בשעה 9:50 נסגרות הדלתות ואחד המאבטחים מזכיר את כללי ההתנהגות: לשבת בשקט, מה קורה אם מישהו צריך לצאת. באולם משתררת דממה מוחלטת לעשר הדקות הבאות. פקיד בית המשפט מודיע על-כניסת השופטים ומכריז: "אלוהים שמור על ארה"ב של אמריקה ועל בית משפט זה".

כעת מתנהל טכס עם ניחוח של המאה ה-18: כל אחד מהצדדים בשני התיקים שעל סדר היום ניגש לדוכן, מודיע מי מייצג אותו, מצהיר שהוא שבע רצון מהייצוג ומבקש לאשר אותו; רוברטס כמובן מאשר. לאחד הצדדים יש שני עורכי דין, רוברטס מקריא את שמותיהם בסדר ההפוך, אחד מהם מסמן בידו שזה ההפך וכולם צוחקים. אחרי שכל עורכי הדין מוצגים בשמותיהם, רוברטס אומר להם "ברוכים הבאים" ופקיד בית המשפט משביע אותם לפעול בהתאם לחוק ולחוקה.

בשעה 10:04 מתחיל הדיון, וכמובטח – נציג את הסוגיה שעל הפרק. התיקון הרביעי לחוקה (חלק מ"מגילת הזכויות") מבטיח את הגנת הפרטיות. בית המשפט העליון כבר פסק, שהגנה זו חלה גם על רכב, כך ששוטר צריך צו או עילה סבירה כדי לחפש בו. במקרה שהובא כעת בפני בית המשפט, נטל טרנס בירד את המכונית ששכרה ארוסתו ונהג בה בפנסילבניה. היא הרשתה לו לעשות זאת, למרות שבחוזה השכירות ובפוליסת הביטוח נקבע שרק היא רשאית לנהוג ברכב.

שוטר עצר את בירד משום ששהה זמן רב מדי בנתיב השמאלי. בירד הציג רישיון הנושא את השם ג'יימס קרטר, ובדיקה מהירה העלתה לא רק שזה אינו שמו ולא רק שהוא אינו רשאי לנהוג ברכב, אלא גם שיש לו תיק פלילי וצו למעצרו בניו ג'רזי. השוטר ביקש ממנו רשות לערוך חיפוש ברכב, אם כי אמר שאינו זקוק לרשותו משום שאינו רשאי לנהוג בו. לטענת השוטר בירד הסכים, ובחיפוש נמצאו 1.5 ק"ג של הרואין ואפוד מגן.

בבית המשפט המחוזי הודה בירד באשמה, אך טען שהחיפוש היה בלתי חוקי משום שהפר את זכותו לפרטיות. בית המשפט המחוזי ואחריו בית המשפט לערעורים דחו טענה זו. בית המשפט העליון החליט לדון בעתירתו של בירד, משום שקיימת פסיקה סותרת של בתי המשפט לערעורים, וגם משום שמדובר בסוגיה חוקתית בעלת השלכות רוחב. ראשית, במקרים רבים נוהגים במכוניות שכורות לאו-דווקא מי שרשאים לנהוג בהן. שנית, כאשר הולך ומתרחבת המגמה של נסיעות שיתופיות – עולה שאלת פרטיותם של הנוסעים האחרים. שלישית, לא מדובר רק במכוניות: האם אורח בביתו של חברו זכאי לפרטיות מפני המשטרה?

כעת נחזור לדיון. לכל צד מוקצבות 30 דקות – זה הנוהל מאז 1970; במקור לא הייתה מגבלת זמן ודיונים נמשכו ימים שלמים, לאחר מכן באה הגבלה לשעה וחצי, משם ירדו לשעה ואז לחצי שעה. בא-כוחו של בירד, רוברט לוב, הכין כמה וכמה דפים, אך לא חולפת דקה והשופטת רות באדר-גינזבורג מפסיקה אותו בשאלה. מזווית הישיבה שלי, רק קצה ראשה של באדר-גינזבורג קטנת הקומה נראה ודומה כאילו שהכסא הוא השואל. אחריה מנהל רוברטס דו-שיח עם לוב, ועד מהרה אנחנו עדים לדיון ממש – לא הרצאה הנקטעת בשאלות, אלא רב-שיח עירני בין לוב לבין השופטים.

השופטים היושבים בחצי גורן יורים את שאלותיהם בקצב מסחרר. אנתוני קנדי הוותיק (בן 81, מכהן בעליון 30 שנה) רוצה תשובה: כן או לא. סטיבן ברייר שואל בצורה חיה מאוד, עם שמות ותיאורים של מקרים אפשריים. סמואל אליטו מדבר על אדם המקבל את מפתח ביתו של שכנו היוצא לחופשה, "כדי שיאכיל את החתול ויבלה איתו זמן איכות". סוניה סוטומאיור שואלת "למה בכלל אנחנו כאן?", ומסבירה את כוונתה. באדר-גינזבורג מתערבת בדבריו של לוב: "אנחנו כאן משום שהפסדת" – ובאולם פורץ צחוק רועם. ניל גורסוץ', המינוי של דונלד טראמפ לעליון, מציג שאלה ארוכה מאוד. אלנה קגן מתערבת לראשונה בדיון אחרי 20 דקות.

כעבור 28 דקות, לוב נראה כאילו כבר אינו עומד בלחץ ומודיע במפתיע שזמנו הסתיים. רוברטס לא מתווכח איתו. היחיד שלא פצה את פיו במשך כל הדיון היה קלרנס תומס בן ה-69, בעל ותק של 26 שנים בעליון. הוא נראה עייף מאוד, נשען לאחור ומשפשף את עיניו. אני כותב לעמיתתי מאטלנטה: "תומס נראה כאילו הוא עומד להירדם", והיא מחייכת ומהנהנת.

את המדינה מייצג אריק פייגין, עוזרו של פרקליט המדינה. הוא בא בלי ניירות, משום שברור לו שהשופטים אינם רוצים לשמוע בעל-פה את מה שכבר קראו בטיעונים בכתב, אלא לשאול ולחדד את העמדות. וזה מה שקורה אחרי כמה שניות: סוטומאיור קוטעת את פייגין, אומרת שקבלת עמדת המדינה עלולה לאפשר למשטרה לעצור כל מכונית בכל זמן, ומצביעה באריכות על השלכות הרוחב של המקרה. רוברטס משלב בשאלתו הערה מבודחת על היחסים בין בירד לבין ארוסתו, ושוב הכל צוחקים. בהמשך הדיון יעוררו הערות נוספות של סוטומאיור, רוברטס וגורסוץ' פרצי צחוק.

גם ברייר מצביע על ההקשר הרחב של הסוגיה ומציע קו אפשרי: כל מי ששוהה ברכוש מושכר זכאי לפרטיות, אלא אם כן הוא נמצא שם בנסיבות פליליות (כגון פורץ). פייגין מסתייג: לדעתו אין מקום לפרטיות כאשר יש הפרה של המקובל באותו תחום – כמו במקרה של הגבלת הנהיגה ברכב מושכר. השופטים – שוב, למעט תומס – ממשיכים ללחוץ בשאלותיהם. בדומה לבית המשפט העליון שלנו, גם כאן לא ניתן ללמוד מן השאלות על הקו הצפוי. במבט מהצד ייתכן שיש יותר לחץ על פייגין, אך זה סביר: ככלות הכל, המדינה היא זו שמבקשת לפגוע בפרטיות והיא זו שצריכה לשכנע שפגיעה זו אינה מהווה הפרה של החוקה.

אחרי 31 דקות מודיע רוברטס שהזמן תם ונותן ללוב שתי דקות להגיב. בשל שאלות של אליטו, הזמן מתארך לכדי ארבע דקות – ולא יותר מכך. בסופו של דבר, הדיון של 11:00 יכול להתחיל כמעט בדיוק בזמן. מתי יהיה פסק דין? כל פסקי הדין של בית המשפט העליון האמריקני מתפרסמים החל מחודש יוני, לאחר שמסתיימים החודשים בהם הוא שומע את הטיעונים.

היה זה דיון מרתק, גם לאוזניים ישראליות – הן בשל הסוגיה והן ובעיקר בשל הרמה הסופר-גבוהה שלו. עורך דין שלא יגיע מוכן ב-200%, ייצלה על אש קטנה וייאכל חי ללא רחמים. השופטים רוצים תשובות ברורות, לא דקלום של טיעונים שהוכנו מראש. לעיתים הם אפילו נכנסים זה לתוך דברי זה, ועורכי הדין חייבים להיות קשובים לכל מילה ולענות בתוך שניות בודדות. ועוד מסקנה: בית המשפט העליון שלנו אומנם יכול ללמוד קצת מזה שבוושינגטון, אך בהחלט אין לו במה להתבייש מולו.