מחזהו של רון אלישע האוסטרלי (יליד ירושלים 1951 שגדל וחי במלבורן) "רשיון לחיים" זוכה להעלאה מעולה שמעולים בתיאטרון הקאמרי. המחזאי השנון זכה שמחזהו בויים בידי B>רועי הורביץ, בימאי מחונן שנושא השואה מצוי ברבים מהמחזות שביים ואף כאלה ששיחק בהם - כמו במחזה "שעונים" שרץ ברחבי העולם כבר 13 שנים. רגישותו של הורביץ עמדה לו בפרט כשלרשותו שלוש שחקניות מהמיטב שבמיטב, ובראשן - מרים זוהר, ששנים רבות הייתה מלכת תיאטרון הבימה יחד עם ליא קניג. כאן - היא חוזרת ונותנת לקהל סיבה לרוץ ולראות את המחזה, כשהיא במלוא כוחה וכשרונה, ומהממת בהופעתה.

דמותה של ניצולת השואה קלרה רייך כה ספוגה בשנאה לנאצים, שרצחו את בעלה ואת תינוקה בן השנתיים במחנה הריכוז, דמותה כה מורכבת וקשה, עד שנוכחות הטראומה שעברה אינה מרפה ממנה. היא נסגרת בפני העולם החיצוני, כולל בתה היחידה - הילדה. אודיה קורן כ-הילדה, כה קשורה לאמה, כה זקוקה לשמץ של רגש שאינה מקבלת כלל, עד כי היא מנותקת אף היא מהחיים, ונשארת רווקה מבוגרת כדי לסעוד את אמה הזקנה. מדי שנה הן מגיעות לשגרירות הגרמנית כדי להוכיח שהיא עדיין חיה, על-מנת לקבל את הקיצבה העלובה שממשלת גרמניה מעניקה לניצולי השואה.

הדרמה מתחילה כשלמרבה הפתעתן מקבלת אותן פקידה חדשה, גרמניה נוקשה הצמודה לדיוק וההקפדה הגרמנים שכה מאפיינים אותם. הנוקשות ביחסה אל קלרה, מתגברת מצד האחרונה למישמע שמה המצמרר: היידי רומל. שם עם קונוטציות איומות. שרה פון שוורצה, בת להורים גרמנים בעצמה עם רקע מורכב לא פחות, מתאימה לתפקיד היידי כמו כפפה ליד. לעומת קיר השנאה המפריד בין קלרה להיידי הצעירה ממנה, הרי שהילדה, בתה של קלרה, דווקא מוצאת הרבה מהמשותף ביניהן, במיוחד על-רקע הגילויים המסעירים שאמה מגלה לה. והידידות שמתפתחת בין שתי הנשמות מרגיזה את קלרה, החושבת את בתה ל"בוגדת".

המחזה של רון אלישע טבול, חרף הנושא הכה רציני ולא מצחיק, ומשולב בהומור לכל אורכו . חידודי הלשון שהמחזאי משבץ בין הדיאלוגים הנוקבים, במיוחד מצדה של קלרה, מעניקים להצגה את האיזון הראוי, כך שהנושא אינו כבד על כתפי הצופים, הניצבים גם הם בפני הדילמה: כיצד יש לנהוג בדור השני של הנאצים מרצחי היהודים, והאם יש לעבור הלאה ואפילו לחוס על הבת שחיה כל חייה בשקר בו עטפה אותה אמה לגבי מי היה אביה באמת. נושא האמת והשקר, מהות הזהות לאמיתה, והחתירה למצוא את האמת, נסוכים במחזה כמו בכל דרמה אמיתית. ומשחקן של שלושת השחקניות מרטיט, מרגש וסוחף, במיוחד לקראת הסוף, ככל שהדרמה מתעצמת והסודות נחשפים.

מרים זוהר זוהרת בתפקיד ניצולת השואה, והצופים מזדהים עם כל אמירה שלה. מולה - ניצבות בנות הדור השני: שרה פון שוורצה הקשוחה, שבהמשך מתגלה הצד הרך והרגיש שבה, והיא באחד משיאי הקריירה העשירה שלה. כך גם אודיה קורן המלבבת, שהיא הקורבן של הטרגדיה של אמה ומשפחתה, הנקרעת בין חובתה לאמה לבין הרצון והצורך להמשיך בחיים, ולשים קץ לשנאה השורפת ומכלה את לב כל נפגעי השואה. הקירבה בין הבת והפקידה מהווה כעין קרן אור לעתיד בהיר ואופטימי יותר. הבימוי של רועי הורביץ מעמיד אותו בשורה הראשונה של מיטב הבימאים הצעירים שהתברכנו בהם, ולאט-לאט מעשירים את אוצרנו התרבותי בתחום זה.

תרגום המחזה ועיבודו המעולים בידי הסופרת והמחזאית נאווה סמל, גם היא דור שני לשואה, התפאורה הנכונה של אלכסנדרה נרדי, התלבושות של לירון מינקין, ועבודת הפאות הכה אמנותית של עובדות הקאמרי - בליווי המוזיקה הכה מתאימה, לעיתים כה יהודית ונוגעת בנימי הנפש שערך שמוליק נויפלד - כל אלה משלימים את התמונה ויוצרים את ההרמוניה בשילובם להצגה מרטיטה, כה משובחת ומרתקת שחובה על כל אחד לא להחמיצה.הצגה שאינה מותירה לצופה בה להישאר אדיש, והוא חש התלבטות כמו גיבורות המחזה כאילו היה חלק מהסיפור בעצמו.

שאפו לתיאטרון הקאמרי ליוצרים ולשחקנים.