|
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
|
|
סיון אהוד ובועז פינקוביץ', האם והאב [צילום: יח"צ]
|
|
|
הילד חולם
|
|
הפקת "הילד חולם" בביצוע תלמידי השנה השלישית בסטודיו ניסן נתיב ת"א, היא היפה, הטובה והמופלאה מכל הפקות מחזה זה של חנוך לוין ● בעבור הצגה כזו - שווה להיות מבקר תיאטרון
|
|
להצלחת ההצגה חוברים בימויו הנהדר של יצחק (בבי) נאמן, שמתזמר בצורה הטובה ביותר צוות שחקנים מעולה, שכל אחד ואחת בו קורצו מהחומר הטהור ביותר של מהות השחקן. משפטיו הקצרים של לוין (בנוסח ניסים אלוני) הופכים בפיהם לפיוט של ממש. חרף האכזריות שבהם, הנמהלת בחמלה, השיטנה מול הרחמים והרוך - המילים של לוין נשמעות מפי השחקנים כשירה מופלאה.
ותארו לכם, שאיני מהסוגדים בהערצה עיוורת ללווין. אך עובדה היא, שהמחזות האחרונים שכתב הגיעו לזיכוך מכל השטיקים (שאפיינו את הראשונים) אותם נהג למסוך במחזותיו. ומשום כך, הפכו למחזות שיעמדו בכל הזמנים, מבלי שינוס ליחם. אין פה שימוש בשמות דוחים, או בהגזמות ובעיוות גוף הנשים במחזותיו עם שדיים ענקיים וישבנים אנומליים. המוות, שהחרדה של לוין ממנו חוזרת כלייט מוטיב בכל מחזותיו - הופך כאן למשהו חיובי, מרוכך, המבטא את המנוחה והנחלה של כל המעונים. סצנת הילדים המתים הופכת לפסגת המחזה הודות לקומפוזיציה של הצבתם, וכן האיפור, התנועה המקסימה שעיצבה מרינה בלטוב, והעיקר - המשחק של כל ילד-מת שממחיש לצופים עד כמה תלמידי השנה השלישית הם קאסט איכותי ומיוחד במינו. ואין תמה - חלק גדול מהקאסט הם דור שני לתיאטרון, בנים-של. ראו את השמות ותבינו.
כל השחקנים נפלאים, אך מעל כולם מהווה מיטל מדמון, בתפקיד האם, את הכינור הראשון בתזמורת, אם לא הסולנית שבו. כך גם מיכל קורמן הרגישה (בתו של יוסי כרמון) כילד, בועז פינקוביץ שנראה במרכז הצילום, בתפקיד האב או בתפקיד חייל ובתפקיד ילד-מת, שבאחרונים ראיתיו והתפעלתי. יואב (בנו של מיכאל) כורש כאב, שעוד יותר מצוין כילד-מת, רפאל קפוסטיאן כמלח וכמושל האי אליו מגיעים הפליטים המבקשים להינצל ממוות; אריאל ברוגז כ"משיח", שהילדים המתים מייחלים לבואו כדי לקום לתחייה; דור אלוני כפצוע הגוסס, נעמי לבוב "האישה שנולדה לאהוב" - כסמל לכל מה ששטני ורע בטבע האנושי, מעין לוקרציה שטנית; אייל נגר כקצין ההגירה, וכן גל שמאי, רן אסולין, ענת כוגן, צביקה אלייב, נורית יחיאלי ומתן זרחיה.
התפאורה של דניאלה מור משלימה את רוח המחזה, כמו גם התלבושות של יהודית אהרון, התאורה של בן גולדמברג, האיפור הנהדר של סיגלית גראו והמוזיקה של ליאור רונן. הדרכת הדיבור של אפרים אבא תותיר את השפעתה על השחקנים בהמשך דרכם.
לרוץ ולראות פנינה תיאטרלית נדירה, חוויה מזהירה - עד רביעי בסטודיו בהרצל 158 תל אביב, ובשישי, ה-19.11.10 בשעה 14:00, בצוותא.
|
|
במרכז: נעמי לבוב, האישה שנולדה לאהוב, ומיכל קורמן, הילד [צילום: יח"צ]
|
|
|
|
| תאריך:
|
15/11/2010
|
|
|
עודכן:
|
15/11/2010
|
|
עליס בליטנטל
|
|
"תארו לעצמכם שילדיכם לא מוכן שתיגעו בו או שתנשקו אותו. במסיבות יום הולדת הוא נכנס לחרדה ממוזיקה רועשת ומשלל האפקטים של הקוסם. בחיי היומיום מסרב ללבוש סוודרים, מתגרד מתוויות שבחולצה ונמנע בתוקפנות מאכילת מאכלים רבים בגלל הריח הטעם, הטקסטורה, או הטמפרטורה שלהם. לבעיה זו יש שם ואפילו ניתן לטפל בה". מסבירה מיכל שפר מיכאלי, מנכ"לית מרכז עיגולים של שמחה המתמחה בטיפול בהפרעות קשב וריכוז בקרב ילדים ומבוגרים.
|
|
|
|
|
"מאסטר שף", כמו כל תוכנית ריאליטי, לא באמת עוסקת בנושא המוכרז שלה, כלומר אוכל. "מאסטר שף" חייבת לספר תמיד סיפור אחד. סיפור של משבר. אייל שני מרבה לשחות במהלך התוכנית במטאפורות לימינאליות, על הקו המתגלגל שבין מתוק למלוח, על הרגע העדין שבין עגבנייה לבצל; אבל בסופו של דבר, מעברים רכים הם לא חומר טלוויזיוני פריך. מה שצריך כאן הוא משבר, התנגשות, קרייסיס.
|
|
|
|
|
"תמיד חיינו עם תקוות וגם היום יש תקווה. אומנם אני לא רואה את האנשים שיעשו את המהפכה, את האנשים שיש להם דבקות בטובת העם חוץ יותר מטובת עצמם, דבר שגורם לי להיות מודאג. אבל אין ספק שכל מה שעברנו בתקופת המחתרות היה כדאי והכרחי. עם זאת, כשאני שומע שלישועה מחכים לצחי הנגבי, אז אני מאוד מודאג, הן על סולם הערכים שישנו בארץ-ישראל ועל המנהיגות העתידה שלנו, שהעיתונות מבכה אותה..."
|
|
|
|
|
כנס שדרות פתח את הדיון על הנושא הכאוב והחשוב ביותר שאיתו ישראל תצטרך להתמודד בעשור הקרוב - התדרדרות מערכת החינוך - אבל הדיון שהוא יצר בציבור הוא יותר בנושאים פופוליסטיים מאשר בבעיה האמיתית של מערכת החינוך. המדדים השונים וגם דבריו של שר החינוך, מצביעים על כך שהגורם המרכזי להתדרדרות של מערכת החינוך הוא המחסור האדיר בתקציבים, ולכן צריך להעלות את המודעות לכך שהדבר היחידי שיעזור לשקם את המערכת הוא הגדלת התקציבים האלה.
|
|
|
|
|
בשנת 73' הייתי בת 19. בדרכנו לבית הכנסת לתפילת יום הכיפורים, נשמעה אזעקה שחצתה את חיינו. איבדנו אז את התום. את השבועות הבאים עברנו בבלבול. יהודית, אימא של אמציה, הייתה מתקשרת לאמי יום יום, דעתה מוטרפת עליה מדאגה. יחד עם אמהות רבות היא לא שמעה מבנה דבר. "נעדר", כך כינו זאת בערפל שהשתרר. הכול היו הלומים ומבועתים מאימה.
|
|
|
|
|
