ביום ראשון הקרוב, 11.11.18, ימלאו מאה שנה לסיומה של מלחמת העולם הראשונה. הפסקת האש נחתמה באותו בוקר לפני השעה 5:30, אך כדי שיהיה זמן להודיע על כך לכל הכוחות – היא נכנסה לתוקפה בשעה 11:00 (שעון פריז). בחמש וחצי השעות האחרונות של המלחמה נהרגו 2,738 חיילים מכל הצדדים. טוראי הנרי גנטר מצבא ארה"ב היה האחרון שהם: הוא נהרג בשעה 10:58.

השעות הללו סימלו היטב את ארבע השנים, שלושת החודשים ו-11 הימים של המלחמה שגבתה את חייהם של 9 מיליון חיילים ו-6 מיליון אזרחים: טבח חסר תוחלת ותועלת, במלחמה שפרצה בשל שילוב של כבוד מזויף ואינטרסים אנוכיים, התמשכה באשמתם של גנרלים אטומים והוכרעה כאשר כמעט כל המדינות הלוחמות מצויות על סף קריסה.

ממדי ההרג וההרס היו חסרי תקדים, הן בחזית בה נוהלה לראשונה מלחמה בכלי נשק מודרניים, והן בעורף שהפך לראשונה לחלק בלתי נפרד משדה הקרב. התחושה הכללית הייתה, שאחרי כזאת מלחמה – שוב לא ייצאו בני אדם שפויים לקרב. "המלחמה שתסיים את כל המלחמות", היא כונתה. אבל מי שצדק היה המפקד העליון של הצבא הצרפתי, פרדיננד פוש: "זה אינו שלום. זו שביתת נשק ל-20 שנה", אמר ב-1919 – וקלע בול.

איך זה קרה? חלקים מהתשובה ידועים היטב: בעלות הברית השפילו עד עפר את גרמניה והטילו עליה דרישות בלתי אפשריות, וכך יצרו את האווירה שהביאה לעליית הנאצים. חבר הלאומים היה חצי משותק מרגע לידתו משום שהקונגרס מנע את הצטרפות ארה"ב אליו, והפך למשותק לחלוטין בשל הצורך להסכים פה אחד על כל פעולה. אבל כדאי ללכת אחורה עד לשנים הראשונות שלאחר הפסקת האש. נעשה זאת בעזרתו של ההיסטוריון הנודע איאן קרשו וספרו "לגיהנום ובחזרה", ואחר כך נתכנס למסקנות.

נפתח במולדתו של קרשו – בריטניה. 3 מיליון חיילים שוחררו לאחר תום המלחמה, ו-80% מהם מצאו במהירות עבודה. אבל בשנת 1920 לא נותר זכר לצמיחה של השנתיים הקודמות. השכר ירד בצורה חדה, השביתות התרבו, האבטלה זינקה, הדיור לא הספיק. קרשו כותב:

"ב-1921 חיו אין-ספור חיילים משוחררים, רבים מהם נכים קשה, בתנאים של עוני מחפיר, קיבצו נדבות ברחובות או ניסו למצוא את מחייתם ממכירת גפרורים ומזכרות. הם סעדו בבתי תמחוי, ולא פעם אולצו לישון בפתחי בתים או על ספסלים בפארק. 'חדלנו להיות גיבורים, היינו פשוט מובטלים', העיר קצין לשעבר מר נפש.

"'חיילים לשעבר הידפקו בוקר וערב על הדלתות למכור שרוכי נעליים, וביקשו חולצות וגרביים שלא היה לנו עוד צורך בהם', נזכר רוברט גרייבס, משורר, סופר וקצין לשעבר בחזית. 'פטריוטים, בייחוד מהמין הנשי, ששמם נישא לתהילה ב-1914, איבדו ב-1919 את שמם הטוב', סיפרה ורה בריטן, שעזבה חיי נוחות במשפחה מהמעמד הבינוני הגבוה והתנדבה לטפל בפצועים בחזית. היא ראתה 'עולם מרוקן מתקווה, צחיח וחסר תכלית'".

מעבר לתעלה, בצרפת, צצו בתי קברות למאות אלפי ההרוגים. ברברה טוכמן מציינת בסוף הספר הקלאסי "אוגוסט 1914": "גורלו של צעיר אחד, אנדרה וראניאק, אחיינו של השר הסוציאליסטי מרסל סמבה, משמש פרט המלמד על הכלל. הוא הגיע לגיל גיוס ב-1914, אך ניצל מגיוס באוגוסט בשל התקפת שחפת. מתוך 27 בוגרי מחזורו בבית הספר, שרד בחיים עד חג המולד [1915], מלבדו, רק עוד צעיר אחד. בבית התפילה של סן-סיר, עד שנהרס במלחמת העולם השנייה, תלוי היה לוח זיכרון למתי מלחמת העולם הראשונה בוגרי סן-סיר, ובו כתובת יחידה: 'מחזור 1914' – שאבד כולו".

אם זו הייתה מנת חלקם של המנצחים – נקל לשער מה עבר על המנוצחים. האינפלציה בגרמניה השתוללה בממדים בלתי נתפסים, והממשלות המתחלפות במהירות של רפובליקת ויימאר לא עשו דבר כדי לבלום אותה – משום שהיא הקלה את נטל הפיצויים העצום שהוטל על גרמניה בחוזה ורסאי. האינפלציה באה לידי ביטוי מובהק בשערו של הדולר: 4.20 מארקים עם פרוץ המלחמה, 14 מארק עם סיומה, 65 מארק בסוף 1920, ובנובמבר 1923 – החודש בו ניסה אדולף היטלר לראשונה לתפוס את השלטון – הוא הגיע לסכום בלתי נתפס של 44.2 מיליארד מארק לדולר בודד.

"משמעותם של הנתונים הבלתי נתפסים הללו מבחינתם של אנשים מהשורה, שהתקיימו מחסכונותיהם הצנועים, הודגשה בדרך גרפית בגורלו של ברלינאי קשיש ומשכיל אחד, שחסך 100,000 מארקים בפרקי זמן שונים בחייו כדי להבטיח לעצמו פרישה נוחה וסבירה. אך כאשר המטבע איבד את כל ערכו, בקושי הספיק לו הסכום הזה לרכוש כרטיס נסיעה ברכבת התחתית. הוא יצא לסיבוב בעיר, ובשובו נעל את עצמו בדירתו ומת שם ברעב", כותב קרשו.

וינה, עד לפני שנים אחדות בירתה הגאה של האימפריה האוסטרו-הונגרית, שינתה את פניה לבלי הכר. אתל סנאודן תיארה: "קצינים במדים מכרו ורדים בבתי הקפה. נשים עדינות במחלצות דהויות קיבצו נדבות בקרנות רחוב בחברת ילדיהן. עשב צמח ברחובות הראשיים. החנויות היו ריקות מלקוחות... בלשכות העבודה עמדו אלפי גברים ונשים בתורים ארוכים כדי לקבל קצבת אבטלה... רופאים אדיבים במרפאות ובבתי החולים התקשו לטפל בילדים חלושים מכוסים פצעים מוגלתיים בלי תרופות כמעט, בלי סבון ובלי חומרי חיטוי".

המצב היה גרוע עוד יותר במזרח אירופה: "מצבה של פולין, שנחרבה כמעט כליל בשנות הלחימה הרבות, היה נואש. בתום המלחמה קיבלו מחצית מתושבי ורשה דמי אבטלה מזעריים, מחלות התפשטו ובמזרח המדינה הגיעה האוכלוסייה לסף רעב".

קרשו מצטט את הדוח של סר ויליאם גוד, שעמד ב-1919 בראש משלחת ההצלה הבריטית למזרח אירופה ומרכזה: "המדינה [פולין] נכבשה ארבע או חמש פעמים בידי צבאות שונים, וכל אחד ואחד מהם סרק את הארץ כולה בחיפוש אחר אספקה. כפרים רבים הועלו באש בידי הרוסים הנסוגים [ב-1915]; הקרקע לא עובדה ארבע שנים... האוכלוסייה מתקיימת משורשים, מעשבים, מאיצטרובלים ומאברשים".

יאן סלומקה, שהיה שנים רבות ראש כפר בדרום-מזרח פולין, תיאר את האינפלציה שהשתוללה באותם ימים: "אם אדם מכר דבר מה ולא קנה מיד משהו אחר תמורתו, הוא היה עלול לספוג הפסד כבד. רבים מכרו בית, שדה או את מקצת הבקר שלהם רק כדי לשמור על הכסף בבית או בבנק כלשהו. הם איבדו הכל עד שהיו לקבצנים. לעומתם, מי שלוו כספים ורכשו בהם מוצרים עשו הון. היו ערימות אין-סופיות של כסף. נאלצת לסחוב אותו במזוודות או בסלים. ארנקים וכיוצא באלה היו חסרי ערך. עבור דברים כמו בית שילמת באלפים, אחר כך במיליונים ולבסוף במיליארדים".

"הייתי מוכנה להרוג כל בולשביק אילו רק ניתן לי הדבר; ולא מוות קל ונוח הייתי מועידה להם. הייתי צולה אותם על אש קטנה. חישבו על מה שעשו היהודים המלוכלכים לטובי אנשינו. וכל הבגדים והתכשיטים שלי נעלמו! איזו יהודייה מחרידה נועלת ברגע זה [את מגפי הלבנים היפים] על רגליה המחרידות, אין לי ספק בכך". הדוברת: בת אצולה הונגרייה בשנת 1919.

"היהודים שנואים בכל מקום. הם שנואים על העם בלי קשר למעמדם, להשכלתם, לאמונתם הפוליטית, לגזעם או לגילם. [השנאה ליהודים היא] אחד המאפיינים הבולטים ביותר של חיי היום-יום ברוסיה, אולי אפילו הבולט ביותר". הכותב: סוציולוג רוסי בשנת 1921.

ההשתתפות היהודית בהפיכות קומוניסטיות ובתנועות סוציאליסטיות – תולדה של הצהרת אותן מפלגות על ביטול ההבדלים בין הדתות – שימשה את האנטישמים כהוכחה לצדקת "הפרוטוקולים של זקני ציון". באוקראינה התחוללו 1,300 פוגרומים בהם נרצחו בין 50,000 ל-60,000 יהודים. בהונגריה נרצחו 3,000 יהודים. סטודנטים מתפרעים אילצו את הרקטור היהודי של אוניברסיטת פראג להתפטר. השיח האנטישמי האלים בגרמניה הוביל לרצח שר החוץ היהודי, ולטר רתנאו.

אם תוצאות מלחמת העולם הראשונה הובילו את גרמניה לפתוח במלחמת העולם השנייה, הרי שאותן תוצאות עצמן הובילו את בריטניה וצרפת לנסות למנוע בכל מחיר את המלחמה הבאה. אי-אפשר להבין את הפייסנות של 1938 בלי להכיר את המציאות של 1918. הסבל היה כה נורא, כה בלתי נסבל, עד שמנהיגים דורשי טוב עשו הכל כדי למנוע את הישנותו. הם לא הבינו שמולם ניצבים חורשי רע, הסבורים שסבלם-שלהם היה לריק ושמגיע להם כעת פיצוי מאוחר עליו.

גם את גטו ורשה של 1940, באבי יאר של 1941, טרבלינקה של 1942 ואושוויץ של 1943 אי-אפשר להבין בלי להכיר את הרקע. האנטישמיות לא הייתה המצאה נאצית. היא רכבה על מאות שנים של שנאה יהודית, שהפכה במאה ה-19 לתיעוב גזעני וקיבלה במאה ה-20 פנים פוליטיים. ההונגרים שדחפו יהודים למי הדנובה ב-1944, המשיכו את קו המחשבה של אותה בת אצולה. הפרטיזנים הרוסים שרצחו ניצולים יהודים ב-1942, ירשו את השנאה עליה דיבר אותו סוציולוג. האוקראינים ששירתו במחנות ב-1943, היו ממשיכיהם של מבצעי הפוגרומים. והנאצים, שהבעירו את אש האלימות בתחילת שנות ה-20, הפכו אותה למשרפות בשנות ה-40.

מה הלקחים שיש ללמוד ב-2018? זוועות מלחמת העולם השנייה השכיחו את אלו של הראשונה, גם בשל ממדיהן וגם בשל תיעודן. המערכת הבינלאומית הנוכחית מבוססת על ההסדרים של 1945, לא על אלו של 1918 – וטוב שכך, שהרי ראינו את כשלונם המוחלט. לכן הלקח יהיה על דרך השלילה: לא לרמוס את המנוצחים. לא להתייהר בניצחון. לא להתיימר ליצור מדינות במשיכת קולמוס. לא להתבדל. והעיקר: לא לחשוב שזה לא יכול לקרות שוב.