מה כתב המושל הראשון

שבילי התערוכה מחזקים את הסבך והמתחים – ועם זאת ניכר, שהמושל ידע היטב-היטב לתת לעיר יחס של אהבת קודש. ומעבר לכל זה - לנהל אותה בסבך של מציאות פוליטית לא קלה. ונכון, גם כאן הבנת צעדיו לא תמיד פשוטה: מצד אחד אותו סטורס מעודד דיכוי של המרד הערב – 1936 – ומצד שני, הוא זה שתומך ב"ספר הלבן".

האיש מאכזב את ויצמן, מאכזב את ז'בוטינסקי.מאמין בדרכו: שב לאמת של חייו, שכל פעילותו היא בעד ארץ ישראל, בעד ירושלים, נאמן לעצמו, מחכה להכרת טובה על שאיפתו להפוך את ירושלים לאולימפוס תרבותי. ללא השפעתו על על שילוב אומנויות ותרבות, ללא ניסיונותיו לקרב בין עדות, ייתכן שהכול כאן היה נראה אחרת: ומעל הכול, חוק האבן.

תארו לכם איך הייתה נראית ירושלים אלמלא "חוק האבן" של סטורס, שקבע את אופי הבנייה בעיר הנצח: באבן נבנו בית החולים האיטלקי, בית הדקלים בדרך חברון, מלון פאלאס, הקונסוליה הצרפתית, מלון המלך דוד, ימק"א, הכנסייה הסקוטית, ארמון הנציב, וילה סלאמה, מוזיאון רוקפלר, וכמובן בניין יקר לכולנו - הדואר המרכזי ועוד.

ויש סימנים לרוחו המיוחדת של סטורס לא רק בחזות החיצונית של ירושלים, אלא גם בתפיסת המינהל הציבורי בה לדורות. כיום כשמדברים לא אחת ברגעי משבר, ברגעים של מתח בין חלקי העיר, מיד יודעים לספר על הדרך שבה רונלד סטורס ניסה ליצור כאן מרקם מיוחד של חיים ביחד: עדות שונות, בני עמים שונים, בני דתות שונות.

נכון, התחושה היא שהוא הביט בעיר כנישא מעל, כמחזיק בה "כחומר ביד היוצר". אבל הוא עשה צעדים ראשונים – בכל נושא הסדרת הפולחן במקומות הקדושים, השילוב בין מאמינים שונים, מתן כבוד לעדות הנוצריות. אפשר אולי לקרוא לזה – "רוח סטורס".

כל העושר ההיסטורי הזה מוצג דרך תיעוד במלל ובתמונה ובאביזרים מחיי רונלד סטורס, מכתבים, עדויות, ציטטות של המושל מספרי זיכרונותיו, מטבעות ותעודות, וכמובן אוצר הדואר המיוחד של אוסף אלכסנדר. כן, יש פריטים נדירים שיגרמו לרבים מן המבקרים בתערוכה להתרגש.

לספר את ההיסטוריה

תערוכות במוזיאון אלכסנדר לתולדות הדואר והבולאות יודעות לתת סיפורן של תקופות בחיי עמנו, ובעיניה של רחל בונפיל מנהלת המוזיאון זו שליחות מן המעלה הראשונה: קבוצות של מבקרים, כיתות של תלמידים, וכמנהלת המוזיאון היא יודעת שיש באוספי המוזיאון לא רק לחשוף את סיפורו של הדואר לאורך התקופות, אלא גם לספר את סיפורן של תקופות בחיי העם שלנו באמצעות המבע האנושי, התיעוד, התמונה, הבולים, המכתבים.

לא היה קל לבנות תערוכה זו ולא היה קל ללקט את גנזיו ואוצרותיו של רונלד סטורס. חלק מן החומרים אבדו ונכחדו במשך השנים. כך, למשל, אוספיו של רונלד סטורס וארכיונו מימי כהונתו בירושלים אבדו ונעלמו בסתיו 1931. שריפה אכזרית כילתה את מעונו של סטורס, שנים לאחר שעזב את תפקיד המושל כאן ועבר לכהן כמושל קפריסין. רחל בונפיל המנהלת ואוסנת אגמי יד ימינה לא ויתרו וראו בהקמת התערוכה הזו אתגר, כלי לתאר חיים של מושל רבגוני, חיים של עיר תוססת בתחילת ימיו של המנדט הבריטי.

רחל בונפיל, רואה בתערוכה, דרך מקורית להפגיש אותנו עם מציאות שלא הכרנו, לשחזר בפנינו חלקים מן הפאזל של אותם ימים, לאסוף מקצת מהחפצים והתעודות שנשתמרו באוספים פרטיים וציבוריים. רחל מציינת במיוחד את התרומה של אוסף אלכסנדר וכן את צבי אלוני האוצר של האוסף. התערוכה נעזרה גם בארכיונים רבים בישראל ובאנגליה.

רחל בונפיל: "כך הצלחנו צעד אחר צעד להרכיב את תמונת עולמו של סר רונלד סטורס, המושל הראשון – ודרך תיעוד חייו, דרך המראות של עולמו, מראות העיר, הבאנו בפני המבקרים תמונת עולם סבוכה ומעניינת, תמונת המציאות של ירושלים באותם ימים, עיר עתיקה כפי שהיא נבנית, עיר ישנה שמעצבת את פניה בתוך השינויים, עיר עתיקה-מודרנית בתוך הזמן החדש".

המסלול כולל דרך מורכבת: האוצרת נירית שלו כליפא בנתה מסלול תערוכה מרתק וכובש, והדרך שבה מנהלת המוזיאון רחל בונפיל תרמה חלקה עושה את מלאכת המחשבת הזו למעשה מרכבה יקר מציאות.

סטורס זכה בצדק להיקרא המושל הראשון של ירושלים, למרות שהגיע לכאן רק בשנת 1918, שנה לאחר שהבריטים כוננו כאן מנדט בריטי.

לתקופה קצרה, קדם לו כאן בכהונת המושל, בריטי אחר, גנרל ביל בורטון. אבל אותו מושל בריטי לא ידע ולא הבין את גדולת התפקיד, את המחויבות ההיסטורית שיש בכהונה כמושל של עיר הנצח. בורטון לא מצא אתגר מיוחד בעיר הזו, בכהונה הזו, והוא נותר כאן כמושל רק שבועיים.

סטורס הגיע לכאן כדי לסייע, והיה מוכן לתרום מעצותיו לאותו בורטון. סטורס הציע שירותיו והסכים לרתום לשם כך את הידע שלו, את ניסיונו כמזכיר המדיני במצרים, לכוחות הבריטיים שכבשו את קהיר וסביבותיה. אבל ביל בורטון היה חסר עומק היסטורי, והעומק ההיסטורי של העיר הקדושה הזו לא דיבר אליו.

אחת העדויות ששרדה מתארת אותו אומר ומעיד כי, "המקומות היחידים שאפשר לסבול אותם בירושלים הם האמבט והמיטה". לא פלא שבורטון לא שרד בתפקיד. לירושלים באמת היה מגיע מושל אחר. רונלד סטורס היה האיש הנכון במקום הנכון – ובזמן הנכון.

כמושל ראשון לעיר עיצב לעצמו די מהר תורת ניהול סדורה: דרכו למשול הייתה לא שגרתית, דרך שהפנימה בצורה מעמיקה את המשמעויות המיוחדות האופפות את ירושלים – את מעמדה הנשגב, את סמליותה בתרבות האנושית. מעבר לתפיסה זו של קדושה, היה במושל סטורס צד אחר, צד של מושל שרואה עצמו מעורב בחיי החולין, בחיי הניהול, שמודע לכל תפיסת הניהול הליברלי, לכל אותם חוגים בבריטניה שאהבו לטפח את הקרבה למזרח, לאוריינטליזם.

סטורס הוכיח עצמו כאיש תרבות, כבן למעצמה הבריטית, ואת הפיקדון של ירושלים קיבל בכבוד רב. כמי שהכיר את העיר, ידע כי העיר הוזנחה דורות, לא זכתה לטיפוח הראוי. רונלד סטורס חש שהוא בא לתקן עוול לאחר מאות שנים של שלטון די מושחת, שהיה תוצר של האימפריה העות'מנית, שלטון שלא ידע לכבד את קדושת העיר.

אין ספק, היה בסטורס צד של מתנשא תרבותית ותחושה של ניסיון להכתיב דרך: אפשר היה לראות זאת עוד בשליחותו בקהיר, טרם הגיעו לירושלים. הוא מנחה את המקומיים כיצד לשמר את מורשתם. בדרך זו נוכל להבין את עיצוב בולי חיג'אז בשנת 1916. סטורס חבר בצעד זה ללורנס 'איש ערב' מתוך כוונה לסייע לשריף חוסיין, לנסות ליזום עבורו סמלים של שלטיון וריבונות.

כיוון פטרוני זה קיבל חיזוק בעת שלטונו בירושלים: ניסיון להשפיע על סמלי המקום, על טביעת חותמו בנושאים של זהות תרבותית בירושלים.

ברור, שצעדים רבים של סטורס היו מעבר להיותו מושל צבאי: סטורס מאמין שאם ישפיע במישור התרבותי, יוכל ליישר מחלוקות, לקרב בין בני דתות שונות – ונראה שהאמין, באמת ובתמים שהעיר הקדושה צריכה לבנות לעצמה זהות אוניברסאלית, שתאחד את כולם.
כך אפשר למצוא בתערוכה תיעוד להשפעתו של סטורס בנושא יצירת עולם תרבותי ברוח סטורס בירושלים: הקמת בית הספר למוזיקה, בייסוד הופרה הארץ ישראלית, בניסיונות להשפיע על נושאים שונים- אדריכלות, טקסטיל, אקדמיה ועוד.

סטורס פעל לחידוש המלאכות המסורתיות בירושלים – זכוכית חברות, טקסטיל, ובעיקר זוכרים אותו עקב טיפוחו את הקרמיקה הארמנית – ומזמן שלטונו היא הפכה לסמל מקומי שמשתווה לסמלי האבן, סמל הזית. הרצון להטביע חותם היה עז, וכך מצאנו אותו משפיע נמרצות בנושא קריאת הרחובות של העיר ירושלים.

אנו מהלכים בשבילי התערוכה במוזיאון, מביטים בתמונות, באביזרים מן התקופה, במכתבים, בבולים, התחושה היא שהוא בא להפוך סדרי עולם – להסיר שכבות אבק, להאיר מחדש את הסודות העתיקים של ירושלים, את אוצרות התרבות האוניברסאליים של העיר הזו. חורבות העיר לא הפחידו אותו, הוא ידע שמעבר לחורבות יש שכבות מסקרנות של היסטוריה, של סיפורים אמונה ורוח לא נשכחים, של מסר נצחי.

התערוכה אינה מסתירה את הצד השנוי במחלוקת: התמונות מנבי מוסא, הקרע העמוק שנפער מאז בינו לבין מנהיגי היישוב. המאורעות בשנת 1920-21 יצרו מתח רב בינו לבין היישוב היהודי, עד כדי ניסיון מצד אנשי "השומר" לפגוע בו. את הניסיון להתקרב אל היהודים, להסביר את עצמו, את אכזבתו, אפשר למצוא בציטוט כואב שלו: "כל אחד מאתנו הוא כמו אינסטרומנט מוסיקלי. אם ישתמשו בו בזהירות, ייתן צלילים נכונים – אבל אם לא ישמרו עליו ויטלטלו אותו, יתחילו המיתרים לצרום את האוזן".

יש בקירות התערוכה משהו, שמחזיר אותנו לרחש של אותם ימים, ללבו של אותו מושל שמנסה להתאים את עשייתו ודרכי הניהול המקובלות לאופייה של העיר, כפי הבנתו. והוא בא עם תפיסה מגובשת. אפשר לחלוק עליו, אבל סטורס, מתגלה בתערוכה הזו כבעל שאר רוח, כמחזיק בידיו עיר מיוחדת, פיקדון יקר ערך.

הימים רחוקים - ולא תמיד זכרו לו את השינוי שחולל מאז השלטון הטורקי. נותרה הטעם המר מן התחושה שהותיר, שהוא יהיר, שהוא משיחי, שהוא מבקש שיכירו לו טובה. תיעוד אחר תיעוד, שורות מזיכרונותיו המרגשים – והתחושה שלי היא, שעדיין הכף נוטה לטובתו, לטובת תום לבו. הכול מעיד על כך, שרונלד סטורס לא ראה עצמו כובש של העיר, שהבין שנקלע להזדמנות היסטורית: שעליו כמושל לראות עצמו בדרך שונה מכל הכובשים הקודמים של העיר המיוחדת הזאת.