1.מתן חודורוב הוא הכתב הכלכלי של ערוץ 10. הוא בחור צעיר, בוגר
גלי צה"ל. פעם לא אהבתי אותו.
אני זוכר שהייתי שומע אותו ברדיו ומה שתפס אותי הייתה האינטונציה שלו. משהו באופן שבו הוא הגה את המילים נתן לי תחושה שהן הונחו שם מימים ימימה ורק חיכו שמיקרופון יתקרב מרחק שלושה סנטימטרים מהפה כדי לזרום החוצה. שמתי לב שהן נפלטו ממש כמו מתוכנת מחשב, כאילו המציאות עוברת דרך התודעה באופן אוטומטי ומבלי לעצור לתיקונים או למחשבה נוספת. אני זוכר שציינתי לעצמי שיש משהו מוזר באופן שבו הוא מדבר.
אני זוכר שלפני כמה חודשים הוא עשה אייטם לתוכנית של
רפי רשף בערוץ 10. באייטם הראו אותו עומד בתוך מעדנייה תל אביבית ומחזיק איזשהו מעדן, אולי היה זה קוויאר. איני זוכר מה היה הנושא בדיוק, אבל לפני שעברו אליו צילמו כמה אנשים עניים ומסכנים מאיזו עיירה בפריפריה. אני מניח שהאייטם עסק בווריאציה כלשהי על מסכנות. כשעברו אליו, תפקידו היה להאדיר את המסכנות דרך הנגדה: הוא החזיק בידו את הקוויאר וציין שהמחיר של הדבר הקטן הזה הוא כמה מאות שקלים. הוא ציין את הדברים עם חיוך דק של שביעות רצון, מעין זחיחות של מי שגילה זה הרגע במקרר תל אביבי זניח את הסיבה למצוקות העולם.
אחר כך הוא עבר למוקד אחר במעדנייה ושלף עוד מאכל שעולה כמה מאות שקלים ושדרכו ניתן להבין כמה התל אביביות דקדנטית ולא מוסרית. הוא גיחך על הפער שבין העוני בפריפריה לעושר חסר הפרופורציה בתל אביב, כשרפי רשף משתף פעולה בחפץ לב עם התסריט האומלל, הנדוש והמעליב הזה. זה היה אייטם ציני וריק של מי שמבקש להעיר יצרים רדומים.
אחר כך ראיתי אותו בכמה הזדמנויות אחרות יושב באולפן החדשות של ערוץ 10, ליד
יעקב אילון, עם חליפה שחורה ועניבה אדומה, מדבר ברהיטות שמתאימה לחתך הגילים 54-46, משחק את משחק הפינג פונג החדשותי המלאכותי באופן מלוטש עד כדי חשד, לא מתבלבל, לא עוצר, לא תוהה, לא מפקפק, הכל חד, ברור, רצוף, מהיר, חד-משמעי. "טלוויזיוני", מה שנקרא. והחיוך הדק הזה, כמובן, תמיד שם, החיוך מהאייטם על המעדנייה.
לא, אמרתי לעצמי, אני לא אוהב אותו.
2.ואז הגיעו ימי המחאה. והנה, הוא שם, בשדרות רוטשילד. אומנם בלי חליפה, חם מאוד בחוץ, אבל עם אותו דיבור מהיר, אותה אינטונציה דיגיטלית, אותה מחשבה שמסרבת לעצור. וכן, עם אותה סלידה מהמעדנייה התל אביבית.
מהרגע הראשון הוא לא היה מרוצה. למה הוא לא מרוצה? כי המסרים לא ברורים. והוא הרי איש ברור. וגם: איש שהכל ברור לו. הוא הרי לא חי מספיק זמן כדי להבין שהברור הוא זה שהביא אותנו עד לתהום הזאת, שהברור הוא הבעיה, שהברור הוא צורה של שטיפת מוח. הוא לא סבל מספיק כדי להעריך את הספק והפקפוק.
והוא לא הבין עוד דבר: מי, מי בדיוק פה המנהיג? כי הרי צריך מנהיג, צריך כתובת, לא ככה? ורציתי להגיד לו שלא, לא חייבים, בטח לא עכשיו, ושיקשיב למילים, לטענות, לטיעונים, לדברים עצמם, שייהנה מהרגש של המחאה, מההצטברות של האנשים, מהפסיביות שהתחלפה באקטיביות, ושיפסיק כבר לחפש את מה שמוכר לו ממשרד האוצר והתמ"ת והפנים ואיפה שהוא לא היה בשמונה שנות עיתונאותו האחרונות.
ואחר כך הבטתי בילד הזה - בוויקיפדיה כתוב שהוא בן 26 - ושאלתי את עצמי: בן כמה הוא באמת? ושאלתי את עצמי: בעצם, למה חליפה? ושאלתי את עצמי: למה לדבר כל כך מהר, כל כך בטוח, כל כך רהוט? ושאלתי את עצמי: לאן נעלמה הספקנות שלו? האם הייתה לו כזו אי פעם? ואם כן, איפה החביא אותה? ושאלתי את עצמי: למה, למה הוא בכלל שם? כלומר, למה דווקא הוא, דווקא עכשיו, כשהתל אביביות ראויה למישהו שמבין אותה ולא למישהו שלועג לקוויאר שלה? ולאט לאט שאלתי את עצמי גם את השאלה הזאת: האם אין פה סתירה? כלומר, האין זו מחאה גם כנגד "מתן חודורוב"? לא נגד הבחור הצעיר מתן חודורוב, אלא נגד סוג הציניות שייצג אז "מתן חודורוב"? האם הקוויאר בכמה מאות שקלים שהציג לראווה אצל רפי רשף במטרה להגחיך את "הבועה התל אביבית", לא פוסל אותו מלתווך בין המחאה שנולדה באותה "בועה תל אביבית" לבין הצופים בבית? האם הקוויאר ההוא לא היה אלא דעתו האמיתית על התל אביביות? האם הקוויאר ההוא לא היה ההפך בדיוק ממה שכעת מתברר כתל אביביות?
אני עדיין שואל את עצמי: האם בחור בן 26, בלי ילדים, בלי משכנתה, בלי ניסיון חיים שכולל חלק מהמצוקות שעליהם נסובה המחאה הזאת, האם אדם כזה ראוי לשקף עבורנו את שמתרחש בשדרות רוטשילד? האם אדם כזה יכול לספר לי מה תפקידו של הכסף בעולם? האם הוא באמת מכיר את העולם כדי לדבר עליו?
זו אותה שאלה כל הזמן: האם בתפקיד הזה, שמצריך רגישות חברתית שהיא לעולם תולדה של כאבים ועצבות שהחיים מזמנים, לא אמור היה להיות מישהו בן 52? מישהו שמזמן פוטר בגלל שהוא בן 52? מישהו שהוחלף ב"מתן חודורוב" צעיר ורעב?
3. שאלתי את עצמי הרבה שאלות. וככל שהן התרבו לבי יצא אל מתן חודורוב. הבנתי שמבעד לחליפה, ומבעד לעניבה, ומבעד לדיבור המהיר, ולאינטונציה הדיגיטלית, ולפסקנות האפריורית, ולהצלחה המקצועית, הוא פשוט לא יכול לראות כמה יפים האנשים של שדרות רוטשילד.
עכשיו אני קצת אוהב אותו.
בוודאי לא בארצות הברית שנקראה בפי מהגריה היהודיים המזרח אירופים "א-געלדענע מדינה", מדינת הזהב
