות גרם לרעב ולתזונה לקוייה ותופעות אלו החמירו עוד יותר את הדה- פופולציה של המזרח התיכון.

החוקר המוסלמי אל-מקאריזי העריך ש-1/3 מאוכלוסיית מצרים וסוריה (כולל ארץ ישראל המערבית) נכחדה במגיפה השחורה. על-פי הערכה זו ניספו בארץ במגיפה לפחות 100,000 תושבים. כלומר, בשלהי המאה ה- 14 כבר ירד מספר התושבים לכ-200,000 .

שלב ג' - שלהי השלטון הממלוכי: ירידה מהארץ בשל המצב

המאה ה-15 וראשית ה-16: ההידרדרות במצב הביטחוני בשל הפשיטות למטרות שוד וביזה של השבטים הבדווים, המאבקים הפנימיים, אי-היציבות הפוליטית, תאוות הבצע של השליטים שעשקו את האוכלוסייה וההידרדרות של מצב הכלכלי בשלהי השלטון הממלוכי הביאו לירידה מהארץ.

לסיכום, על-פי ההערכות של החוקרים ושל אל-מקריזי ומפקד האוכלוסין העות'מאני מ-1525/6 ניתן לקבוע את שלבי התמעטות האוכלוסייה בארץ ישראל המערבית:

שלב א' - ירידה מ-500,000 ל-300,000
שלב ב' - ירידה מ-300,000 ל-200,000
שלב ג' - מ-200,000 ל-123.000