מולייר בהתלמדות

יש משהו בהצגה של סטודנטים למשחק, שאין בהצגה של שחקנים עמוסי ותק, שגורם לך לחוש את ההיוליות, את הגולמיות ואת חבלי הלידה המרכיבים את המשחק. בעוד שאצל שועלי במה נראה התיאטרון כאילו היה ביתם, הרי שבהסתכלות על המתלמדים ניתן להבחין גם באגלי הזיעה שהתלוו להשקעה שקדמה למופע הבכורה.

לא תמיד תאמו התנועות את הטקסט, לפעמים התנהגו השחקנים במלו-דרמטיות, עיתים התנשפו עד כדי שמיעת הבל-פה, רגעים שחיתוך הדיבור לא היה ברור דיו והיה צורך להטות אוזן בניסיון לפענח מה נאמר, ויש שהדיבור סתם היה מהיר בקצב שאוזן אנוש מתקשה להכיל.

התיאום בין השחקנים היה מופתי, השליטה בדיקלום הטקסט ללא ליפסוסים ראויה לציון. קשה להתעלם ממשחקה המבטיח של הדס אייל (החותנת) ומתנועותיה ופרצופיה המצחיקים הסוחפים של יאנינה ליאחוביץ' (המשרתת). בשורה התחתונה, מדובר בהצגה חביבה שיכולה לספק שעשוע לזמן הפנוי לבילויים.

מה שבכל זאת צרם לשמיעתי הרגישה היה השפה. מגיה צמוד שיתקן את השגיאות בעברית (מעטות, אבל יש) רק יכול להועיל. אבל זה החלק הרך יחסית בבעיית השפה - התרגום מצרפתית עליו הסתמכה ההצגה הזכיר את מגדל בבל. הוא שילב עברית מודרנית ועגה רווחת לצד עברית גבוהה שהבליחה פה ושם. אל בליל השפות, הזרות זו לזו, נוספו פה ושם ביטויים ופתגמים השאולים מן הצרפתית, אך לצופה הישראלי אינם אומרים דבר. עם קצת מאמץ, ניתן היה למצוא להם חלופה עברית ראויה. דגם לחיקוי יכול במאי ההצגה, רז וינר, לשאוב מ"תעלולי סקפן" של תיאטרון החאן. גם שם הייתה זו קומדיה של מולייר, ולמרות העברית הגבוהה, אהב אותה הקהל. עליך להאמין בקהל שלך ולתת לו את המירב, גם אם אינך בטוח ביכולותיו. אל תרד אל העם, העלה אותו איתך, וכך תצליח למלא אולמות.

השמיים הם הגבול. עד אז, קצת ענווה לא תזיק. הצגת הבכורה הסתיימה במחיאות הכפיים של הקהל המצומצם. יהללך זר ולא פיך - אמרו חכמים, ויפה הדבר שבעתיים בענייננו. גם אם אלה אינן מספיקות, אין צורך בליבוי הקצב מצד השחקנים. אלה אמורים להסתפק בהשתחוויה ולהותיר את מחיאות הכפיים בידינו. בכל זאת, זה התפקיד היחיד שאנחנו יודעים לשחק בהצגה.