ישראל של סמוטריץ': רודנות מושחתת

כדי להבין מהיכן מגיעה תוכנית "חוק וצדק" שהציג השבוע יו"ר רשימת הציונות הדתית ח"כ בצלאל סמוטריץ', יש לדפדף לעמוד 17: "המערכת המשפטית לא צפויה לכבד את ההכרעה הדמוקרטית של חזרת המחנה הלאומי לשלטון, בדיוק כפי שלא כיבדה זאת בעשורים שמאז המהפך בשנת 1977, והיא תפעל לסיכול הרפורמות שהימין ינסה להוביל, בין היתר באמצעות תפירת תיקים ונקיטת הליכים פליליים כנגד פוליטיקאים שלא יסורו למרותה... ארבעת הצעדים שלהלן ישללו ממערכת המשפט על זרועותיה השונות – משטרה, פרקליטות ובית המשפט – את היכולת להסיר מדרכה פוליטיקאים שאינם סרים למרותה".

זהו הבסיס של הכל: תיאוריית קונספירציה הזויה המוגשת כסרט הפחדה חסר כל ביסוס עובדתי. לפי סמוטריץ', רבבות שוטרים ופרקליטים ושופטים – כולם ללא יוצא מן הכלל הם אנשי שמאל, שכל מטרתם היא לסכל את שלטון הימין. ולא משנה שהימין היה בשלטון ב-32 מתוך 45 השנים האחרונות (כולל ממשלות אחדות, לא כולל ממשלות שרון השנייה ואולמרט). ולא משנה שהימין מינה שישה מבין שמונת היועצים המשפטיים לממשלה בתקופה זו. ולא משנה שהימין מינה תשעה מבין 13 מפכ"לי המשטרה שכיהנו באותן שנים. ולא משנה שעד השנה הנוכחית כיהנו בבית המשפט העליון 13 (מבין 15) שופטים אותם מינו ממשלות נתניהו. ולא משנה שממשלת ימין (של יצחק שמיר) בכנסת עם רוב לימין העבירה את חוק יסוד כבוד האדם וחרותו. "המערכת המשפטית" – המפלצת השטנית הזאת – רודפת את הימין החלוש והמדוכא.

לפי סמוטריץ', ישראל של שנות ה-2020 היא ברית המועצות הסטאליניסטית של שנות ה-1930, בה זרועות האכיפה תופרות תיקים ליריבים פוליטיים. ולא משנה שאיש עוד לא הוכיח תפירה של תיק אחד כזה (אני מדבר על להוכיח, לא על לירות שטויות בצרורות כמו על תיקי בנימין נתניהו וגל הירש). ולא משנה שבכל עשרות השנים הללו לא קם אפילו שוטר אחד או פרקליט אחד וצעק: תפרו תיק. כי זו דרכן של תיאוריות קונספירציה: הן תיאוריות כי אין ראיות, הן קונספירציה כי אין עובדות.

אם כבר, אז מה שסמוטריץ' מציע הוא-הוא שיהפוך תפירת תיקים להרבה יותר קלה: השופטים ימונו בידי הפוליטיקאים, הממשלה תוכל להתעלם מחוות דעת משפטיות מקצועיות, פרקליטים בכירים יודחו אם לא יתאמו ל"הגדרות התפקידים החדשות", הגישה לערכאות תוגבל, בית המשפט לא יוכל לבחון את סבירות החלטות רשויות האכיפה, והמינויים הבכירים בהן יהיו אך ורק בידי הממשלה ללא כל בדיקה וביקורת חיצוניות. במילים אחרות: מערכת האכיפה והמשפט יהיו כלי פוליטי שניתן יהיה להשתמש בו כדי לדכא מתנגדים ומיעוטים (סמוטריץ' גם הציע להוציא אל מחוץ לחוק את המפלגות הערביות). וכל ההצעות הללו מבוססות על התפיסה לפיה הימין יהיה בשלטון לנצח, שהרי אחרת ניתן יהיה להשתמש בהן נגדו. זוהי רודנות מהסוג הגרוע ביותר, ולשם סמוטריץ' מכוון. כי לסמוטריץ' – כך נראה – ממש לא מפריעה רודנות, בתנאי שהמחנה שלו יעמוד בראשה.

המחסום המרכזי בפני הרודנות הוא מערכת בתי המשפט בכלל ובית המשפט העליון בפרט. כל עוד שופטיהם עצמאיים – לא נבחרים בידי פוליטיקאים ולא יכולים להיות מפוטרים בידי פוליטיקאים (השבוע אמר שמחה רוטמן, שהממשלה יכולה לפטר כל מי שהיא ממנה, ודיבר בצורה שערורייתית וחסרת תקדים על אפשרות של הדחת הרמטכ"ל המיועד הרצי הלוי) – קשה עד בלתי אפשרי לפגוע בעקרונות יסוד דמוקרטיים, כי הם יבלמו זאת. לכן, הצעד המסוכן ביותר בתוכניתו של סמוטריץ' הוא שינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים.

כיום יש בוועדה תשעה חברים: שני שרים (שר המשפטים ועוד אחד) ושני חברי כנסת (הנוהג הוא אחד מהקואליציה ואחד מהאופוזיציה; ממשלת נתניהו התעלמה ממנו, ממשלת בנט-לפיד כיבדה אותו), שלושה שופטים של בית המשפט העליון (הנשיא ושני הוותיקים ביותר אחריו) ושני נציגים של לשכת עורכי הדין. סמוטריץ' מציע: ארבעה חברי כנסת מהקואליציה ושניים מהאופוזיציה, נשיא בית המשפט העליון, שופט מחוזי ושופט שלום. העוקץ הוא בכך שאת שני האחרונים ימנה שר המשפטים, וכך תובטח בפועל שליטת הפוליטיקאים בוועדה (ונניח בצד את חוסר ההיגיון בכך ששופטים יבחרו את מי שיכהנו מעליהם).

סמוטריץ' גם רוצה לסלק מהוועדה את נציגי לשכת עורכי הדין, מן הסתם משום שראש הלשכה הנוכחי, אבי חימי (בניגוד לקודמו, אפי נוה, בן-בריתה של איילת שקד), מתייצב בגלוי לצד השופטים. זה אומר, שלמשתמשים העיקריים בשירותיהם של בתי המשפט לא יהיו נציגים בבחירת השופטים – חלק מהתפיסה הרודנית לפיה הממשלה היא הנציגה היחידה של הציבור. לצד זאת, רוצה סמוטריץ' שימוע פומבי למועמדים לשפיטה בעליון כדי לעמוד על "עמדותיהם המשפטיות והחוקתיות" – או בעברית פשוטה: לערוך קרקס פופוליסטי ומשפיל, שבסופו (ואולי עוד לפניו) יסונן כל מי שעמדותיו אינן עולות בקנה אחד עם אלו של הממשלה. רבים אחרים כלל לא יציגו את מועמדותם, ולא מפני שיש להם מה להסתיר, אלא בגלל האופי שישאו שימועים כאלה.

אומַר זאת ללא לאות: אין דמוקרטיה בלי רשות שופטת עצמאית, שתפקידה לבקר את הרשות המחוקקת והרשות המבצעת ואשר פסיקתה מחייבת אותן. אין דמוקרטיה בלי בית משפט המזכה נאשמים, פוסל מכרזים, שומר על זכויות אסירים, מגן על הבוחרים והנבחרים, מונע ניגודי עניינים, מיישם את החוק הבינלאומי. אין דמוקרטיה אם אין מי שימנע מבעלי השררה להשתמש בה ללא מעצורים. ואל תצביעו על בחירת השופטים בארה"ב; המדינות והשיטות שונות בתכלית, ונטילת פיסה אחת מהשיטה שם ושתילתה כאן דומה להעברת גלגל מסמיטריילר לקורקינט בנימוק ששניהם כלי תחבורה. אם תוכנית העיוועים הזאת תתממש – ישראל תחדל להיות דמוקרטיה מלאה, ואולי גם דמוקרטיה בכלל.

סמוטריץ' לא מסתפק בהשתלטות על בתי המשפט; הוא גם רוצה לקבוע מי יוכל לבוא בשעריהם, מה יהיו השיקולים שלהם וכיצד ניתן יהיה לעקוף אותם. הוא מציע לבטל לחלוטין את זכות העמידה של העותרים הציבוריים – אותם נודניקים שמציפים פגיעות שלטוניות רוחביות שאין להן קורבן ספציפי. אכן, יש עתירות כאלו שהן מיותרות וקנטרניות ופוליטיות; הדרך היא להטיל הוצאות כבדות על מגישיהן. הדרך איננה למנוע מלכתחילה כל אפשרות של ביקורת שיפוטית על שחיתות שלטונית (שזו המטרה האמיתית של סמוטריץ').

סמוטריץ' גם דורש לבטל את עילת הסבירות – אותה עילה המשמשת את בתי המשפט במקרים רבים בבחינת מעשי השלטון. אכן מדובר בעילה עמומה הנתונה לטעמו/נטיותיו/השקפותיו של כל שופט. אך הטבע האנושי מחייב עמימות שכזאת, משום שגם בצד של השלטון יש הרבה משקל לטעם/נטיות/השקפות. לא כל דבר הוא חד וחלק, לא כל החלטה היא טהורה או מושחתת. נעיר גם, שבמקרים רבים עילת הסבירות פועלת דווקא לטובת הרשויות: צריך למשל אי-סבירות קיצונית לצורך התערבות בהחלטה על סגירת תיק או העמדה לדין, כמו גם בהחלטות בדיני תכנון ובנייה.

חוץ מזה, אם מתחילים להתערב בשיקול הדעת השיפוטי – זוהי פגיעה אנושה נוספת בעצמאות המערכת, ומי יודע מה יהיה הסוף. לדוגמה: הפסיקה בדיני מכרזים קובעת שעקרון השוויון הוא החשוב ביותר, ולכן אסור להגיש הצעות באיחור ולתקן אותן בדיעבד; יבואו הפוליטיקאים ויקבעו, שחשוב יותר לקבל את ההצעה הזולה/הטובה ביותר. בנוגע לשחיתות נקבע שוב ושוב, כי יש להעדיף את ההרתעה וטובת הציבור על פני שיקוליו האישיים של הנאשם; יבואו הפוליטיקאים ויקבעו את ההפך. ושוב, השלטון יעשה מה שטוב לו – שהרי סמוטריץ' לא מציע מגבלה כלשהי על שיקוליו; מיד נראה, שהוא רוצה להסיר חסמים ובלמים.

לבסוף, רוצה סמוטריץ' לקבוע שרק כל 15 שופטי בית המשפט העליון, פה אחד, יוכלו לבטל חוק – ואילו הכנסת תוכל להחזירו ברוב של 61 חברים בלבד. ולזה הוא קורא "איזון בין הרשויות". הרי ברור שהראשון לא ייתכן, ושאת השני יהיה קל יחסית להשיג, במיוחד אם ייקבע שההצבעה הזאת היא הבעת אמון בממשלה. או במילים אחרות: עיקור מוחלט של הביקורת השיפוטית על חקיקה, תהא קיצונית ופוגענית ככל שתהא. רודנות, כבר אמרנו?

רודנות תמיד מובילה לשחיתות, מסיבה פשוטה: אין מי שיבלום את השלטון, המבסס את עצמו בין היתר על-ידי חלוקת טובות הנאה לשותפיו ומקורביו (זהו למשל מקור כוח מרכזי, אולי המרכזי, של ולדימיר פוטין). התוכנית של סמוטריץ' הרבה יותר יעילה: במקום לחכות שהרודנות תוליד שחיתות, היא מאפשרת אותה בקלות מהיום הראשון. הדרך: ביטול עבירת המרמה והפרת האמונים.

עבירה זו קבועה בסעיף 284 לחוק העונשין: "עובד הציבור העושה במילוי תפקידו מעשה מרמה או הפרת אמונים הפוגע בציבור, אף אם לא היה במעשה משום עבירה אילו נעשה כנגד יחיד, דינו – מאסר שלוש שנים". אכן, ניסוח עמום ועבירת סל כפי שנטען. אך בית המשפט העליון הגדיר אותו בשנת 2004 בפסק הדין הנוסף בפרשת שמעון שבס: הימצאות עובד הציבור בניגוד עניינים בין האינטרס עליו הוא מופקד לבין כל אינטרס אחר, וזאת כאשר קיים פן מחמיר המעביר אותו ממישור הדין המשמעתי למישור הדין הפלילי. באותו פסק דין גם הציב הנשיא אהרן ברק תבחינים מעשיים לקביעה מתי מתקיימים יסודות העבירה. אז נכון שזה היה בית המשפט העליון המוקצה מחמת מיאוס, וגרוע מכך – אהרן ברק המאוס שבעתיים; אך יש הלכה והיא מיושמת מזה שני עשורים.

אם תימחק עבירה זו, יהפכו כל ניגודי העניינים לכשרים. ראש עירייה יוכל להזמין עבודות מאשתו, שר הבינוי יוכל להעניק חוזי בנייה לשותפו לשעבר, שר הפנים יוכל להעניק אזרחות למנקה של ביתו – אין-ספור אפשרויות קוסמות להעברת משאבי ציבור לקרובים ולמקורבים. עבירת המרמה והפרת האמונים היא כיום היחידה המהווה סכר בפני שחיתות חובקת-כל, במיוחד כאשר מדובר בנבחרי ציבור שאינם כפופים לדין המשמעתי החל על עובדי ציבור. הדיון השבוע היה בשאלה האם מחיקת העבירה תבטל את משפט נתניהו, אבל הוא החמיץ את העיקר: היא תהפוך את ישראל למדינה מושחתת ורקובה.

הניסוח עמום? אז מה. ראשית, כפי שהערתי קודם, החיים עמומים גם הם. שנית, יש פסיקה שמילאה אותו תוכן. שלישית, המחוקק בהחלט רשאי לשפר את הניסוח. רביעית, חוק העונשין מלא בעשרות ומאות ניסוחים כוללניים ורק העובדות והראיות יכולים לקבוע האם נעברה עבירה. קחו את עבירת הרצח: "הגורם בכוונה או באדישות למותו של אדם"; מהן כוונה ואדישות? או את עבירת האונס: מהו "שלא בהסכמתה החופשית"? או את אחת מעבירות הבגידה: "בכוונה לסייע לאויב במלחמתו נגד ישראל"; כיצד קובעים את הכוונה? לכן, הטענות של סמוטריץ' נגד סעיף המרמה והפרת האמונים אינן אלא כסות לאותה שאיפה רודנית: השלטון יוכל לעשות הכל.

סמוטריץ' מכין כמה קווי הגנה לבלימת ההתנגדות לרודנות. בשלב הראשון תבוטל עצמאות בתי המשפט. בשלב השני, אם בכל זאת יישארו כמה שופטים עצמאיים, לא כל אחד יוכל להגיע אליהם ושיקול דעתם יוגבל. אם גם שני אלו ייכשלו, נבחרי ציבור מושחתים לא ישלמו את המחיר בשל ביטול עבירת המרמה והפרת האמונים. וככלות כל הקיצין, לא ניתן יהיה לחקור ולהעמיד לדין ראש ממשלה ושרים מכהנים – מה שמכונה "החוק הצרפתי".

בצרפת, ובה בלבד, החסינות הזאת נתונה לנשיא, ולו בלבד. סמוטריץ' רוצה להבטיח שכל חברי הממשלה יוכלו לעשות כאוות נפשם ומכאן ההרחבה שלו. החוק הצרפתי עצמו הוא פגיעה אנושה בעקרון השוויון בפני החוק, מפקיר את המדינה בידי חשודים בשחיתות, חותר תחת עקרון היסוד של מיצוי הדין הפלילי במהירות האפשרית, הופך משפט עתידי לכמעט בלתי אפשרי מבחינה מעשית ומציב סימן שאלה על היכולת להעמיד לדין שותפים אחרים לעבירות. לא ייפלא, אם כן, שאין לו אח ורע בעולם המתוקן (בארה"ב יש, לפי רוב הפרשנויות, מצב דומה – אך ניתן להעמיד לדין את הנשיא בפני הסנאט).

שימו לב מה לא מוצע – להעניק חסינות כזאת לראשי רשויות מקומיות, שנבחרים בבחירות אישיות ולעיתים שולטים על משאבים גדולים משל משרדי ממשלה. לשם השוואה: תקציבי עיריות ירושלים, תל אביב וראשון לציון השנה הם 12.6, 7.7 ו-2.2 מיליארד שקל (בהתאמה) – יותר מתקציבי הכנסת (1.1 מיליארד), משרד האוצר (3.6 מיליארד), משרד הפנים (300 מיליון), משרד החוץ (1.8 מיליארד), משרד התחבורה (900 מיליון) ומשרד התקשורת (300 מיליון). אז למה להם לא לתת חסינות? פשוט נורא: יש בהם חברי המחנה האחר.

בדיוק כמו בנוגע למינוי השופטים, גם כאן הרעיון הוא לגזור פיסה צרה אחת מתוך שיטה שונה לגמרי ובעלת רקע היסטורי שונה לגמרי, ולהשתיל אותה בישראל – כי זה מה שסמוטריץ' חושב שטוב למחנה שלו, כי זה אלמנט רודני הרסני נוסף שאפשר להחדיר לדמוקרטיה שלנו. הכל משתלב באותה תוכנית.

אני חייב לומר, כי יש בתוכניתו של סמוטריץ' מספר מרכיבים חיוביים ואף חיוניים, כולל כאלו שכתבתי עליהם רבות לאורך השנים. כך בנוגע לפיצול תפקידו של היועץ המשפטי לממשלה וכך בנוגע להגברת הפיקוח על הפרקליטות. גם עקרון הסיניוריטי במינוי נשיא בית המשפט העליון מצדיק חשיבה נוספת. סמוטריץ' צודק בקריאתו להשיב לקדמותו את מנגנון חסינות חברי הכנסת: היא תהיה אוטומטית ויהיה צורך להסיר אותה, לא לבקש אותה (אם כי בהזדמנות זאת כדי להגביל אותה למטרתה המקורית – מניעת התעמרות של השלטון במתנגדיו).

אולם אלו הם דברים שוליים יחסית. התוכנית בכללותה תהפוך את ישראל לרודנות מושחתת ולמדינה מצורעת בקרב העמים החופשיים. אולי זה מתאים לבנימין נתניהו, המתגאה בקשריו הטובים עם מאורות דמוקרטיים כמו ולדימיר פוטין ונרנדרה מודי; אבל זה עומד בניגוד מוחלט ליסודותיה של המדינה. התנועה הציונית הייתה נס לא רק בעצם יצירתה והישגיה, אלא גם בכך שמהיום הראשון היא הייתה תנועה דמוקרטית – בליבה של אירופה המלוכנית ובעיצומו של העידן הרודני. בכך היא המשיכה מסורת מפוארת של הקהילות היהודיות שומרות המצוות בגולה, שלמרות כל הרדיפות ובניגוד לסביבתן – שמרו על העיקרון ולפיו הציבור הוא הבוחר את מנהיגיו והללו הם נאמניו.

רודנות איננו ציונות, שחיתות איננה דתיות. מי שמציע אותן איננו יכול לכנות את עצמו "ציוני-דתי". זוכרים איך קרא סמוטריץ' לתוכנית שלו? "חוק וצדק". זהו שמה של המפלגה הסמכותנית השלטת בפולין, זו המעוותת את זכרון השואה, זו שניסתה להרוס את בתי המשפט, זו שהובילה להטלת עיצומים קשים על פולין בשל מעשים אלו. צירוף מקרים? מן הסתם. דמיון מצמרר? לגמרי.