הבימאי איגור ברזין מפליא להוליך את שחקני להקת החאן כמו מפעיל מריונטות, המקפיד על תיכנותם להילוך מינימליסטי כמו בתיאטרון הנו, או במחול מודרני המושפע גם הוא מהמסורת היפנית.

הדרמה שמועלית במחזה מקורה בבן שעזב את הבית לפני 20 שנה, תוך נטישת הדת החרדית, וחוזר לפתע כביכול בגלל שיחת טלפון שאביו טלפן אליו, בבקשו ממנו להגיע אליו לערש דווי. חזרתו של בוצ'ה (דודו בן זאב בלהט ובאכספרסיה מגיעה לשיאה לקראת סוף המחזה) מסמנת אותו כסמל למצב בו נתונים רבים החוזרים בשאלה, מתענים בספקות, אך חוזרים הביתה. בואו המפתיע פורץ את החיים השגרתיים של משפחתו: של אחותו נעמי (עירית פשטן המגלמת את האיפוק של אישה דתיה המורגלת להצניע את רגשותיה ולהיכנע למוסכמות), של בעלה ניסן (יהויכין פרידלנדר המצוין) אביהם אליהו (אריה צ'רנר שמרעיד את הלב תמיד בגילום כל דמות, כמו גם כאן בהמחשת המוות והשפעתו על הכל), כזקן חרדי בעל יקב, אותו חומדים כולם לרשת, ובו תלוי גם העובד המסור ביקב (דימה רוס המפליא כתמיד, גם אם בתפקיד קטן לכאורה, אך עשיר בתנועה ובהבעה. במיוחד בקטע הסוריאליסטי לקראת סיום המחזה, שכולו פיוט וחלום). אליהו עומד למות, וההעמדות עתירות ההבעה של כולם, ההתפרצות של רגשותיהם שהוסתרו במשך שנים ושהראו על כך ש"הכל בסדר", כולל התמסרותה של נעמי לטיפול באיש עיוור אולי תוך קיום רומן צדדי - כל אלה מוגשים בעדינות, במינונים הנכונים, עד לחשיפה הסופית של רגשי האמת.

מדוע כיניתי את ההצגה "ירושלמית טיפוסית" (ובזה כוחה)? כי השלווה הקיימת בירושלים, הקצב הפחות מטורף מזה הקיים בעיר החוף המהבילה, החיבור של רבים לדת ולמסורת על חשבון רצונם ומימוש מאווייהם - כל אלה מתקיימים בעיר הקודש ועדיין לא פסו ממנה. וגדולתו של הסופר יוסף בר יוסף, בנוגעו תמיד במצוקות הנפש של הנפשות הדוויות ביצירותיו הספרותיות או התיאטרוניות, היא, שהרוח הירושלמית נושבת בכל יצירותיו, כמו ברבים מהמחזות הכה שורשיים שתיאטרון החאן מעלה על בימתו.

עיצוב הבמה הכה שונה מהרגיל, פרי יצירתו של האמן- הצייר והמעצב וואדים קשרסקי מעניק למחזה את הוורסטיליות במצבים ובלוקיישן רק מעצם הזזת החפצים מהקירות עליהם הם תלויים או מהבמה עצמה. על כשרונו הענק עמדנו כשעלתה הצגת "הנזיר השחור" בתיאטרון מלנקי (תיאטרון שהבימאי איגור ברזין היה ממקימיו ב-1992). אז הדהים בעבודת העיצוב העשויה מחבלים, שהפכו מקירות חדר למשהו אחר בכל פעם - יצירתיות שאין כדוגמתה על הבמה הישראלית. הפעם, כווצה הבמה ואילצה אותו למצוא פתרונות אחרים, גם אם לא פחות רבי דמיון.

המוזיקה של בוריס מלקובסקי ועיצוב התנועה של מיכאל גטמן צלחו להעניק את האווירה המתאימה והעשירו את התמונה כולה. גיא גורביץ' בדמות של אדם הזוי ולא שפוי, מכניס אלמנט של רוח תזזים, המנערת את השלווה הירושלמית הידועה, וכך גם הופעתה של נועם שנהב כנערה שמכריזה כל העת ש"אין אלוהים" - מרעננת את האפוס המשפחתי, וממצקת את התנערותו של בוצ'ה מהדת והמסורת. השאלה הנותרת בתום ההצגה: מהי הדרך ולאן יש לפנות? שאלה עימה מתלבטים רבים מהעוברים מצד אחד לצד המנוגד, מקיצוניות אחת לקיצוניות שניה. והפתרון - לאלוהים.