אחד העניינים הרגישים ביותר אשר קל מאוד לחטוא בהם בהכללות הוא השקר והזיוף המאפיינים את תרבות המזה"ת. לכן נעמוד כאן על כמה אירועים המציגים את חומרת המצב בסביבה המזרח תיכונית, בזוכרנו כי גם בישראל איננו מחוסנים מפני שקרים וזיופים, ומסמך גלנט ופרשיות השוחד הרבות מוכיחים זאת.
בעיות האמינות של התקשורת הערבית ידועות, ובמיוחד כשמדובר במדינות טוטליטריות, שבהן על התקשורת המודפסת והמשודרת לייצג את הקו הרשמי של השלטון הריכוזי, או לפחות לא לגרום מבוכה לראש המדינה. לתקשורת במדינות כמו סוריה, מצרים, ירדן ולוב, יש משימה קבועה - בניית לגיטימציה לשליט האחד הקבוע ולדרכו בשלטון ובניהול המדינה. התקשורת מעלה על נס את החלטותיו ופעולותיו, ומסתירה את טעויותיו וכישלונותיו.
לוותיקים בינינו זכור השקר שתכננו נשיא מצרים גמאל עבד אלנאצר ו
מלך ירדן חוסיין, במהלך מלחמת ששת הימים בתשכ"ז, לאחר שהתברר להם כי חיל האוויר הישראלי חיסל את חילות האוויר שלהם על הקרקע. מפאת הבושה, הם התכוונו לפרסם שלא מטוסי צה"ל השמידו את חילות האוויר שלהם, אלא כוח האוויר של הצי השישי של ארה"ב. השיחה שבה הם מתכננים את השקר נקלטה על-ידי חיל המודיעין של ישראל ושודרה ב"קול ישראל". למותר לציין את הבושה הכפולה שנגרמה לשליטים הן מחיסול כוחם האווירי והן מחשיפת השקר שתכננו.
תחנת "קול הרע"ם מקהיר" שידרה לאורך מלחמת ששת הימים ידיעות מרעישות על "כוחותינו המנצחים את האויב הציוני בכל החזיתות", בשעות שבהן חיילי מצרים ברחו מסיני יחפים, צבא ירדן סולק מיהודה ושומרון, וצבא סוריה נחל מפלה בגולן שממנו הוא ירה במשך שנים על היישובים הישראלים בעמקי הירדן והחולה.
השקר הגדול מכולם
סוריה חתומה על האמנה למניעת הפצתו של נשק גרעיני, המחייבת אותה לדווח לסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית על כל פעולותיה בנושאי הגרעין. והנה, על-פי מקורות זרים, בליל ה-6 בספטמבר 2007 הפציצה ישראל בסוריה מתקן שכל סימניו מעידים כי היה כור גרעיני בתכנון
קוריאה הצפונית, שהסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית כלל לא ידעה על קיומו. לאחר ההפצצה, סילק השלטון הסורי מהאתר את כל החורבות וגילח את העפר מסביבתו הקרובה. הנשיא
בשאר אסד אמר בראיון משודר שהמדובר במבנה צבאי שלא היה בשימוש. אך משלחת בדיקה של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית שביקרה בסביבת האתר גילתה שרידי חומרים רדיואקטיביים שסוריה לא אמורה הייתה להחזיק בלי דיווח לסוכנות. כל דרישותיה של הסוכנות להגיע לסוריה להמשך החקירה ולבדיקת אתרים נוספים, נענו עד היום בסירוב עיקש של סוריה, בניגוד להתחייבויותיה על-פי האמנה. בימים אלה התרתה הסוכנות בממשלת סוריה על כוונתה להעביר את התיק הגרעיני הסורי למועצת הביטחון, כמו שעשתה לגבי אירן, לאחר שגם מדינה זו - מוסלמית לא ערבית - נתפסה בפעילות גרעינית אסורה.
אבל השקר הגדול מכולם הוא קיומו של עם פלשתיני, שאותו קנה העולם בשקיקה רבה. עם זה אינו מוזכר בשום ספר או עיתון שפורסם לפני 1920, כי ארץ ישראל הייתה חלק מאזור שנקרא "אל שאם" הכולל את מה שהיום לבנון, סוריה, ירדן וארץ ישראל. תושביו היו "שאמים" שנדדו במרחביו ללא הגבלה. חלקם ישבו בערים הבודדות ובכפרים הקטנים בארץ, אבל מעולם הם לא נקראו "עם פלשתיני", כפי שאחיהם בצפון לא היו "עם סורי" או "עם לבנוני", ואלה שבמזרח לא היו "עם ירדני". רק הקמתן של מדינות אלה במהלך המאה ה-20 יצרה את ה"עמים" שלהן, שעד היום תודעתם הלאומית חלשה עקב נאמנותם המסורתית לשבט, לחמולה או למוצא האתני ונוכח התדמית השלילית של המדינה המודרנית בקרבם.
לאחר שהבינו הערבים תושבי ארץ ישראל כי היהודים שבו לארצם על בסיס הקדמות ההיסטורית, הם פיתחו נרטיב היסטורי הגורס שהם צאצאי הפלישתים בני היבוסים, ולכן הם "פלשתינים" ויש להם זכות ראשונים על הארץ ועל ירושלים, שקדמה לזו של היהודים. העובדה שכל ספרי ההיסטוריה הערבית והעולמית מציינים כי שבטי הערבים פלשו לארץ במאה השביעית לספירה במסגרת כיבושי האיסלאם, אינה מערערת את השקר בדבר קיומו ההיסטורי של "עם פלשתיני", שאותו התרגל כיום העולם לקבל כמובן מאליו. העולם גם מתעלם דרך קבע מהעובדה שרבים מבני "העם הפלשתיני" נושאים עדיין שמות כמו אל-עירקי, אל-מצרי ואל-חוראני, המעידים כאלף עדים על מקומות מוצאם. הדיאלקט הסעודי השגור בפי מרבית הבדווים בנגב, ביהודה ושומרון וברצועת עזה, מעיד מהיכן הגיעו אלה לפני זמן לא רב, ותושבי הכפר ג'יסר אלזרקא, בין חדרה וחיפה, הם סודאנים שהגיע לכאן במאה ה-20.
חצי אמת גם היא נחשבת סוג של שקר. דיווחי התקשורת הערבית על המתרחש בין ישראל ובין שכנותיה נגועים בדרך כלל בהעלמת עובדות, במיוחד כאשר מתנהלים קרבות בין הצדדים. במהלך מבצע "
עופרת יצוקה" דיווחו אמצעי התקשורת הערביים - גם אלו החופשיים מביקורת ממשלתית כמו ערוץ "אל גזירה" - בהרחבה ובפירוט על המתרחש בעזה, אך הצניעו במתכוון את סבלם המתמשך של תושבי עוטף עזה שנגרם מן הירי הבלתי פוסק עליהם במהלך שמונה השנים שקדמו למבצע. הרושם שהתקבל מכך הוא כי ישראל החליטה בבוקר בהיר אחד, ללא סיבה נראית לעין, לצאת למלחמה נגד הצדיקים והישרים המתגוררים בעזה, והיחס ברחוב הערבי למבצע היה נגזרת של רושם זה. גם בשבוע שעבר דיווח רדיו הבי.בי.סי. בערבית - תחנה ערבית לכל דבר הפועלת במימונו ובהנחייתו של תאגיד התקשורת הממשלתי הבריטי - על התקפה של חיל האוויר על מנהרות הברחה של חמאס ועל נפגעים בהפצצה, מבלי לציין כי הייתה זו תגובה של ישראל על טילי גראד ופגזי מרגמה - בהן כמה פגזי זרחן - שנורו מעזה לעבר מתקנים ביטחוניים באשקלון ואולי אף באשדוד. התעלמות זו של אמצעי התקשורת הערביים אינה מקרית. אומנם קיימת בתקשורת המערבית הטיה אנטי-ישראלית ניכרת, אבל זו אינה מגיעה לרמת השקרים הבוטים נגד ישראל המופצים באמצעי התקשורת הערביים.
חשוב להזכיר כי גם סוכנות רויטרס נתפסה בשקר פוטוגרפי, כאשר הפיצה במהלך מלחמת לבנון השנייה תצלום של ביירות תחת הפצצה של חיל האוויר הישראלי, ועמודי העשן היו שכפול בפוטושופ זה של זה. במלחמת לבנון הפעיל חיזבאללה מניפולציה על הדיווחים שיצאו מלבנון בכך שאסר לצלם את לוחמי חיזבאללה ולהפיץ את התצלומים אם אלה כבר נעשו, וזאת כדי ליצור את הרושם כי ישראל נלחמת רק נגד אזרחים חסרי ישע ולא נגד לוחמים חמושים. במקרה מסוים התקיפה ישראל את כפר קאנה, ונהרגו מספר ילדים תחת בניין של פעיל חיזבאללה שנהרס בחלקו. אלו צולמו מזוויות שונות בעת הפינוי, לשם יצירת רושם כי מדובר בעשרות ילדים.
חמאס שיכללו שיטה זו בעת מבצע "עופרת יצוקה" כשצילמו את נפגעיהם במקום הפגיעה, בעת הפינוי, בכניסה לבית החולים, וביציאה ממנו. את הרוגיהם הם צילמו שוב בהלוויותיהם, וכך הצליחה חמאס לשכנע את העולם כי במבצע נהרגו כ-1400 אנשים, בעוד שהמספר הנכון הוא כשליש ממספר זה. כך אירע גם בשנת 2002 בעת מבצע "חומת מגן", כשבמחנה הפליטים של ג'נין נהרגו כחמישים מתושבי המקום, רובם לוחמים, אך דוברי הפלשתינים הפיצו כי נהרגו בסביבות חמש מאות, כלומר פי עשרה. העולם קנה את הגרסה הפלשתינית בלי לבדוק את הדיווח ובלי לחוש כי הוא מצריך בדיקה.
פוטושופ בשירות "אלאהראם"
בשבוע שעבר נתפס גדול עיתוני מצרים בשקר גס. היה זה העיתון הממשלתי אלאהראם שדיווח ב-13 בספטמבר על תחילת השיחות הצפויה ביום המחרת בשרם א-שייח', ופרסם "תצלום" מן המפגש בוושינגטון שהתקיים ב-1 בספטמבר, שאז החל המו"מ הישיר בין
בנימין נתניהו ובין מחמוד עבאס.
ברק אובמה הזמין אז לאירוע גם את נשיא מצרים מובארק, ואת מלך ירדן עבדאללה השני. לקראת מסיבת העיתונאים פסעו חמשת המנהיגים כשאובמה מוביל במרכז, ומשני צדדיו ומעט מאחוריו צועדים נתניהו ועבאס, ובשולי החמישיה מעט מאחור בשני הצדדים - הנשיא מובארק והמלך עבדאללה. ואילו בגיליון אלאהראם ב-13 בספטמבר מופיע אותו צילום אך בו היה מובארק המוביל, כשעבאס מאחוריו ואובמה לצידו ומעט מאחוריו. ברור לכל כי העיתון המצרי ערך את התצלום בתוכנת פוטושופ, במטרה להציג את מובארק כמוביל את המו"מ.
עבד אלבארי עטואן הוא עורך היומון בשפה הערבית "אלקודס אלערבי" המתפרסם בלונדון ללא פרסומות, ומכאן שיש לו מממן. עטואן הוא פליט פלשתיני מהכפר אסדוד, אשדוד, התוקף ללא רחם כל ערבי המעז לדבר על שלום עם ישראל. מצרים היא מטרה קבועה לחיציו, בעיקר בשל השלום שכרתה עם ישראל. בתגובה על התצלום שפרסם אלאהראם, כותב עטואן ב-17 בספטמבר תחת הכותרת "המעמד של מצרים והפיברוק העיתונאי" (בסוגרים תוספות שלי, מ"ק): "אנו מתביישים בקראנו דיווחים חדשותיים ארוכים במרבית העיתונים הבריטיים המספרים על האופן שבו העיתון הערבי החלוץ "אלאהראם" - שבבית ספרו למדו אלפי עיתונאים במשך יותר מ-100 שנה - ערך שינויים טכניים בתצלום שהפיצו סוכנויות הידיעות העולמיות... שבו הופיע מובארק בראש כולם, בעוד שבתצלום המקורי הוא היה מאחורי כולם.
זיוף זה, למרות היותו נאיבי, הסב נזק גדול למאמצים העצומים אשר השקיעו אינטלקטואלים ערביים רבים במולדת הערבית ומחוצה לה, לשם תיקון תדמיתה השלילית של התקשורת הערבית בקרב העיתונאים והפוליטיקאים במערב. הבושה נובעת מכך שהמאמצים הללו שמשקיעים בני הדור החדש של הכתבים והעובדים הערביים בתקשורת המערבית החלו להניב את פירותיהם החיוביים והביאו לשינוי הסטריאוטיפ של הערבי שאינו יכול לעבוד במקצועיות וברמה מדעית גבוהה...
איננו יודעים מי האחראי על "הפדיחה" המקצועית והמוסרית הזו באלאהראם, אך אנו יודעים היטב כי הוא שאף להביא לקוראיו תמונה כוזבת ומזויפת, המציגה את הנשיא מובארק כמוביל ולא כמובל, ולכן העביר מהחלק האחורי של התצלום אל חלקו הקדמי, תוך שימוש בחידושי ה"פוטושופ"...
ברור כי הנשיא מובארק לא הורה לעשות את המעשה הטיפשי הזה, וסביר שהוא אף לא ידע עליו עד לכתיבת שורות אלה, שכן השליטים בפועל במצרים בעת הזו הם "הפמליה" המושחתת, ובעלי הקול החזק הם "המטיפים של הסולטן". זה מסביר את "הסתיידות העורקים" ואת המבוכה אשר גילוייה נראים בכל שטחי החיים במצרים. "הפמליה" המושחתת יודעת היטב כי ימיה ספורים וכי האינטרסים שלה בסכנה, ולכן היא שואפת להאריך את חיי המשטר בכל אמצעי - חוקי או לא, מוסרי או לא - אפילו יזיקו התוצאות למצרים, לשמה הטוב ולשארית המעמד שהיה לה. פעולות פיברוק וזיוף אינן מונופול של הזירה התקשורתית והפוליטית במצרים בלבד, אלא "תרבות" נפוצה ברחבי המולדת הערבית. אך אין מנוס מלהודות בכך שכמה אמצעי תקשורת מצריים היו חלוצים בענייני הזיוף והם ייצאו מומחיות זו שבה הצטיינו לאמצעי התקשורת של המדינות (הערביות) השכנות. העיתונות המצרית מציגה (עד היום) בראש העמודים הראשונים תצלומים של הנשיא מובארק כשהיה צעיר, יפה ונמרץ בשנות ה-40 לחייו, ואין פלא אפוא שהיא מציגה נתונים מזויפים על שיעור הצמיחה הכלכלית, על יתרות מטבע חוץ, על שיעור האינפלציה ועל מספרי מקומות העבודה שמציעים מידי שנה הפרויקטים הדמיוניים...
ציפינו שאחרי שנחשף הזיוף של התצלום, יגישו האחראים לכך את התפטרותם או שיפוטרו. ציפינו גם לקרוא התנצלות בפני הקוראים ואפילו בפני הנשיא מובארק על הטעות שעשו, אך זה לא קרה וכנראה גם לא יקרה...
ביזיון תקשורתי זה אינו עניין פנימי שעלינו להתרחק מלהיכנס לתוכו, שכן הנזקים המסוכנים הנגרמים ממנו אינם נוגעים רק לעיתונות המצרית, למוניטין שלה ולאמינותה, אלא גם למוניטין ולאמינות של כל התקשורת הערבית והעובדים בה. מעשה מביש זה החזיר אותנו מחדש אל המשבצת הראשונה כאשמים, ובעמדת התגוננות על המקצועיות שלנו.
מצרים הייתה החלוץ של מקצוע העיתונות החופשית, וכאשר הייתה מוקד של התעוררות תקשורתית, אמנותית ותרבותית (בימי המלך פארוק, לפני מהפכת הקצינים של 1952) הייתה המולדת הערבית ברובה שקועה בבורות, ולכן כואב לנו לראות את עיתון אלאהראם, שתפוצתו היא הגדולה ביותר ושורשיו הם העמוקים ביותר, מתדרדר לרמה שלא ייתכן כי אנו - בוגרי בית ספרו - נהיה מרוצים ממנה...
מנהיגות אמיתית באה מתוך בסיס כלכלי איתן, דמוקרטיה אמיתית, עיתונות חופשית, מערכת משפט חופשית, הפרדת רשויות ברורה ומקודשת ופיקוח פרלמנטרי הדוק על הרשות המבצעת. אך אף אחת מתכונות אלה אינה קיימת כיום במצרים ולא במשטרים הערביים האחרים ללא יוצא מן הכלל. השקר, הזיוף ופיברוק התצלומים לא יחזירו למצרים את מעמדה כחלוצה ולא את מנהיגותה באזור ובעולם, אלא ידרדרו אותה ובמהירות רבה בכל המישורים.
הדוגמה הטורקית שאנו עדים לה כיום ועוקבים אחרי עלייתה הרציפה, יכולה להיות מגדלור אשר לאורו תלך מצרים עם שאר מדינות ערב, והוא שינחה אותה בדרך הנכונה להתקדמות, לשגשוג ולרווחה - דוגמה שכותרתה היא הגינות, חירויות, מלחמה בשחיתות ופתיחת כל התחומים בפני היצירתיות. דוגמה זו העניקה לטורקיה את המקום ה-16 ברשימת הכלכלות החזקות ביותר בעולם.
מעומק ליבנו אנו מאחלים למצרים כי תהיה מנהיגה ומובילה, אך לא באמצעות זיוף, פיברוק, הונאה ושקר המופעלים כיום נגד האזרח המצרי העני, הנטחן במטחנת השלטון, כמו שאנו מאחלים לעיתונות המצרית שהייתה (בעבר) חלוצת העיתונות הערבית, שתחזיר לעצמה מעמד זה במצרים ובעולם הערבי כולו, ובלבד שיהיה זה באמצעות מילוי תפקידה כ"רשות רביעית" (אחרי המחוקקת, המבצעת והשופטת) במסגרת מערכת ערכים ואתיקה מקצועית מהוגנת, תוך התבססות על כישרונות מדעיים ועל בעלי השכלה, ועל ניקוי השורות מכל הזייפנים המנגנים והמזמרים את שירי התהילה לשלטון".
עד כאן מאמרו של עבד אלבארי עטואן, השוכח לספר לקוראים מי מממן לו את העיתון ולמי הוא שר שירי תהילה.
יאסר ערפאת כינה אותו פעם "מיליון דולר בייבי"...
השילוב האפרו-אמריקני-מוסלמי והאנטישמי מעמיק את אחיזתו והשתלטותו
