את סיבוב ההופעות הנוכחי חתם פול סיימון הערב באצטדיון רמת-גן מול אלפי מעריצים. בשעה 20:50 הלהקה (שמונה נגנים) עלתה לבמה הענקית מלווה בסיימון הקטן, שהוגדל במעט בעזרת זוג מסכי הענק שנתלו בצידי הבמה. הם פרצו בגרסה ללהיטו BOY IN THE BUBBLE, מהאלבום "גרייסלנד", שחוגג בקרוב 25 שנים מאז יציאתו.

קולו של סיימון, כמובטח, נשמע צלול וגבוה גם בגילו המתקדם (70), ומרגש מתמיד בגרסה יפיפייה ל-50 Ways To leave Your Lover. לאחר שלושה שירים סיימון הגדול כיבד את הקהל הישראלי בדברי פתיחה שנפתחו ב-"Shalom My Friends..." והמשיך בביצוע מלא גרוב עולמי לשיר הנושא מאלבומו האחרון So Beautiful Or So What. הקהל התגבר על הלחות הקשה ומחא כפיים בהתלהבות.

סיימון צלל אחורה בזמן אל הסינגל הראשון בקריירת הסולו שלו, להיט הרגאיי שובה הלב, Mother and Child Reunion. הסאונד באצטדיון רמת-גן, הידוע לשמצה, הפתיע לטובה והיה צלול ומהוקצע (מקווה שהוא עטף לפחות את היושבים בכיסאות היקרים בקדמת הבמה).

לאחר "ZYDECO" המקפיץ שהבליט את החיסרון בהופעה בישיבה, החל סיימון לנגן על אקוסטית (מיותר לציין אבל חשוב להגיד שהאיש יודע לנגן על אקוסטית) את Hearts & Bones - בלדה מרגשת שהתחברה במפתיע עם גרסת כיסוי לקלאסיקת הרוקאבילי Mystery Train של ג'וניור פארקר וסאם פיליפס (השיר התפרסם בזכות ביצוע מתחילת הדרך של אלביס פרסלי), שקיבלה טיפול עדין שלא בא על חשבון הקצב.

סיימון לא פסח על הלהיט Slip Sliding Away שהוקלט באמצע שנות ה-70 וסימן את דעיכתה הזמנית של קריירת הסולו שלו וגם את דעיכתה הזמנית באנרגיה של ההופעה. התיפוף הברזילאי של The Obvious Child (מאלבום ההמשך לגרייסלנד מ-1990, The Rhythm of the Saints) הציל את המצב והעיר את הקהל כשהוא מכין אותו לביצוע הראשון משירי סיימון וגרפונקל - The Only Living Boy in NY (מהאלבום האחרון של הצמד Bridge Over Troubled Waters).

לאחר ביצוע מעט מרדים לשיר Questions For the Angels, החל סיימון לשיר לבדו את השורות הראשונות של אחד השירים המפורסמים ביותר מ"גרייסלנד",Diamonds on the soil of Her Shoes, וכשכל הלהקה הצטרפה הפך לאחד מרגעי השיא של הערב, ספוג במקצבים האפריקנים המרקידים שהחזירו את סיימון באמצע שנות השמונים לפסגת המכירות ולשיא אונו היצירתי. ומה שעבד ב-87 עבד גם על אצטדיון רמת-גן 2011. את הגרוב הייחודי של גרייסלנד המשיך סיימון עם שיר נוסף מלא קליפסו מתוך האלבום GumBoots. הלהקה של סיימון נמצאת בשיא היכולות שלה בשירים מתוך גרייסלנד שמקבלים טיפול מלא ואוהב.

ואז זה הגיע. סיימון עלה לבמה לבדו עם הגיטרה והחל לפרוט את הצלילים של השקט. אלפי פלאפונים הזדקפו באצטדיון. הביצוע ל-Sound of Silence המצמרר לווה בשירה ציבורית שקטה שגרמה ליושבים בקהל לעור ברווז. רגע קסום שהסתיים במחיאות כפיים סוערות שהמשיכו גם ללוות את שירו הצבעוני Kodachrome. שנים של התנזרות מאלכוהול וסיגריות השתלמו וקולו של פול סיימון בשיא כוחו, עולה גבוה ומרים איתו את הקהל לרגליו. גרסת כיסוי אקוסטית וערומה לשירו של החיפושית המנוחה ג'ורג' האריסון, Here Comes The Sun, מרגישה כמו פנינת פולק מאמצע שנות ה-60 המהפכניות בידיים של סיימון.

עם מינון נמוך של שירי סיימון וגרפונקל (שלושה בלבד) קשה היה לפספס את אכזבת הקהל. רשימת השירים הייתה לא אחידה ברמתה עם לא מעט רגעים מנומנמים אבל כנראה שסיימון (שועל הופעות וותיק) ידע מה הוא עושה כששמר את האנרגיות להדרן, כשעלה עם Sound of silence ומחא את המהמורות הקודמות בהופעה עם ביצועים מלאי חיים ל-Crazy Love וללהיט הבודד מהאלבום One Trick Poney (1980), Late in the Evening.

הלהקה שבה להדרן שני בהופעה הגדושה (25 שירים!!!) עם הסטנדרט של סיימוןStill Crazy After All These Years, אותו שר עירום ללא גיטרה (פעם ראשונה בהופעה). You Can Call Me Al, הלהיט הגדול מ"גרייסלנד", היה כיפי ומשעשע כהרגלו (חבל שצ'בי צ'ייס לא יכול היה להגיע), ואפילו הצליח לגרום לסיימון עצמו לאוורר כמה צעדי ריקוד מהאייטיז. הקהל נעמד על רגליו וסיימון התוודה שהוא לא אדם שמתפלל בדרך כלל, אבל הפתיע ובירך את הקהל ברכה לשלום המיוחל בעברית ובערבית. השיר שחתם את הערב היה The Boxer (סיימון וגרפונקל) וכל הקהל הצטרף לשיר את ה- "לה לה לייי..." המפורסם של הפזמון. בסופו הציג סיימון מלא הערכה את כל נגניו ושוב אמר "שלום" מלא מבטא. הקהל התפזר לצלילי MRS ROBINSON בביצוע הביג בנד של פרנק סינטרה.

הכריזמה והכוח של פול סיימון נובעת מאופיו המקסים (מין דוד חמוד עם כובע) ומכוח קולו, מילותיו והאיכות העל-זמנית של לחניו. הוא הצליח לשלוח את אלפי האנשים שנכחו בקהל הביתה עם חיוך על הפנים וטעם של עוד (בעיקר עוד שירים של סיימון וגרפונקל).