עירומות בשער: למה הן מתפשטות?

אנחנו רואים אותן מתפשטות שוב ושוב, חושפות את הכל עבור צלמי המגזינים הנחשבים ומעטרות בעירומן את עמודי השער. התופעה כבר מוכרת אבל עדיין מצליחה לעורר את הקהל בכל פעם מחדש.

המגזינים הגדולים יודעים טוב מאד שעירום מוכר ותמונה חושפנית של כוכבת כזו או אחרת תעשה עבורם את העבודה טוב יותר מכל תחקיר עיתונאי מעמיק או כתבת אופי עם הכוכב הגדול הבא. בכל פעם ששער מהסוג הזה מופיע על דוכני העיתונים מתחוללת סערה קטנה - שמנה/רזה? מרוטשת/טבעית? מחמיא/מעליב? השיח כולו עוסק בדימוי ולא נכנס לעובי הקורה. נשאלות שאלות על הדימוי וטיבו אבל השאלות הקשות, אלו שנוגעות במהות התופעה, נותרות בשוליים. למה בעצם הן חושפות הכל? מה הן רוצות להראות? מי אחראי לתופעה הזו? מי המרוויח העיקרי ממנה? והשאלה הקשה ביותר - על מה החשיפה הפרונטלית באה לכסות?

לא צריך להיות תלמיד בבית מדרשו של פרויד כדי לדעת שסקס מוכר. ההתעסקות האובססיבית של המין האנושי סביב הנושא הזה (שבדרך לא ברורה נשאר טאבו) היא, נכון להיום, מקדם המכירות מספר אחד בעולם. פרסומאים עושים בו שימוש בכל יום וגם מגזיני מוזיקה ותרבות מיהרו להבין את הערך המסחרי של העירום. בתחילה היו אלה צילומים אמנותיים, כאלה שלא הציגו עירום פרונטלי.

אולי המפורסם והמוכר שבהם הוא השער של RollingStone שצילמה אנני לייבוביץ ומציג את ג'ון לנון בעירום מלא כרוך סביב יוקו אונו (שמופיעה בלבוש מלא). הצילום הזה הפך לאייקוני עם השנים וברור לחלוטין שהערך האמנותי שלו עולה עשרת מונים על ערכו הפורנוגרפי. לנון עצמו בחר בעירום כמייצג האולטימטיבי של שקיפות גם מחוץ למגזין והצטלם יחד עם אונו כשהם עירומים לחלוטין ומביטים אחורה אל המצלמה מבעד לכתף. העירום כאן היה מלא אמירה. אבל מאז דברים השתנו. מאד השתנו.

אפשר לשער שהשפע העצום במוזיקאים שמחפשים את הפריצה הגדולה והתחרות המטורפת ביניהם מביאים אותם לחפש יתרון על המתחרים. להחזיק במראה מצודד תמיד עוזר, אבל "בחורות יפות יש בלי סוף" ולכן חלקן עושות צעד נוסף קדימה - חולצות שד, חושפות טפחיים ומציגות את גופן. הערך האמנותי של הצילומים הולך ונדחק החוצה. הוא מוחלף בעירום פרונטלי, נגיש מדי, לעיתים זול ודביק. לא קשה לדמיין איזו מערכת לחצים מופעלת על כוכבות צעירות מצד המערכת שלהן עצמן. האלמנט המסחרי צריך להתמצות עד לקצה. חייבים לעשות כל מה שאפשר כדי למכור עוד אלבומים ועוד כרטיסים להופעות. צריך להשיג הכרה. צריך לפרוץ לתודעה. צריך ללכת צעד אחד רחוק יותר מזו שהייתה כאן בשבוע שעבר. לעזאזל המוזיקה - יחסי ציבור וקידום מכירות הם שם המשחק, ואם ככה - אז תתפשטי!

אחת השאלות הקשות בנושא הזה היא עניין הביצה והתרנגולת. מי מניע את התהליך הזה? יצר המציצנות של הקהל שרוצה לראות כמה שיותר מהכוכבים שלו או המניע המסחרי של המגזינים שגוזרים קופון שמן מכל שער כזה. היום, כשהדימוי החזותי הוא ערך מוביל ומראה מצודד הוא אביזר חובה עבור מוזיקאים מצליחים, נדמה שהקהל דורש את העירום הזה. "את רוצה להראות לנו מי את? להוכיח שאת אמיתית? תתפשטי!". הקהל רוצה לראות עור. וכמה שיותר. ואם מדובר בהריון או חס וחלילה בהפרעת אכילה אז אותו רצון גדל פלאים. או שאולי זה מה שהרגילו אותו לקבל? אולי דורות של עורכים שרודפים אחרי השער החושפני הבא יצרו קהל קהה חושים ומשורבב לשון שממתין למנה הבאה? קשה לקבל תשובה מוחלטת. יהיה תמים לחשוב שהקהל מעוניין רק בתוכן גבוה ותמים אפילו יותר להאמין שמגזינים מביאים תמונות כאלה לשער רק מפני ש"זהו רצון העם". הבעייתיות האמיתית שוכנת דווקא בגורם שנעדר מהמשוואה הזו - המוזיקאית שעל השער. הקהל מקבל את מנת העירום שלו, המגזין מקבל את החשיפה וההכנסה ומה איתה? ברוב המקרים היא מושלכת הצידה ככלי שאין בו שימוש רגעים קצרים אחרי שהבאזז התקשורתי נרגע. סיפוק מהיר, לא יותר.

לא רק נשים מקבלות שערים כאלה במגזינים. גם מוזיקאים גברים חושפים יותר מטפח לפני המצלמה. כמות השערים שמציגים עירום נוטה באופן ברור לטובת הנשים אבל זה בטח לא ההבדל היחידי. בעוד שהעירום שלהן מוצג בצורה המינית והפתיינית ביותר הגברים זוכים לטיפול אחר. העירום הגברי על שערי המגזינים הוא עירום של תעוזה, של התרסה, של "אנחנו שמים זין". אין בו אלמנט כנוע אלא דווקא מכניע. המבט שלהם צועק גבריות ואון, הם לא מנסים לפתות אלא בטוחים לחלוטין שתפלי שדודה לרגליהם. השערים הללו, קבוצתיים ברובם, הם התגלמות הסטיגמה הגברית הקדומה של חבורות ציידים מלאי ביטחון וחסרי פחד. העירום שם לעולם לא פגיע, לעולם לא חושפני באמת.

השורה התחתונה בלתי-נמנעת. יותר מ-650 מילה קראתם עד כאן, ועוד לא דיברנו על מוזיקה. אף לא מילה שתתאר את איכות היצירה, את התעוזה האמנותית, את התנופה החדשה שהם מביאים. הייתכן שהדימוי החזותי ניצח את המוזיקה? שהעירום החליף את המהות האמיתית של להיות מוזיקאית? התופעה הזו תורמת למסקנה אחת כאובה במיוחד. בהיעדר בידול משמעותי בין המוזיקה של זו או אחרת, יוכל הקהל להבדיל ביניהן על-פי מידת החזה וגוון העור. כשהכל נשמע אותו הדבר, כשמקשיבים למצעד הפזמונים וכל השירים נשמעים כמו בליל סינטטי ארוך ומתמשך, אולי עירום על שער של מגזין הוא בלתי נמנע. אולי רק ככה אפשר לפרוץ. אולי רק ככה יכירו אותך. את מי מעניין האלבום החדש של ליידי גאגא? תנו לראות לה את הציצי.