1. כריסטין בלייסי-פורד טוענת שלפני 36 שנים ניסה ברט קוואנו, אז תלמיד תיכון בן 17 וכיום שופט ערעורים פדרלי ומועמד לבית המשפט העליון, לאנוס אותה. לדבריה, היא סיפרה על כך לראשונה לבעלה ב-2012 ולשלושה אנשים נוספים מאז. היא לא נתנה הסבר של ממש לשתיקתה הממושכת, גם כאשר קוואנו הצטרף לסגל המשפטי של הבית הלבן בימי ג'ורג' בוש הבן וגם כאשר הכריז הנשיא דונלד טראמפ על מועמדותו לבית המשפט העליון.

בתי המשפט, בארה"ב כמו בישראל, מכירים בכך שקורבנות עבירות מין עשויים לשמור על שתיקה במשך עשרות שנים. לצד זאת, הם מצפים לקבל הסבר כלשהו לשתיקה זו וגם להחלטה לשבור אותה. בלייסי-פורד רק אמרה שמאחר שקוואנו לא הצליח לבצע את זממו, היא סברה שמוטב להמשיך הלאה. זהו נימוק סביר לנערה בת 15, לא לאישה בוגרת ומשכילה. זהו נימוק סביר כאשר התוקף-לכאורה הוא תלמיד תיכון, לא כאשר הוא יושב בבית המשפט השני בחשיבותו בארה"ב.

2. בלייסי-פורד גם לא ממש החליטה מרצונה לשבור את שתיקתה. היא סיפרה את גרסתה לראשונה בחודש יולי לחברת הקונגרס הדמוקרטית מקליפורניה (מדינתה של בלייסי-פורד), אנה אֶשוּ, וביקשה לשמור על אנונימיות. אֶשוּ העבירה את המידע ואת הבקשה לסנאטורית דיאן פינשטיין, גם היא מקליפורניה, הנציגה הבכירה של המפלגה הדמוקרטית בוועדת המשפטים שהתכוננה לשימוע של קוואנו. פינשטיין לא עשתה דבר במשך חודשיים.

רק לאחר שהתברר שהוועדה עומדת להמליץ למליאת הסנאט לאשר את מינויו של קוואנו, שלפה פינשטיין את מכתבה של בלייסי-פורד ולמעשה חשפה אותה בניגוד לרצונה המקורי. לפיכך, לוח הזמנים הלחוץ הוא תוצאה של פעולה לגיטימית מצד טראמפ והרפובליקנים - רצון לאשר את מינויו של קוואנו לפני הבחירות לקונגרס בתחילת נובמבר - ופעולה פסולה מצד הדמוקרטים, שחיכו עד לרגע האחרון ואז דרשו לעכב את כל התהליך במטרה ברורה למשוך אותו עד אחרי הבחירות, בתקווה שישיגו רוב בסנאט.

3. טענות על הטרדה מינית, נסיון אונס ואונס הן טענות לעבירות פליליות. לכן, הן צריכות להיבדק כמו כל טענה לעבירה פלילית. מילה של המתלונן/ת איננה מספיקה. נטל ההוכחה הוא על המאשים, לא על נשוא התלונה. אלו הן מושכלות יסוד של הליך משפטי תקין בכל מדינה סבירה. אבל משום מה, בארה"ב של 2018 ושל תנועת MeToo ושל הקיטוב הפוליטי - הן נעלמות לחלוטין. בעיני הדמוקרטים, די בגרסתה של בלייסי-פורד כדי למנוע את מינויו של קוואנו. כשם שדי בכל טענה בתחום המיני כדי להרוס קריירות, משפחות ואפילו חיים. האמריקנים, כדרכם, הלכו לקיצוניות הכי רחוקה וירדו מהפסים.

לבלייסי-פורד אין שום הוכחות. אין לה תיעוד מזמן אמת. אין לה ראיות חפציות. היא לא טוענת שסיפרה למישהו עד 2012. העדים הבודדים שלדבריה היו באותו מקום (היא עצמה לא בטוחה לגמרי היכן התרחש האירוע) הכחישו את גרסתה. אז נכון שאחרי 36 שנים קשה מאוד למצוא הוכחות, אבל אי-אפשר לאחוז את המקל משני קצותיו: גם להגיד שקורבנות עבירות מין עשויים לשתוק עשרות שנים, וגם להגיד שמאחר שעברו עשרות שנים - צריך להאמין להם בלי ראיות תומכות.

4. הדמוקרטים והתקשורת האנטי-טראמפית (שזה אומר כמעט כל אמצעי התקשורת המובילים בארה"ב) קפצו כמוצאי שלל רב לא רק על הטענות של בלייסי-פורד, אלא גם על מה שלדעתם מהווה אי-דיוקים ואפילו שקרים מצידו של קוואנו בנושא אחר לגמרי: האם נהג להשתכר בתיכון? לא משנה להם שזה ממש לא רלוונטי. אבל כאשר הרפובליקנים הצביעו על שקר דומה של בלייסי-פורד - היא טענה תחילה שאינה יכולה לבוא לסנאט משום שהיא סובלת מחרדת טיסות, אבל אז התברר שהיא טסה לכל רחבי העולם - נפנפו אותם הדמוקרטים והתקשורת: מה זה משנה, היא הרי קורבן.

5. זה לא שטראמפ נקי מכל אחריות למהומה המכוערת. ודאי שלא. זכותו ואף חובתו לגבות את המועמד שלו. אבל טראמפ, כמו תמיד, חייב ללוות את זה בלעג, בציניות, אפילו באכזריות. זה אותו האיש שהתרברב בכיבושיו המיניים בזכות היותו ידוען, כולל כיבושים שלא היו בהכרח בהסכמת הצד הנשי. זה אותו האיש שהחליף רעיות ופילגשים בקצב מסחרר. בקיצור: מקרה קלאסי של "הדר בבית זכוכית אל ישליך אבנים". לא טראמפ. יצרו גובר עליו והוא יורה ברגל של עצמו ואולי גם בראשו של קוואנו.

6. לדמוקרטים יש טענות כלפי האופן בו דיבר קוואנו בשימוע בוועדה בשבוע שעבר (27.9.18). אכן, זה היה בהחלט יוצא דופן - ודאי מצד מועמד לבית המשפט העליון. הוא תקף בחריפות רבה את הדמוקרטים ואפילו טען שמדובר במסע נקמה מצד הקלינטונים - כנראה בשל עבודתו בצוותו של החוקר המיוחד, קנת סטאר, בפרשת לוינסקי. קוואנו נשמע בדקות לא-מעטות כמו טראמפ, ובוושינגטון אמרו שזה בדיוק מה שהבית הלבן רצה ממנו. בהחלט לא ראוי.

מצד שני, צריך להבין גם אותו. על סף מינויו לבית המשפט החשוב ביותר בעולם, נעשה לו רצח אופי בשידור חי, ללא שום הוכחות. בנותיו שומעות פתאום שאביהן הוא עבריין מין, והעובדות ממש לא משנות. נכון שטראמפ הוא אלוף ההתעלמות מהעובדות, אך זה לא אומר שהוא צריך להדביק בכך את כל וושינגטון. חוץ מזה, ממש לא מזיק לראות שגם שופט בכיר הוא בן אדם עם רגשות.

7. אין ספק שהדיון סביב קוואנו מוריד את הסנאט לשפל המדרגה. בשבוע שעבר כתבתי כאן, שזה נע איפשהו בין קרקס לבין לינץ'. הסנאטורים משתי המפלגות באו עם דעות מוצקות, ושום דבר לא יוכל לשנותן לכיוון זה או אחר. והדעות שלהם בכלל לא נוגעות להאשמות נגד קוואנו. הן נוגעות לאמונותיו האישיות ולפסיקותיו המשפטיות, הן נוגעות לדונלד טראמפ, הן נוגעות לאופן בו יצטלמו הכי טוב. בקיצור: הן פוליטיות לחלוטין, ללא כל נגיעה לאיש ולעניין.

בזה יכולים האמריקנים להאשים רק את עצמם. ברגע שמינוי השופטים בכלל ולבית המשפט העליון בפרט הוא הליך פוליטי לגמרי - הנשיא ממליץ והסנאט מכריע - אזי ברור שרק הפוליטיקה תמלא תפקיד. הזירה הפוליטית האמריקנית כל כך מוקצנת, עד שכמעט ואין סיכוי שדמוקרט יתמוך במינוי של נשיא רפובליקני ולהפך. שתי המפלגות בקושי מסוגלות להסכים שהיום יום רביעי, אז שיסכימו על מינוי לבית המשפט העליון? בחיים לא.

טראמפ מומחה בהקצנה ובהתססה, זה מה שהביא אותו לבית הלבן, אבל בנושא של המינויים לבית המשפט העליון הוא עושה בדיוק את מה שעשו קודמיו ואת מה שמכתיבות לו החוקה והפוליטיקה. טראמפ ממנה את השופטים החושבים כמותו, וזה מה שמצופה מכל נשיא; לאורך שנים אמור להיווצר איזון בין השמרנים (מינויים רפובליקניים) לבין הליברלים (מינויים דמוקרטיים).

מה שמשגע את התקשורת הליברלית הוא, שלטראמפ יוצא למנות שני שופטים תוך שנתיים ובכך ליצור רוב שמרני לשנים רבות. אבל מה אתם רוצים ממנו? זו המערכת, זו השיטה, ולא הוא קבע מתי ימות השופט אנטונין סקאליה ומתי יפרוש השופט אנתוני קנדי. לא מוצא חן בעיניכם? תקבעו גיל פרישה מחייב, תגבילו את תקופת הכהונה, תשנו את השיטה. אבל אל תאשימו את מי שמשתמש בה רק משום שהוא והמינויים שלו לא מוצאים חן בעיניכם.

8. נחזור למינויו של קוואנו ונסביר מה קורה כעת. הדרישה של הדמוקרטים והתקשורת שה-FBI יחקור את הטענות של בלייסי-פורד ואת יתר הטענות (שאפילו לא הגיעו עד כדי תצהירים בשבועה), מתעלמת מדבר אחד קטן: החוק. לבולשת הפדרלית אין סמכות לחקור עבירות מין רגילות; הסמכות הזאת נמצאת בידי המשטרה המקומית. ויש לבחון גם את תקופת ההתיישנות: אם זו ממילא עברה, לא תיפתח חקירה - כי תפקידה של המשטרה הוא לתפוס עבריינים, לא לערוך מחקרים היסטוריים.

מה שכן, ה-FBI עורך בדיקות רקע למועמדים לתפקידים פדרליים. הוא ערך שש כאלו לקוואנו ב-26 השנים האחרונות ולא מצא בו כל רבב. כעת התבקשה הבולשת לחדש את בדיקת הרקע. בבדיקה כזו, היא מוסרת לבית הלבן את העדויות שאספה - בלא להביע דעה על אמינותן ובוודאי שבלא לקבוע מי צודק. ועדת המשפטים והבית הלבן ביקשו מה-FBI לסיים את הבדיקה עוד השבוע, ובצדק. אחרי שהדמוקרטים שמרו על הסיפור בסוד במשך חודשיים, אי-אפשר לתת להם לדחות את המינוי בשל דרישה לחקירה שיכלו ליזום כבר בחודש יולי. בבית המשפט העליון יש שמונה שופטים במקום תשעה וצריך למלא את המקום הפנוי. וכן, מותר לטראמפ ולרפובליקנים לרצות לאשר את המינוי לפני הבחירות. זו השיטה, והיה זה השופט קנדי שעם פרישתו יצר את לוח הזמנים; הוא היה יכול לחכות עד אחרי נובמבר.

העדויות שאוספת הבולשת יכולות להוביל לשלושה כיוונים: העדר אימות לטענותיה של בלייסי-פורד, אימות חלקי או אימות ממשי. בשני התרחישים האחרונים, סביר להניח שמועמדותו של קוואנו תרד מעל הפרק או שהוא לא יאושר במליאת הסנאט (לרפובליקנים יש רוב של 49:51 בלבד), ויהיה זה בלתי ראוי שימשיך לכהן כשופט ערעורים.

בתרחיש הראשון, ההגינות וההיגיון מחייבים שהוא יאושר - לא רק בזכות הרוב הרפובליקני, אלא משום שזה יהיה הדבר הנכון והראוי לעשותו, כדי להראות ל-300 מיליון אמריקנים שחזקת החפות והדרישה להליך ראוי נותרו בעינן. אבל יהיה זה יותר מדי לצפות מהפוליטיקה הוושינגטונית, ולכן נסתפק במשהו צנוע יותר: אם יתברר שאין ממש בחשדות - מגיע לקוואנו להתמנות אפילו ברוב דחוק.