את הספר יוליסס, כ-830 עמוד בתרגומה המצויין של יעל רנן, קראתי במלואו לפני שנים אחדות. ספר קשה, כבד ומעניין. כדי להשלים את הקריאה הייתי צריך לצאת לחופשה ולקרוא בשקט. חזרתי אליו עכשיו, כי סם רקובר- כתב עליו באחרונה מאמר-ביקורת גדול בעתון 77 ומעט מדבריו אביא גם כאן.
ג'יימס ג'ויס כתב מאסה אדירה, שהסעירה וריתקה קוראים מאז הופיע בשנת 1922. עיתון צרפתי ערך משאל בסוף שנות 2000 בין סופרים ואנשי רוח והוא נבחר כספר הטוב ביותר במאה העשרים כשרבים רואים בו את השיא של הרומן המודרני.
הרומן, המבוסס על האודיסיאה של הומרוס, מתאר יום אחד בחייהם של שלושה אנשים בדבלין: סטיבן דדלוס (בן דמותו של ג'ויס עצמו), ליאופולד בלום היהודי (בן דמותו של אודיסאוס) ואשתו מולי בלום. יום אחד, שמתואר בפרטי פרטים ומתאר בעוצמה רבה מאוד את שלושת הגיבורים ועם זאת מסייר בזרם התודעה של המחבר. כדי להרחיב את המידע, בלי להתעמק בספר עב הכרס, אפשר לעיין
בויקיפדיה בנושא .
ולדימיר נבוקוב ראה ב"יוליסס" יצירת מופת במקום הראשון במאה העשרים. סם רקובר מכנה את דבריו ב"עיתון 77" בכותרת "יוליסס כחזרה בשאלה" ומדגיש כי "היצירה שלפניך היא ייחודית, לא קראת מימיך דבר כה שונה ומעניין, ואינך יכול מלהפסיק לחשוב על יוליסס גם כשאתה מניח את הספר כדי להירגע מעט. כשאני קורא את ג'ויס אני נמצא ברכבת הרים, מדחיית הספר אל משיכה כפייתית להמשיך ולקרוא".
איך ניתן להסביר את התופעה הזו של כתיבת יוליסס? במילים אחרות, מה הביא את ג'ויס לכתיבה של רומן מסוג זה? - שואל רקובר ומשיב במאמר ארוך ומפורט. אשאיר כאן כמה משפטים מסיומו: "אמו של בלום נוצרייה ואביו יהודי. מנקודת הראות של היהדות בלום אינו יהודי, אבל מנקודת ראותו של האירי הקתולי, בלום יהודי וזוכה למספר רמזים אנטישמיים. כפי שנראה לי, בלום הוא ייצור חילוני. לפנינו יצירה של דמות ייחודית: מצד אחד, דמות זו מעוררת צחקוק כשמשווים אותה לאודיסאוס המלך הגיבור וכשמנסים לסווג אותה לפי הסכמות של הדת (קתולי, יהודי) הוא לא זה ולא זה; אך מהצד האחר, זו דמות חביבה, מלאת חיוניות, שבה מוצא סטיבן דדלוס את דמות האב הרוחני שהוא מחפש.
"אני סבור, שהמשפט הבא מסכם את הכול: מכל הדמויות שג'ויס יצר ביוליסס, ליאופולד בלום הוא האדם שהייתי הולך אתו לאיזשהו בּאר בדבלין לשתות בירה ולרכל על הדבלינאים. מעניין אם ג'ויס היה מוכן להצטרף אלינו".
- פרופ' סם רקובר לימד פסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה. באחרונה פרסם רומן מתח בשם "המוקד: מה שיש להעלות על".
לא צריך ללכת לבנק
בעבר, הלכנו לבנק, התייצבנו בתור אצל הפקיד כדי להפקיד צ'ק והוא גם גבה עמלה לא נמוכה. אחר כך הבנקים השתפרו והתחלנו מעטפות עם הצ'ק או הצ'קים ומילאנו את הפרטים כילדים טובים בבית הספר. ברור שלבנק היה כדאי כי במקום הפקיד בסניף, ישבה מישהו אי-שם ועברה במהירות על הצ'קים המתקבלים.
עכשיו שמעתי שהבנקים שוב מרוויחים, אבל גם אנחנו: אפשר להפקיד את הצ'ק בטלפון. לשם כך צריך בטלפון אפליקציה של הבנק המתאים. מניחים את הצ'ק על השולחן, מכוונים את הטלפון אליו ופותחים את האפליקציה. כעת צריך לפעול לפי ההוראות (כלומר לצלם את הצ'ק משני צדדיו כשכל הפרטים מלאים) ו...זהו. הצ'ק הופקד.
הבן שלי, חסר סבלנות, צילם מיד צ'ק על שולחן בית הקפה. עבר. הבת עשתה את זה במטבח. עבר. ניסיתי גם אני ו...נכשלתי. מיהרתי כעוס לבנק ואילנית חייכה אלי והסבירה שחתמו לי, בטעות, על המספר בתחתית הצ'ק שאותו צריך לקרוא הסורק האופטי. הפקדתי במעטפה ועבר.
אחת השגיאות החמורות ביותר של ממשלת ישראל: ההפרדה בין חטופים לחטופים, ואי-עמיד...
