בכנס לשכת עורכי הדין באילת בשבוע שעבר, השתתפתי במושב שעסק בתלונות על הטרדה מינית. הבעתי את הדעה, ש"תחקירים" על מי שהלכו לעולמם אינם עיתונות אלא מעשה נבלה, והצעתי לתקן את חוק לשון הרע כך שיחול גם על מתים. הדברים נאמרים, ציינתי, על-רקע ה"תחקירים" שייחסו לרחבעם זאבי ולטומי לפיד הטרדות מיניות.

אחת המשתתפות התנפלה עלי: "מעניין שאתה מביא דוגמאות דווקא של גברים!", צעקה. השבתי, שאני לא מתייחס לגברים או לנשים, אלא לתופעה של הכפשת מי שאינם יכולים להתגונן ולהגיב על ההאשמות נגדם; במקרה הזה, היה מדובר בגברים – אבל לא זו הנקודה. לא עזר לי. היא המשיכה לצעוק. מבחינתה, העובדה שנשים רבות העלו את הטענות נגד גנדי ולפיד – הוכיחה שזו אמת.

לכו תגידו, בשיח הליברלי של היום, שיש נשים שהתלונות שלהן על הטרדות מיניות הן טעות, אולי שקר, אולי אפילו זדון. לכו תגידו שאסור לקבל כל תלונה כמות שהיא. לכו תגידו שריבוי של תלונות אינו מוכיח שהן נכונות, ובוודאי שאינו מוכיח שכולן נכונות. לכו תגידו שיש נשים שמנצלות לרעה את האווירה, סוחטות כספים והורסות חיים. לכו תגידו שאין הגינות מינימלית בהטחת האשמות במי שאינם יכולים להגיב. אם תגידו את זה – אתם חזירים שוביניסטים, נותני גיבוי למנצלי נשים ואולי אפילו מטרידים בעצמכם.

אני מתנגד בצורה נחרצת ליחסים הומוסקסואליים. כשומר מצוות, התורה היא הקובעת עבורי את הנורמות המוסריות. כתבתי בעבר בהקשר הזה, שאני רוצה מצפן ולא שבשבת: עקרונות שיהיו נכונים תמיד ולא ישתנו לפי הלכי רוח. מי לידנו יתקע, שבעוד כך וכך שנים לא תשתרש נורמה חברתית, לפיה גילוי עריות בהסכמה אינו פסול? או שגיל ההסכמה המינית הוא עשר? כאשר פורנוגרפיה הופכת להיות לא רק לעניין של גאוגרפיה אלא גם לעניין של היסטוריוגרפיה, האנושות נמצאת במדרון חלקלק שסופו בתהום מוסרי חסר תחתית.

תל אביב מלאה בדגלי התנועה הלהט"בית לרגל מצעד הגאווה המתקיים היום (8.6.18), גם ובמיוחד בעסקים ובדירות. דומה שמספרם של דגלים אלו עולה על זה של דגלי המדינה ביום העצמאות. יש לי תחושה, שחלק מבעלי החנויות לא עושים זאת מתוך תמיכה אמיתית במופע הפורנו ההמוני הזה, אלא מתוך חשש מה יאמרו אם לא יתלו אותם. ובכל מקרה, דומני שאין מישהו שייצא בתקשורת הכללית (לא הדתית) ויאמר את מה שקראתם בפסקה הקודמת. למה? כי בשיח הליברלי של היום, אם יש לך דעה אנטי-להט"בית – אתה חשוך, ימי הביניים, אירן זה כאן.

מעניין לעניין באותו עניין. בית המשפט העליון של ארה"ב פסק השבוע, כי אופה לא היה חייב להכין עוגת חתונה לזוג גברים אם הוא הרגיש שאמונתו הדתית מונעת זאת ממנו. היה צריך להגיע עד למוסד השיפוטי החשוב ביותר בעולם, שיגיד את הדבר המובן מאליו הזה.

ג'ק פיליפס אינו האופה היחיד בעיר, והזוג שפנה אליו יכול היה להגיד: אנחנו מבינים אותך, כל טוב. אפשר היה גם לומר לו: אתה פוגע בנו ונספר לכולם איך התנהגת. אבל זה לא הספיק לאותו זוג והוא הגיש תלונה נגד פיליפס לשלטונות המדינה. בתי המשפט בקולורדו פסקו נגד פיליפס, למרות שמדובר היה ברמיסת זכויותיו לחופש ביטוי ולחופש דת הקבועות בחוקה, ולמרות שההיגיון היה פשוט ביותר: הזוג יכול ללכת לאופה אחר, בעוד לפיליפס יש רק אמונה אחת שבעבורה הוא מוכן לוותר על פרנסה. למה? כי בשיח הליברלי של היום, זכויות הלהט"בים גוברות על כל זכות אחרת, ואוי למי שיעז לחשוב אחרת, ואבוי למי שיעז לומר אחרת, ואוי ואבוי למי שיעז לעשות אחרת.

אחת מזכויות (וחובות) היסוד של מדינה היא לקבוע מי יוכל להיכנס אליה ובאלו תנאים. הגבול הוא המגדיר מדינה מבחינה מדינית ומשפטית, ולכל ברורה חשיבות השמירה עליו – גם אם יחסי השכנות נפלאים. וכאשר מדינה באה לקבוע את מדיניות הכניסה אליה – בין אם מדובר בכניסה עראית ובין אם מדובר בכניסה של קבע – עליה להביא בחשבון מגוון של שיקולים: דמוגרפיה, תעסוקה, זכויות אדם, ביטחון ועוד.

יש הסבורים שהשיקולים הללו צריכים להיעלם כאשר עסקינן במהגרים הבאים מסיבות של מצוקה. לדידם, דין אחד למי שנמלט ממחלה ולמי שמחפש פרנסה, דין אחד לפליטי חרב ולמהגרי עבודה. בהקשר שלנו, לא מעניין אותם אם המשמעות היא הרס חייהם של תושבי דרום תל אביב, אם קיימת סכנה של הפצת מחלות, אם התוצאה היא עלייה בפשיעה, אם מדובר בנטל כלכלי שירבוץ על כולנו. מי שנכנס – שיישאר, ואחת היא אם בא כחוק או לא, ואחת היא האם הוא פליט או מסתנן.

בשיח הליברלי של היום, זכויותיהם של עניי עירך נרמסות מפני עניי עיר אחרת וארץ אחרת. אם תעזו להגיד משהו אחר – יוקיעו אתכם כגזענים, יגידו שלא למדתם כלום מהשואה, ינופפו כלפיכם בפסוקים המוצאים מהקשרם. מעניין כיצד היה מתנהל השיח הליברלי הזה, אם המסתננים היו מתיישבים בסמוך לבתיהם של אותם יפי נפש.

כמה יהודים יש בארה"ב? דווקא במדינה המסודרת הזאת, אין תשובה אחת ומוסכמת, כי זו שאלה של הגדרה. ההערכות נעות סביב 7 מיליון, כאשר יש המפחיתים במידה ניכרת ויש המוסיפים במידה משמעותית. העניין הוא, שכל מספר הוא בגדר אשליה אופטית – כי עשרות אחוזים מקרב יהודי ארה"ב מתבוללים ומתחתנים בנישואי תערובת. המשמעות היא, שבכל זוג בו רק האב יהודי – הילדים אינם יהודים; ואפילו אם רק האם יהודייה והילדים הם יהודים – ברור שהזיקה שלהם ליהדות תהיה מינימלית ואף אפסית. לפי כל ההערכות, הקהילה הזאת הולכת ומצטמקת וכמעט תיעלם תוך שניים-שלושה דורות – למעט הקהילות האורתודוקסיות שלה.

את האסון הלאומי הזה יש לייחס, חד-משמעית, לזרמים הליברליים – הרפורמים וגם הקונסרבטיבים. הזרמים הללו חשבו שעל-ידי הידמות לגויים והתרחקות מהמסורת היהודית, יקל עליהם להשתלב בסביבה. השואה הוכיחה עד כמה הם טעו, והאנטישמיות ב-75 השנים האחרונות – כולל בארה"ב – ממשיכה להראות עד כמה הם טועים. הם מחקו מהתפילה את תחיית המתים ואת הכמיהה לציון, הם עורכים חתונות משותפות לכמרים ו"רבנים", הם "מגיירים" כל מי שרוצה, הם מקיימים חגיגות Bark Mitzva לכלבים. התוצאה הברורה היא יציאה מתחומי היהדות, לרוב – ללא דרך חזרה.

נסו להגיד את זה בקול רם. לא משנה שהיהדות שרדה רק משום ששמרה על גבולותיה, לא משנה שההיסטוריה והמציאות העכשווית מלמדים עד כמה ה"קידמה" הזאת הרסנית, לא משנה שהציונות הדתית מראה כיצד ניתן להיות מודרני ומסורתי בעת ובעונה אחת. בשיח הליברלי של היום, זכותו של כל אחד לפרש את היהדות כפי שנראה לו, ומי שאומר אחרת – הוא קנאי התקוע עמוק לפני אלפי שנים.

בחירתו של דונלד טראמפ לנשיא ארה"ב הייתה במידה רבה ריאקציה נגד השיח הזה, שבמסווה של ליברליזם הוא למעשה שתלטני וסותם פיות. טראמפ – על אופיו הבריוני והשתלחויותיו חסרות הרסן – הוא ההפך המוחלט: אומר כל מה שמתחשק לו וכל מה שהוא חושב (ולפעמים גם בלי לחשוב). הציוצים שלו הם הדבר הכי רחוק שיש ממלכתיות ומתקינות פוליטית, וקרוב למחצית מתושבי ארה"ב אהבו ואוהבים את זה.

חברינו האמריקנים, כדרכם, הלכו מקיצוניות לקיצוניות. יש חשיבות לתקינות הפוליטית, יש חשיבות לכללי דיבור, יש חשיבות לשימת מחסום לפה, יש חשיבות להימנע מפגיעה באחר. הבעיה היא, שהשיח הליברלי הלך עם זה עד לקצה הנוח לו – והכניס למגננה את כל מי שחושב אחרת. "שמרנות" היא כמעט מילה גסה, "מסורת" היא מושא ללעג, "ישן" הוא עניין למוכרי עתיקות. לכן, גם התגובה היא קיצונית – לכיוון השני.

לנו בישראל יש נטייה ללמוד מארה"ב בעיקר את הדברים השליליים, ונכון להיום ייבאנו ממנה את השיח הליברלי במתכונתו הדיקטטורית. אין להתפלא, אפוא, אם גם אנחנו נחווה ריאקציה דמויית טראמפ. האם החברה השסועה שלנו יכולה להרשות זאת לעצמה? האם תחת איום קיומי מתמיד יש מקום למנהיגות חמומת מוח? ודאי שלא. לכן, מוטב שנרסן את השיח הליברלי לפני שיהיה מאוחר מדי. הליברלים חייבים להקשיב גם לשמרנים, והשמרנים חייבים להתחיל להביע את דעתם.