למעצמת-העל הגדולה בעולם יש שלל בעיות, אך אם צריך לבחור את החמורה שבהן, היא תהיה כזו שאינה מקבלת תשומת לב של ממש במחוזותינו: הקיטוב בין חלקי החברה. הגזענות עודנה נפוצה ברחובות וברשויות האכיפה; הפער בין עשירים לעניים הולך וגדל; גם האנטישמיות מרימה ראש בצורה שלא נראתה עשרות שנים.

המצב החמור ביותר הוא במישור הפוליטי. לא מזמן הבאנו כאן את מאמרו של ג'ו ליברמן, מזקני הפוליטיקה האמריקנית שכיום משקיף עליה מן הצד. ליברמן הראה כיצד הן הרפובליקנים והן הדמוקרטים אינם רוצים וכנראה כבר אינם מסוגלים לפעול בשיתוף פעולה בקונגרס, גם בנושאים בהם ניתן להגיע להסכמות וגם כאשר ברור שחוקים מצריכים תיקון. מאחר שכל מפלגה הזוכה לרוב מנצלת אותו כדי להעביר את החקיקה כפי שהיא נראית לה ורק לה, המפלגה האחרת אומרת: שיהיה לכם לבריאות; גם אנחנו נתנהג כך, ואם יתברר שהייתה תקלה בחקיקה – נחכך ידיים בהנאה וניתן לכם לשאת באשמה.

מי שחושב שהפוליטיקה הישראלית מקוטבת, לא ראה את זו האמריקנית. שם אומנם כולם לובשים חליפות יוקרה ושמלות אלגנטיות, אבל בתוך הקנקן היפה הזה יש הרבה מאוד כיעור במילים ובמעשים. הרבה חוקים יום-יומיים עוברים אצלנו ביוזמה ובתמיכה של ח"כים מהקואליציה ומהאופוזיציה; האמריקנים כבר שכחו מה זה. ומובן שדונלד טראמפ שופך מדי יום שמן על המדורה, מבעיר אותה בכוונה תחילה ונהנה מכל רגע של מחלוקות וקטטות.

חברות קורסות מבפנים, ובהמשך נדבר על זה בהקשר של עוד שתי מדינות. אם נבחרי הציבור האמריקנים לא יזכרו זאת, הם ידרדרו את מדינתם ויגזרו עליה את גורלן של יוון, רומא ואימפריות אחרות. אני חושש מאוד, שבעוד 200-100 שנה יסתכלו ההיסטוריונים על וושינגטון של 2018 ויאמרו: החבר'ה הללו השתגעו והרסו במו ידיהם את ארצם.

הנה עוד מדינה שנראה כאילו החליטה להתאבד. הפרישה הצפויה של בריטניה מהאיחוד האירופי, בעוד פחות משבעה חודשים, עלולה לגרום לה לנזק בל ישוער – במיוחד אם היא תיעשה ללא הסכמות של ממש בנוגע להמשך הקשר בינה לבין "היבשת המנותקת" כפי שכינה אותה (בהומור ובהתנשאות בריטיים אופייניים) וינסטון צ'רצ'יל. אבל יש משהו עוד יותר חמור: ג'רמי קורבין.

מנהיג הלייבור הוא ללא ספק אנטישמי ותומך טרור. יש לכך אין-ספור הוכחות מצולמות ומתועדות, שאיש אינו חולק על האותנטיות שלהן. כולן נעשו בעשור האחרון, חלקן – חודשים אחדים לפני שנבחר ב-2014 למועמד לראשות הממשלה מטעם מפלגת האופוזיציה העיקרית. קורבין עצמו כמעט ואינו מגיב על הגילויים הללו, ודומה שהוא עושה זאת לא מתוך מבוכה, אלא משום שהוא פשוט אינו יכול להתכחש לדעותיו הברורות. ומה שהכי חמור: למרות שבתוך מפלגתו הוא סופג ביקורת קשה, עד כדי אפשרות/סכנת פילוג, ולמרות שכל התקשורת הבריטית יוצאת נגדו – הלייבור אינו נפגע בסקרים. בצורה אבסורדית, קורבין הוא סוג של טראמפ שמאלני: קיצוני, מתסיס, שזוכה לתמיכה של מיליונים בדיוק בגלל זה.

השבוע אמר הרב יונתן זקס, לשעבר הרב הראשי של בריטניה ואחד מאנשי הרוח היהודיים המובילים של דורנו, כי לראשונה מזה 360 שנה – קיימת סכנה ממשית ליהודי בריטניה. הרב זקס הוא אדם מתון שזכה לאהדה עצומה בקרב הממסד הבריטי בזכות תפיסותיו הכלל-אנושיות, וכאשר הוא אומר דברים כאלו – סימן שהסכנה ברורה ומיידית. לכן, בריטניה נמצאת לא רק על סף יציאה מאירופה, אלא גם בסכנה של יציאת ממשפחת העמים התרבותיים והסובלניים; כי אנטישמיות היא בהחלט נייר הלקמוס להשתייכות למשפחה זו.

החמרה בקיצוניות לכיוון האחר, הימני, נרשמת בגרמניה. זה מסוכן מאוד, לא רק בשל העבר הידוע לשמצה של מדינה זו, אלא גם בגלל חשיבותה בהווה: המדינה הגדולה, העשירה והחזקה ביותר באיחוד האירופי ואחת המובילות בעולם. המייצגת הבולטת ביותר של הקיצוניות הזאת היא מפלגת אלטרנטיבה לגרמניה (AfD), בעלת אידיאולוגיה לאומנית, אנטישמית, אנטי-מוסלמית, נגד האיחוד האירופי ונגד ההגירה.

תראו את הנתונים. המפלגה נוסדה לפני חמש שנים בלבד. בבחירות לבונדסטג בשנת 2013 היא השיגה 4.7% מהקולות, רק מעט מתחת לאחוז החסימה העומד על 5%. בבחירות אשתקד קיבלה המפלגה 12.6% מהקולות ו-94 מבין 709 המושבים. לשם השוואה: כאשר הייתה המפלגה הנאצית בת חמש, היא ביצעה את נסיון ההפיכה הכושל במינכן, ואם השלטונות היו מטפלים בה כראוי – היא הייתה נעלמת. בבחירות שנערכו בשנות ה-30 קיבלו הנאצים לכל היותר 6.5% מהקולות. רק בשנת 1930, כאשר הייתה בת 12 ובעקבות המשבר הכלכלי העולמי, זינקה המפלגה הנאצית ל-18.3% מהקולות ועלתה על המסלול שבתוך שנתיים-ומשהו הפך את אדולף היטלר לקנצלר.

יש הרבה הבדלים בין גרמניה של 2018 לבין זו של 1933, אך אסור להתעלם מנקודות הדמיון. שנאה לכל מי שאינו גרמני אינה שונה בהרבה משנאה לכל מי שאינו ארי. הדרישה לגרש מהגרים אינה שונה מהדרישה לגרש יהודים. פיזור הססמאות הפופוליסטיות נותר הכלי המרכזי. אם הפוליטיקאים של ימינו לא יפעלו במהירות לאור הלקחים מהאימפוטנציה של הפוליטיקאים בוויימאר, גם התוצאה עלולה להיות דומה.

הדבר הכי אירוני בנפילתו של הגוש הקומוניסטי היה, שהיא הוכיחה את צדקת שתיים מטענות היסוד של קרל מרקס. הפרולטריון יתקומם, ניבא, כאשר לא יהיה לו מה להפסיד מלבד כבליו; הוא גם דיבר על המניע הכלכלי בפעולותיהם של יחידים ועמים. ובכן, זה בדיוק מה שקרה ב-1990-1989: העמים המדוכאים והרעבים של ברית המועצות, רומניה, פולין, צ'כוסלובקיה ויתר מדינות הגוש התקוממו נגד שליטיהם והפילו אותם.

ולדימיר פוטין רוצה לחזור לימי גדולתה של ברית המועצות – והוא גם עלול/עשוי להוביל אותה לאותו גורל. המצב הכלכלי ברוסיה הולך ומחמיר, גם בגלל העיצומים האמריקניים שהוטלו במספר גלים מאז הפלישה לחצי-האי קרים בשנת 2014, וגם בגלל השחיתות העצומה בה נגוע כל הממשל, מפוטין ומטה. ההוכחה הטובה ביותר לכך היא הירידה החדה בשיעור התמיכה בפוטין: רק 49% אמרו לפני חודשיים שהיו בוחרים בו שוב, לעומת 62% בחודש יוני. באותו חודש אמרו 46% מהנשאלים שרוסיה נעה בכיוון הנכון לעומת 42% שסברו שהדרך שגויה – לעומת 60% ו-26% בהתאמה בחודש אפריל.

הבנק העולמי צופה שעד שנת 2020 הצמיחה ברוסיה תהיה 1.8%-1.5% לשנה בלבד, לעומת 3.1% בעולם כולו; במונחי כוח קנייה, התוצר הרוסי ירד אשתקד ב-0.5%. האינפלציה עומדת על 7% - לא מעט כאשר אין מנגנוני הצמדה; האבטלה היא 5.7%, אך קשה לדעת כמה אבטלה סמויה יש בממשל; ומספר המצויים מתחת לקו העוני הוא למעלה מ-13% מ-143 מיליון התושבים (דהיינו 19 מיליון בני אדם). ברובם אלו הנתונים של 2017; מותר להניח שהשנה המצב גרוע יותר, כי העיצומים נמשכים ומחריפים, ורוסיה ממשיכה להוציא מיליארדים על המעורבות בסוריה.

האם מצב זה יכריח את פוטין לשנות את דרכו? קשה להניח. הוא מושקע בה יותר מדי, גם מבחינה פוליטית, גם מבחינה יוקרתית וגם מבחינה אישית. גם לנוכח ההיסטוריה הרוסית – שבמשך מאות שנים השלימה עם עריצים – קשה להיות אופטימי מדי לקראת שנת תשע"ט.

בעיות דומות ניצבות לפתחם של האייתולות בטהרן. שער הריאל ירד השבוע לשפל חסר תקדים של 128,000 לדולר, צניחה של 66% מאז בסוף השנה שעברה, ובשוק השחור השער מן הסתם נמוך עוד יותר. החלק הכבד באמת של העיצומים האמריקניים המחודשים יגיע בעוד חודשיים, כאשר ייאסר לרכוש נפט מאירן. קרוב לוודאי שלמרות כל ההצהרות האירופיות והאיומים האירניים, מעט מאוד חברות מערביות – אם בכלל – ימשיכו לסחור עם אירן ויסתכנו באובדן השוק האמריקני. זה כבר המצב בתעשיית הרכב ובענף התעופה, והוא מסתמן ככזה במגזר הנפט.

הבעיה של חסן רוחאני חמורה עוד יותר מזו של ולדימיר פוטין, משום שהוא רחוק מלהיות שליט כל-יכול. השמרנים הקיצוניים במשטר, בראשותו של המנהיג העליון עלי חמינאי, נושפים בעורפו ומאשימים אותו בקריסת הסכם הגרעין שהוא היה אביו מהצד האירני. רבבות אירנים יצאו לרחובות בחודשים האחרונים כדי למחות על המצב הכלכלי וגם נגד הוצאת סכומי עתק בסוריה, בלבנון ובעזה – בעוד הם מתקשים להביא אוכל לילדיהם.

נכון לעכשיו מצליח המשטר לשמור על מעמדו, אך ההחמרה הצפויה במצב תקשה עליו את המשימה. האם ארה"ב תפעל במטרה להפיל את האייתולות? היועץ לביטחון לאומי, ג'ון בולטון, תמך בכך בפומבי לפני שנכנס לתפקידו. מדובר כמובן בעניינים שהשתיקה יפה להם, אם כי שמירה על דיסקרטיות אינה נמנית על מעלותיו של דונלד טראמפ. מדיניות שמטרתה תהיה להחליף את המשטר בטהרן עלולה להיות מסוכנת – אך גם להניב תשואה ענקית; אולי טראמפ יהמר עליה.

לא צריך להיות חסיד או אפילו שומר מצוות כדי להזדהות לפחות עם חלק ממילות התפילה שכתב ר' אלימלך מליז'נסק, ואשר החלק האחרון שלה זכה לפופולריות עצומה בלחנו של יוסי גרין ובביצועו של אברהם פריד:

"יהי רצון מלפניך, ה' אלקינו ואלקי אבותינו, שומע קול שוועת עתירות ומאזין לקול תפילת עמו ישראל ברחמים, שתכין ליבנו ותכונן מחשבותינו ותשגר תפילתנו בפינו. ותקשיב אוזנך לשמוע בקול תפילת עבדיך, המתחננים אליך בקול שוועה ורוח נשברה. ואתה, אל רחום, ברחמיך הרבים ובחסדיך הגדולים, תמחול ותסלח ותכפר לנו ולכל עמך בית ישראל, את מה שחטאנו והעווינו והרשענו ופשענו לפניך.

"...ותשמרנו מן הפניות והגאות, ומן הכעס והקפדנות והעצבות והרכילות ושאר מידות הרעות... ותצילנו מקנאת איש מרעהו, ולא יעלה קנאת אדם על ליבנו ולא קנאתנו על אחרים. אדרבה, תן בליבנו שנראה כל אחד מעלת חברינו ולא חסרונם, ושנדבר כל אחד את חברו בדרך הישר והרצוי לפניך, ואל יעלה שום שנאה מאחד על חברו חלילה". אמן, כן יהי רצון. שנה טובה.