70 שנה לחללי שיירת יחיעם

סיפורו של קמינסקי נותן לנו פרופיל של לוחם עברי באותם ימים. סיפורו של יצחק קמינסקי הוא סיפורו של דור: עידן של צעירים חדורי אידיאלים ותודעת שליחות.

יצחק קמינסקי נולד ב 26 ביוני 1923, להוריו דוד ופסיה קמינסקי. יצחק נולד, כאשר הוריו היו בדרכם על אונייה לארץ. יצחק נולד בקושטא, בעת עגינה של האונייה 'סיציליה' בדרך ארצה.

יצחק קמינסקי אהב לתרום לכלל. מנעוריו תרם לכלל. בשנים 1946-47 היה שליח של הסוכנות היהודית במחנות העקורים בגרמניה. כשחזר חיפש אתגר חלוצי והצטרף לקיבוץ. כעבור זמן נקרא לתפקיד של הנהגה: בחרו בו לבנות את המשמרת הצעירה של מפלגת פועלי ארץ ישראל בחיפה. באותה תקופה ניבאו לו גדולות ונצורות, והתחושה היא, שאלמלא מותו היה יצחק ממשיך לתפקידים בהנהגת היישוב.

שפרה חרלף אחותו, דאגה יחד עם בעלה עמירם חרלף לשמור על כל העיזבון שלו. לפני שנים, הוציאה המשפחה את הספר של יצחק קמינסקי "בשליחות היישוב למחנות העקורים בגרמניה 1946-47". בספר הזיכרון קובּצו ביד רגישה כל מכתביו מן המחנות של העקורים למשפחתו.

במכתב הראשון בספר אנו מתוודעים להפלגה של האונייה, לעגינה בחוף טוניסיה, לביקור בקהילה היהודית, להתרגשות שלו מן המפגש עם יהודים מן הגולה, הניסיון לספוג את החוויה היהודית של יהודים בתלמוד תורה, בבית כנסת. להבין את פשר האהבה של היהודים אל השליחים מארץ ישראל, הילדים שכה ששו לגעת בשליחים: "דמעות גיל נראו בעיני הנערים הבוגרים שהצליחו להבין את פשר הכתוב על זרועותינו. ארץ ישראל היה לכולם מקור חלומותיהם וחזונם".

הצעיר יצחק מתרגש מן האהבה לארץ ישראל, מן הרצון של היהודים לעלות, משירת 'התקווה' שאחזה בהם: "קשה לי להעלות בכתב את כל ההרגשות שלי מהביקור הזה. אולם אוכל לומר, שהפעם הרגשתי יותר מתמיד מה זה לב יהודי".

הצבר שהגיע אל העקורים מנסה להתקרב אליהם, להבין לרוחם וכותב: "את המצווה העיקרית של היום הזה קיימתי ככתוב 'ועיניתם את נפשותיכם'. מערב שבת עד מוצאי שבת צמתי צום מלא ובזה ביטאתי את הסולידריות שלי עם היהודים באשר הם".

יצחק שימש כקצין קשר בין הסוכנות לבין אונרא. הדאגה לפליטים כנציג היישוב בארץ ישראל ממלאת אותו התרגשות וגאווה: "באותם שני ימים של פעולה בהמבורג הייתה לי לפעמים הרגשה, שאולי היא משונה ובלתי ברורה. נדמה היה לי, שעצם הופעתי בקונסוליות במדים, הנושאים עליהם סימני היכר מובהקים של הציונות וארץ ישראל, הביאה את האנשים השונים שבאתי איתם במגע להרגשה, שהם נושאים ונותנים עם בא-כוח של מדינת היהודים" - שם, עמוד 47.

התרוממות נפש לקרוא את ביקורו של הצעיר בבאזל: במהלך השליחות הוא מגיע לקונגרס בבאזל, בדצמבר 1946.

יש במכתביו תיאורים של חיים יהודים בתוך המחנה. הכל נחרת בלבו של הצעיר הלוחם שהגיע מישראל, וכך תיאר בכתביו חתונה של פליטים, ניצולי השואה. ובסגנונו המיוחד ניסה להתמודד עם הניגוד המשווע בין יהודים חסרי כל ושבורים לבין שמחת חתונה מלאת חיים:

"אלפי יהודים עייפים, בלויים ורעבים, שעברו דרך ארוכה ביותר, שטלטולים קשים עד שהגיעו הנה והם בשר מבשרנו, והינם עירומים מבגד, רעבים פשוטו כמשמעו, וכאן - הילולה וחינגה. כזה הוא העולם. גדול, זר ומשונה" - שם, עמוד 42.

המכתבים של יצחק מלאים שפע של פרטים על עבודתם הקדושה של ארגוני הסעד וההצלה היהודיים, של מוסדות עליית הנוער, ועיקר הדגש על הילדים, שישמשו 'כוח חלוצי רציני' ביישוב בארץ.

ביישוב ראו בלוחם הצעיר פוטנציאל לתפקידי הנהגה, והוא נקרא עם חזרתה ארצה מן השליחות באירופה לרכז את המשמרת הצעירה.

הימים היו ימים סוערים, ויצחק חש שמקומו בחזית. כאשר החל המאבק מול כנופיות הפורעים הערבים ומלחמת השחרור גבתה קורבנות, ביקש יצחק קמינסקי לקחת חלק פעיל בהגנה על הארץ. הציעו לו להיות קצין הסברה ותרבות, אך הוא סרב וביקש להצטרף ללוחמים.

בחודש מרס יצא לאימונים בעין המפרץ. קמינסקי הצעיר חש, שהנהגת ערביי ארץ ישראל לא תשלים עם הקמת מדינה ליהודים. ממחנה האימונים שלח שני מכתבים למשפחה, בטרם ייצא לקרב האחרון בחייו. יצחק הצטרף לשיירה שביקשה לפרוץ את הדרך לקיבוצים הנצורים - חניתה, איילון ומצובה. ביום השבת 27 במרץ 1948, ט"ז באדר תש"ח - יצא יצחק קמינסקי עם השיירה ליחיעם. כּדור אויב פילח את לבו.

בעיתון בית הספר ' השחר' כתב קמינסקי על החשיבות, שיש לחגים לתת משמעות לחיים יהודים משותפים –על חשיבות האחדות בחיי העם.

החָזון שלו במאמריו ובזיכרונות ברוּר: "הגבּרת ממדי החינוך הציוני בין שארית הפלֵיטה להיותם חדוּרי הכּרת מציאותם והפתרון האחד והיחיד לסבלותיהם בגולה – עלייה לארץ והצטרפות לבניינה" וכמו הרצל בחזונו, הוא מחכה להגשמת העצמאות המדינית – ומסיים במלים: "תקוותנו, שבחירי העם ונבחריו יישאו את המַשא הכבד הזה במשותף ובכבוד – ונוכל לקבוע שכינוס כּזה היה שלב רציני, סוף ההתחלה בדרכו הארוכה והקשה של עמנו לעצמאות וקוממיות בארצנו".

חלפו שנים, הגענו ליום הזיכרון השבעים, בט"ז באדר תשע"ח, 4 במרס 2018– חל יום השנה השבעים לנפילת לוחמי השיירה. הסיפור שלו מתחבר לסיפור הלאומי, וקורות חייו אכן נגעו לגורל העקוּרים בשוֹאה, לגורל הלוחמים בתש"ח, לסיפור הגורל היהודי. חשוב לספֵּר את הסיפור שלו. זה הסיפור שלנו.