על "הספינה היהודית" לעזה (חלק א')

הכיוון הוא 120 מעלות. עוד מאתיים מייל לנמל בקפריסין והטייס האוטומטי בסירה, שאמור לשמור על הכיוון, מסרב לעבוד, ומשאיר לי את העבודה האינסופית של שמירת כיוון בים הגלי, בלי סימן יבשה מאופק אל אופק. בעוד חצי שעה, איתמר, אחי הסרבן, יחליף אותי על ההגה, אחריו במשמרת ברוס ואז גלין. אם הכל ילך כשורה, נגיע לפמגוסטה בצהרי שבת ושם נאסוף את שאר הנוסעים, שיחד איתנו, עד כמה שזה אולי נשמע מוזר, ינסו לשבור את המצור על עזה. כבר כמה שבועות שאנחנו עושים דרכנו מזרחה, מהאי היווני שבו נקנתה היכטה, מצפון לפלופונז דרך התעלה הקורינטית, איי הציקלגים ועוד. כבר חווינו כמעט את כל סוגי התקלות שבספר: כבו והתלהטו לנו המנועים, התנתק ההגה במפתיע, העוגן נתקע, נקרע המפרש, סערה, ועוד. מה שעדיין לא חווינו זה את סגולותיו, נפלאותיו ונחת זרועו של צה״ל. למי ששכח - הצבא הכי מוסרי בעולם. עדיין לא התנגשו בנו סירות המלחמה, עדיין לא הורידו עלינו חיילי קומנדו ממסוקים ועדיין לא ירו בנו הצלפים. האתגרים האלה עוד לפנינו ואותם נחווה יחד עם הנוסעים, ביניהם ניצולי שואה, אב שכול ועוד. הרוח הדרום מערבית מתחזקת מעט, והמצפן מתנדנד בין 120 ל-130 מעלות. אני מציץ ב-GPS ורואה שאני בסחיפה קלה שמאלה. נו, אם הטייס האוטומטי היה עובד הייתי יכול פשוט לשבת, להסתכל בגלים ולכתוב בנחת.

לפני שבע שנים, בערב ראש השנה, פרסמנו את מה שנקרא בתקשורת "מכתב הטייסים". באותה הצהרה הודענו קבל עם ועדה (כן, לבשנו סרבלים והתראיינו בעיתונות ובטלוויזיה) שאנחנו מסרבים לקחת חלק בפשעי הכיבוש.

עשרה ימים לאחר מכן, בערב יום כיפור, זומנתי לשיחה אצל מפקד חיל האוויר. לאחר שהוא פירט בפני את "תורת הגזע" שלו (בצורת סולם שווי הדם, מהישראלים שבמעלהו ועד לפלשתינים שבתחתיתו), הוא הודיע לי שאני מודח ויותר אינני טייס בחיל האוויר הישראלי. מאז קרו הרבה דברים. הרבה סירות חצו את התעלה הקורינטית, הרבה הפגנות ומעצרים, אבל בעיקר הרבה ילדים נרצחו בעזה. אני זוכר את אריק, חבר ילדות קרוב וטייס קרב, שהתלבט רבות אם לחתום ולסרב, אבל בסוף הודיע לי בכנות שהוא לא רוצה לוותר על הצעצוע האדיר שלו, ה-F16. בהתחלה עוד הייתה בו מעט בושה על הבחירה הנוחה שבחר. הוא תמך בי בסתר, והודה שאין לו אומץ. שבע השנים חלפו, והיום הוא עדיין טייס מילואים מבצעי, מוביל מבני התקפה בטייסת הקרב שלו כשעל ידיו או כנפיו דמם הרותח של עשרות ואולי יותר פלשתינים ולבנונים חפים מפשע. העקבות המוסריות שהיו לו כבר הוסרו, ואריק היום יפציץ בכל מקום ובכל שעה, היכן שרק יידרש. זוהי סגולתה של שגרה. הכול בסוף נראה לך נורמאלי: איש רגיל, נעים הליכות מנומס ואב טוב לבנותיו, הופך לרוצח המונים. אני לא הייתי טייס מפציץ. טסתי על בלקהוקים שמבצעים בעיקר משימות חילוץ והטסת כוחות. אחת הטענות שנשמעו ממתנגדינו - ובעיקר אנשים מהטייסת שלי, שבה היינו שלושה שחתמו על המכתב - היא שאף אחד מאיתנו לא נדרש בעצמו לירות או להפציץ או לחסל. השבנו לטענה הזאת ואמרנו שלא צריך לרצוח בשביל להגיד שאסור לרצוח, ושתמיד אפשר להגיד ״אני רק החזקתי את הסטיק בזמן שהטייס השני שיגר את הטיל״.

חלפו השנים ובאו אירועי המשט, וההתקפה הרצחנית על ה"מבי מרמרה", והוכיחו שהקשר שיש בין הטייסת שלי לרצח אזרחים הוא דווקא הרבה יותר ישיר. זו הייתה היחידה שבה שרתי והמסוקים שבהם טסתי שבצעו את המבצע הפיראטי והורידו את לוחמי הקומנדו על הסיפון. יתכן מאוד שאותם אנשים שטסו באותו לילה היו חניכים שלי, או טייסים שטסו יחד איתי בעבר. מה חושב ומרגיש טייס בלקהוק שמרחף מעל ספינה אזרחית הרחק מהמים הטריטוריאליים של ישראל? מה הוא חושב כשהוא מורה ללוחמים לרדת באמצע הלילה על אוניה שסוחבת ציוד סיוע הומניטרי, שקי מלט ועשרות עיתונאים? הוא חושב בעיקר איך לשמור על ריחוף יציב, ולא לאבד קשר עין עם המסוקים האחרים ועם האוניה שתחתיו. הוא מקשיב ונותן הוראות בקשר הפנימי של המסוק, ואולי הוא גם מרגיש קצת פחד. אחרי הכול, ריחוף מעל כלי שייט בלב ים ועד בלילה הוא משימה הטסה לא פשוטה. ואולי הוא חושב על עוד כמה דברים. יש לו אולי השקפה פוליטית מסוימת ואולי לא, אבל מה שבטוח זה על מה הוא לא חושב... טייס שמרחף מעל ספינת סיוע אזרחית בלב ים לא חושב שמישהו מהאנשים שמתחתיו מתכוון לירות בו, או שיש ברשותו כלי נשק חם, אחרת הוא לא היה מתקרב לשם! אם אינו מבצע משימת חילוץ הכרחית, זה בניגוד מוחלט לנוהלי הצבא. משמעות הדבר היא שהם ידעו מעל לכל ספק כי אין אף אחד חמוש על ה"מבי מרמרה". הוא יודע שאלה אזרחים הנחושים להביע מחאה, ולהזדהות עם מיליון וחצי אזרחי עזה הנצורה. אבל הוא כנראה לא חושב על העובדה שכשפיראטים רעולי פנים וחמושים קופצים עליך באמצע הלילה, יש לך את כל הלגיטימציה להתנגד לחטיפה (גם אם זה לא משתלם, לא טקטי ולא אסטרטגי).

לכל המתלבטים בסוגיה, אני ממליץ בחום לנסות לדמיין שאתם נמצאים בלילה חשוך באמצע הים, ולפתע מסוקים שחורים וענקיים מרחפים נמוך מעליכם ברעש מחריש אוזניים, ומתוכם, כמו שודדים לבושים שחור ורעולי פנים, יורדים בריונים חמושים, כשבמקביל סירות מלחמה מכל הכיוונים נעות לעבריכם, וכולם יורים עליכם פצצות ורימוני הלם ועוד דברים שמפאת הרעש והעלטה אתם לא מצליחים לזהות.

השמש בדיוק שקעה באופק. השעה 18:52. אני מנסה לחשוב מה יקרה לנו בעוד כמה ימים מול חופי עזה, בתוך או מחוץ למים הטריטוריאליים. זה כנראה לא ממש משנה כשאתה נמצא מעל לחוק ויכול לירות, לחטוף, לגזול, לכבוש ולהשפיל בלי שאף אחד שם לך גבול. אנחנו בסירה הקטנה של Jews for justice for Palestinians. איננו מתכוונים להילחם בחיילי צה״ל. גם אם יש לנו את מלוא הלגיטימציה, אנחנו בוחרים באי אלימות כטקטיקה וכאסטרטגיה, אבל מתכוונים לא לוותר בקלות עד לרגע שבו ייעצרו ויאזקו ניצול השואה, האב השכול, ואחרון הנוסעים בסירה.