מדינת כל מסתנניה

לתאונת הטיס הטראגית במודיעין יש אולי גם לקח אלגורי-פוליטי. האל"מים ב(מיל.) שמואל רוזן ואלחנן שמואלי נהרגו ככל הנראה בעקבות תגובה לא נכונה להזדקרות המטוס הקל שהטיסו. הזדקרות כלי טיס מתרחשת בעקבות שילוב שבין מצב אף גבוה של המטוס ומַצערת במהלך חלקי שמתאים לשיוט אופקי. לרוב זהו רגע של חוסר תשומת לב שבו המטוס נמצא במצב של נסיקה מעלה הדורש כוח, שאותו המנוע, שעובד בסל"ד נמוך, לא מספק. ההידרדרות במצב האוירודינמי מהירה: המטוס מאבד מהירות וכתוצאה מכך גם את כוח העילוי של הכנפיים. כשהכנפיים כבר לא נושאות את המשקל מתחיל גוש הפח הגדול לצלול מטה.

במצב זה אמור הטייס לפעול בניגוד לאינסטינקט הבסיסי שלו: במקום למשוך את ההגאים ולנסות לייצב את האף הוא צריך לתת למטוס לצלול מטה בחופשיות על-מנת להגביר מהירות, לדחוף מצערת לכוח מלא ולהתחיל לייצב את ההגאים רק לאחר כמה שניות, כשהמטוס רכש בחזרה את כח העילוי שלו. תאונות קורות בדרך כלל כתוצאה מאחת משתי סיבות: כשהטייס מתעקש למשוך מיידית את ההגאים ולא מאפשר למטוס להשיב לעצמו את המהירות המינימלית, או כשהגובה שבו מתרחשת ההזדקרות קרוב מדי לפני הקרקע ואין למטוס לאן ליפול, מה שקרה ככל הנראה במודיעין.

מה המסקנה? לפעמים הפתרון הטוב ביותר הוא דווקא ליפול, לפעמים נכון לסגת. אבל אז צריך לדאוג מראש שיש לנו מספיק מרווח כדי שהנפילה תהיה תיקון ולא התרסקות.

הצעת החוק הממשלתית למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט, התשע"א-2011) שאושרה בוועדת הפנים לקריאה שניה ושלישית היא ההמחשה הטובה ביותר לדרך פעולתם הכושלת של בעלי רצון טוב שלא יודעים לתקן מבלי להתרסק. ההצעה הייתה אמורה לתת מענה משפטי הולם לאיום הדמוגרפי של המסתננים מאפריקה, שראש הממשלה זיהה בו את אחד האיומים החמורים ביותר על מדינת ישראל כיום.

אך כידוע, השלב הרגיש ביותר בתהליך החקיקה הוא הדיונים בוועדה בין הקריאה הראשונה לקריאה השניה והשלישית. זהו המקום שבו הלוביסטים, המשפטנים והארגונים החוץ פרלמנטריים, מסוגלים לעתים להפוך גם את הזהב לעגל. בחוק המסתננים החדש, הלחץ של ארגוני זכויות האדם ושל היועץ המשפטי למשרד הביטחון אחז בן ארי (בטענת הסל של 'החשש מתגובת בג"ץ'), הוליד הצעה מסורסת ובעייתית במיוחד שרק מחמירה את המצב הקיים מבחינת יכולת ההתגוננות של ישראל.

כך למשל מעגן סעיף 27 בהצעה החדשה את הודעת מחלקת הבג"צים בפרקליטות לבג"ץ (7302/11) שעל פיה צה"ל יימנע לחלוטין מביצועו של נוהל 'החזרה חמה'. המשמעות: המסתננים יוכלו להמשיך לנהור בהמוניהם לישראל, ולחיילים לא יהיה מה לעשות מלבד לספק להם שירותי קייטרינג והסעה לערי ישראל.

הלאה, סעיף 30 בהצעה החדשה קובע כי: "לא יגורש מסתנן למקום שבו יעמדו חייו או חירותו בסכנה". זהו סעיף כוללני ובעייתי במיוחד מאחר שברור שמצב החירויות האישיות במדינות העולם השלישי שונות מהותית מאלו הנוהגות בישראל, והסעיף פותח פתח לאינספור עתירות של מסתננים לבלימת החזרתם לארצותיהם.

הבשורה הטובה עבור המסתננים היא מסלול הסדרת התושבות שהחוק מארגן עבורם. ניתן לעצור מסתנן רק אם ברור שהוא נכנס זה הרגע לישראל, וגם כאן רק עד ל-96 שעות בלבד. אם הליכי המעצר לא יוסדרו עד אז הוא ישוחרר. קטין, מלווה של קטין או חולה, לא יעצרו כלל. בפרק זמן זה אמורה המדינה להסדיר את שהייתו במבנה שיהיה הולם וכולל תנאי מחיה מלאים. על-פי החוק המוצע, המדינה יכולה תיאורטית להחזיק במסתנן עד לשלוש שנים שאחריהן היא מחויבת לשחררו ולהקנות לו מעמד חוקי.

ועוד, המסתננים לא יובאו לשיפוט בפני ועדה צבאית בהליך מזורז, אלא בפני ערכאה שיפוטית חדשה (בית הדין לביקורת משמורת של מסתננים) שעל החלטותיה ניתן לערער בפני בית משפט לעניינים מנהליים וכמובן גם לעליון. שינוי זה יוביל כמובן למבול של ערעורים ולהליכים ממושכים שימנעו כל אפשרות אפקטיבית להחזרת המסתננים לארצותיהם.

הפרטים הקטנים והמטרידים הללו מכסים על אג'נדה סמויה אך ברורה. מהבית שלך אתה יכול לגרש פולשים ומסתננים שנכנסו שלא באישור, ומהבית הלאומי ניתן להוציא את כל מי שאינו אזרח או תייר באשרה. אבל מדינת ישראל, על-פי החוק החדש, אינה ביתו הלאומי של העם היהודי. היא מרחב גיאוגרפי שבו מוקנה סל זכויות רחב לכל הולך על שניים, אזרח כפולש, אלא אם כן ישנה סיבה חריגה למנוע אותו ממנו.