"בפעם הבאה זה יעלה כסף"

השופט: גלעד לובינסקי-זיו, בית משפט השלום בראשון לציון

המועד: יום ראשון, 30.10.2022, שעה 09:00

הנושא: חדלות פרעון


נכון שהדיון קבוע לשעה 09:00, אבל הנאמנת בתיק, עו"ד מיכל הראל, התקשרה והודיעה שתגיע רק ב-09:30. בינתיים מתנהל מו"מ בפרוזדור בין החייבים ועורך דינם, עו"ד ניר הברי, לבין בא-כוח הממונה על חדלות פרעון; המדור כבר עמד על כך שמדובר בתופעה לא ראויה ואף פסולה. לובינסקי-זיו נכנס, מכתיב לפרוטוקול את עובדת איחורה של הנאמנת וחושב בקול מה לעשות:

"אני לא יכול לקיים את הדיון ב-09:30. בשביל זה אני קובע את זה בצורה כזאת. הייתי עושה את זה, אבל היום יש לי תיקים מאוד כבדים". בא-כוח החייבים מציע לקיים את הדיון בכל זאת ותוהה מה אומר החוק; לובינסקי-זיו משיב: "החוק לא אומר. התיק הבא יהיה מסובך ואחריו יהיה מאוד מסובך. לא נוכל לעשות את זה".

בא-כוח הממונה מציעה לנסות להגיע להסכמות עם החייבים – הצעה קצת בעייתית בלי מי שמייצגת את הנושים. לובינסקי-זיו: "ברור שאני לא רוצה שהם יבואו שוב. גבירתי יודעת אם בדקו את תביעות החוב?" – לא יודעת. לובינסקי-זיו: "גבירתי תצא איתם החוצה, תעלה את הנאמנת על הקו ותראו אם אפשר להגיע להסכמות ונראה מה אפשר לעשות".

בחזרה באולם ב-09:30, הראל המאחרת נוזפת בשפה בוטה ב-הברי, היוצא לדבר איתם; החייבת מתייפחת – ביטוי מובהק לכך שאסור לנהל את המו"מ בבית המשפט ובאווירה הלחוצה של תכף דיון. כאשר הצדדים חוזרים לאולם, הראל – נזכיר, זאת שלא טרחה להגיע בזמן – שולחת כעת את לשונה בחייבת ודורשת ממנה לדבר אליה בנימוס.

לובינסקי-זיו נכנס ב-09:32 והראל מתנצלת על האיחור. לטענתה, זוהי הפעם הראשונה שהיא מאחרת והדבר נובע מכך שנדרשו לה שעה וחצי לעבור 25 ק"מ. לובינסקי-זיו לא מוותר לה בקלות: "אני אומר לגבירתי שהמשמעות שאת מאחרת היום, כל הדיונים יחכו בגלל גבירתי. בפעם הבאה שזה יקרה, זה יעלה כסף. אם זה לא יקרה שוב – טוב מאוד. אם זה יקרה – יהיו השלכות.

"אני יודע מה המצב בכבישים; בשנה הבאה יהיה יותר גרוע. יש שופטים שקובעים 20 דיונים באותה שעה ונותנים לצדדים לחכות. אני לא עושה את זה, כי אני מכבד את הזמן שלכם". הערת המדור: אחרי הצורה בה הנאמנת דיברה לחייבת ולבא-כוחה, טוב שבית המשפט מעמיד אותה במקום.

"די, לא להפריע!"

ניגשים לתכל'ס. "תביעות החוב נבדקו? יכולה לעדכן בבקשה?", אומר לובינסקי-זיו לנאמנת. כאשר הברי מתפרץ, לובינסקי-זיו מגיב מיד: "אני לא יכול לשמוע שני אנשים". אחרי רגע הלה מפריע שוב וחוטף: "פעם שנייה שאני מעיר לאדוני. די, לא להפריע!". זה לא ממש עוזר ולובינסקי-זיו מחריף את הטון: "אתה רוצה שאני אכתוב לפרוטוקול שבפעם הבאה אני אחייב בהוצאות? די!". ניחוש אחד מה קורה אחרי שתי דקות. לובינסקי-זיו מכתיב: "בית המשפט מבהיר, לאחר מספר בקשות, שלא יפריע לנאמנת, כי בפעם הבאה שידבר ללא רשות, הוא עלול להיות מחויב בהוצאות". ובפנייה ישירה ל-הברי: "אל תנסה אותי".

כאשר מתאפשר לו לעסוק בתיק עצמו, אומר לובינסקי-זיו: "התוכנית היא יותר מ-100% נטו; אני מבין שהחובות משותפים". בנקודה הזאת הוא טעה, בא-כוח הנאמנת מסבירה ולובינסקי-זיו משיב: "אוקיי, הבנתי, הבנתי, בסדר". בא-כוח החייבים משיב להצעת הנאמנת ולובינסקי-זיו רוצה תשובות ברורות: "מה הוא [החייב] מציע? יש אמות מידה ויש נתונים, אז איך זה מסתדר? הנאמנת עשתה חישוב, בדקה את השכר של היחיד [החייב]. אדוני חושב שמ-17,000 שקל [בחודש] צריך לשלם 1,000 שקל".

הברי מסביר ועובר לדבר על חובותיה של החייבת. ושוב, לובינסקי-זיו מראה שאי-אפשר למרוח אותו: "כיצד מצופה מבית המשפט להניח שאינה יכולה לעבוד, כאשר אין אי-כושר דרך הביטוח הלאומי? אני לא רופא. אז למה לא עושים את זה?". בא-כוח החייבים אומר שיש לו חוות דעת רפואית. לובינסקי-זיו: "אפשר לקבל כל מיני דברים. הדרך היא הביטוח הלאומי". אבל בא-כוחם מסביר שאינם עושים זאת, כי הם רוצים לסיים את התיק.

לובינסקי-זיו שואל על תביעות חוב לגביהן אין אישור מסירה לנושים, מבקש מבא-כוח הממונה את הפרטים הנחוצים ומתחיל לחשב בעצמו. הוא גם שואל על ההפרשות לקופות גמל וממשיך לחשב. "בואו ננסה רגע להיות פרקטיים", הוא אומר ופונה לבא-כוח החייבים: "מדוע היחיד לא עמד בחובותיו בהליך ושילם את התשלומים במקובץ ומדוע יש לתת לו הזדמנות נוספת? אני לא יכול לאפשר שיעשו מה שרוצים. הגענו להסכמה, צריך לעמוד בה". בא-כוח החייבים טוען שזה באשמת עורך דינם הקודם, אך לובינסקי-זיו לא קונה: "התשלום איננו דרך עורך הדין". בא-כוח החייבים: הוא היה צריך להגיד להם מתי לשלם.

"לשמחת היחיד ולשמחת כולנו"

לובינסקי-זיו עובר, בהסכמת הצדדים, לדיון מחוץ לפרוטוקול. "אני מתחיל עם היחיד, כי זה יותר קל". הוא מסביר את הנתונים ותוהה אם הראל איתו; היא משיבה, שבקרן ההשתלמות יש רק 300 שקל ולא 30,000 שקל כפי שטענו החייבים. לובינסקי-זיו מפנה את השאלה לבא-כוחם, האומר שאיננו יודע משום שרק כעת קיבל את התיק.

לובינסקי-זיו פונה לחייב: "אדוני מפריש כל חודש? אז לא יכול להיות שיש [רק 300 שקל]. מתי התחלת לעבוד שם? ומשכת מאז?". לובינסקי-זיו מבקש לראות תלוש שכר, אך אין בהישג יד. הנאמנת מציעה לקבוע תשלומים ולהפחית אותם כאשר יתברר מהו הסכום שבקרן ההשתלמות. לובינסקי-זיו מבהיר שאינו יכול לאשר סופית את ההסדר בגלל הנושים שאולי לא יודעים על ההליך.

הוא ממשיך לחשב ולבסוף פונה לבא-כוח החייבים: "הסכומים שאדוני הציע לא ריאליים. אבל מצד שני, לשמחת היחיד ולשמחת כולנו, החובות כאלה שהוא יוכל לשלם 100%". לובינסקי-זיו מסביר כיצד חישב והגיע לחובות בסכום של 98,000 שקל. "את זה אפשר לפרוס על פני 60 חודשים, ואז הוא משלם 100% מהחובות כפי שנראה לי ראוי במקרה הזה. תוכנית פרעון שתהיה 100%, כי אי-אפשר אחרת".

לובינסקי-זיו מסביר שוב כיצד הגיע לסכום זה והברי מסכים בשמם – מבלי להחליף עימם מילה ומבלי להסביר להם. לובינסקי-זיו היה צריך לשים לב לזה ולוודא שהם מבינים ומסכימים. הוא מציין שההסדר עם החייב מפחית מהחייבת את החובות המשותפים ופונה אליו: "זה בתנאי שאתה עומד בזה כל חודש, אחרת יהיה ביטול. אני לא יכול אחרת".

"ראו אם זה משקף"

תוך כדי הכתבה מאפשר לובינסקי-זיו לנאמנת לעדכן לגבי קרן ההשתלמות: החייב נטל הלוואה כנגדה ומכאן הערך האפסי. הוא מכניס נתון זה להחלטה. "שבו, שבו, אני עוד כותב, זה חינם". בא-כוח החייבים מסביר שהוא מתרכז טוב יותר בעמידה, ורק כעת הוא מסביר להם מהי ההחלטה. לובינסקי-זיו מסיים את ההכתבה ופונה לכולם: "אני מקריא, תקשיבו, תראו אם זה משקף".

כעת עובר לובינסקי-זיו לחייבת: "כמה זה [החוב] בתוספת הוצאות ההליך? יש לי שתי אופציות. אני יכול להציע תוכנית מוסכמת, או שתפנו לביטוח הלאומי [לקבל אישור על אי-כושר עבודה]. אנשים לא יכולים להביא לי חוות דעת פסיכיאטרית". החייבת משיבה שלא תפנה לביטוח הלאומי בשל רצונה לסיים את התיק. בהמלצתו של לובינסקי-זיו, היא מקבלת את התוכנית שהציע הממונה. "שיהיה בהצלחה. תעמדו בזה. אנשים באים אלי אחר כך [כאשר לא עמדו בתוכנית] בגיל יותר מבוגר", נפרד לובינסקי-זיו מהחייבים.

בתחילת הדיון הבא עוד מספיק המדור לשמוע את לובינסקי-זיו נוזף בבא-כוח הממונה על כך שהיחידה לא קיבלה במשך שנה וחצי החלטה בבקשת החייב להפחית את התשלום החודשי, מכניס את הנזיפה לפרוטוקול ומורה להעביר את הדברים למנהלת המחוז. גם החייב סופג נזיפה, על כך שעשה דין לעצמו.


השורה התחתונה: תקיפות ראויה מול עורכי הדין, שכדאי שתאומץ בידי הרבה יותר שופטים. לובינסקי-זיו קולט במהירות את הפרטים ומנווט את הצדדים להסכמות ריאליות. כפי שצוין, מן הראוי שיוודא שהחייבים עצמם יודעים ומבינים היטב, ולא רק עורך דינם.

יעילות: 9.

מזג שיפוטי: 9.