איך הקולנוע מנצל בעלי-חיים וילדים רכים?

אבל הבעיה האמיתית מתחילה כשיוצרי הסרטים, שמודעים לנושא, עושים בו שימוש ציני. טריק קולנועי ידוע ונלוז במיוחד, הוא לשלב בתוך סצנה חורקת אינטר-קאטים קצרים בכיכובה של חיה. כבמטה קסם – לפתע הסצנה עובדת. נניח שלגיבור הסרט קרה משהו מביך, אבל לא מביך מספיק כדי לחלץ תגובה מן הקהל. די בצילום קצרצר של התגובה של כלבו לאירוע (מסתיר את פניו בכפותיו) כדי להגיע לתוצאה הרצויה. שיא הנצלנות מגיע כאשר סצנה שלא עובדת לכל אורכה מסתיימת בשוט לא לגמרי קשור, של בעל חיים כלשהו המבצע פעולה חמודה במיוחד (לובש ביגוד אנושי, או יושב בתוך סלסלה, נניח). איכות הסצנה נשכחת ואנו נותרים עם תחושה חמימה ונעימה.

רק השנה היו לנו סרטים כמו הארטיסט ובגינרס, בשניהם הכלב גנב את ההצגה יותר מפעם אחת. אפילו בסרט כמו "סוס מלחמה", בו הדמות הראשית היא סוס שבהחלט משחק נפלא ומגלם דמות עתירת רבדים (ברצינות), משובצת אתנחתא קומית בצורת ברווז בעל התנהגות מטופשת. כך גם בסרטים נוספים, כמו "בייב" למשל, בה כל הדמויות הראשיות הן חיות מדברות. יוצרי הסרט יודעים שלא ניתן להחזיק את האפקט לאורך זמן, משום שכוחו הוא במיידיות של תגובת הקהל.

אני מתנצל מראש בפני מי שלא יאהב את ההשוואה, אבל גם בילדים נעשה לעיתים שימוש דומה. במקרים רבים, ליהוק או כתיבת תפקיד של ילד ממלאים פונקציה מאוד מסוימת בתוך סרט, יותר מאשר רקימת דמות של ממש. תפקיד ילדים קלאסי בסרטים עתירי מבוגרים, הוא לומר את האמת המרה בפנים. קטנטנים הרי לא נוטים לשקר, או לתפוס סיטואציות כשם שאנשים מבוגרים תופסים אותן, ולכן משפטים הנאמרים מפיהם בתמימות יכולים לחשוף סוד או לגרום לשינוי בחייה של הדמות הראשית.

ב"מקום לחלום עליו", כאשר מאט דיימון שואל את בתו הצעירה "האם יש משהו שאני עושה נכון בתור הורה?”, היא חושבת קצת ואז עונה שבניגוד לאבות האחרים, לו יש שיער והוא גם נאה יותר משאר האבות. דמותו של דיימון קיבלה את התשובה הכי אוהבת וכנה שהייתה יכולה לקבל, ותפעל מעתה בהתאם. לא בטוח ששיחה דומה בין שתי דמויות מבוגרות הייתה עוברת את מחסום האמינות אצל הקהל. הילדונת שבה ומגלה ישירות בסצנה מכרעת יותר בעלילה, אשר בה פקח שוקל האם לסגור את גן החיות או להעניק לו רישיון קבע.

באותו עניין, שימוש תדיר בדמויות צעירות מאוד נעשה כדי להציף את הסאבטקסט או לשאול את השאלות שעוברות במוחם של הצופים בקול רם. בסרט נקודת איסוף, לדוגמה, ישנו ילדון עם ג'וב כזה. הסרט מתרחש בצרפת בימי הכיבוש הנאצי והינוקא שואל את כל השאלות הקשות ומשמש כמקהלה יוונית עם קושיות בנוסח: "אבל למה הם לוקחים אותנו מהבתים שלנו?”. תפקיד מפורסם נוסף של ילדים בקולנוע הוא להצחיק או לרגש, בדרך כלל בשל תפיסת העולם הנאיבית והילדותית שלהם. בהמשך של אותו "נקודת איסוף”, בסצנה קשה של צעדת מוות, נזעק הקטנטן החוצה מן השורה ופונה אל שולי השביל. בעת שחיילים גרמניים נדרכים ולבבות כל הצופים נמעכים, מניף הילד משהו מתוך העשב וצועק אל אחיו: "תראה, חילזון!”.

כאן אנו מגיעים אל הסוג הגרוע מכל של שימוש בילדים בסרטי קולנוע – ניצול הדאגה הטבעית שלנו לגורלם כדי ליצור רגע דרמתי ומותח. אין צורך באקספוזיציה שתעורר חיבור עם הדמות או בעיצוב אישיות מעורר הזדהות – שימו ילד שהקהל לא מכיר בסכנת חיים ומיד קניתם את תשומת ליבו לדקות הקרובות. סרטים רבים מתפתים להשתמש בשטיק מעין זה לכל אורכם, וכך משחקים בתכיפות עם כפתורי הלב של ההורים או ההורים לעתיד.

הצרה היא שבניגוד לחיות, שכל שעליהן לעשות הוא להיות מאולפות כהלכה, ילדים הם בדרך כלל שחקנים איומים. הדבר הגיוני לגמרי בהתחשב בעובדה שאין באמתחתם מספיק חוויות חיים לשאוב מתוכן הבנה לגבי הדמות שהם מגלמים. הם כמעט תמיד מדקלמים את השורות שלהם, מסתכלים ישר למצלמה, מחייכים בשובבות אחרי שהצליחו לשגר את השורה שלהם בהצלחה או הכי גרוע – נורא מתאמצים, באופן ניכר ובולט, לא להסתכל למצלמה. לעיתים אפשר ממש לשמוע את הוראות הבימוי בזמן שהמצלמה מתמקדת בפניהם, המשנים הבעה בפתאומיות כאילו פקדו עליהם לחייך או להתעצב. האמת היא שכל אלה דברים חמודים מאין כמוהם במציאות, מתוקים עד כדי רצון לא נשלט לחבק את הזאטוט. אבל הם די הרסניים עבור סרט שמנסה לסחוף את הצופה פנימה.

עם זאת, לא חסרות דוגמאות לילדים-שחקנים מוכשרים באמת, אשר לא סתם הופיעו בסרטים אלא אף הציגו הופעות הראויות גם לגילאים מתקדמים. כמעט תמיד מדובר בתפקידים ראשיים, המאפשרים לשחקנים הצעירים לפתח את דמותם כראוי, במקום פשוט להגיח בכל פעם שהתסריטאי נתקע ואז להיעלם לחצי שעה מן המסך. מהשנים האחרונות קופצים מן הזיכרון הדקדוק הפנימי של ניר ברגמן, וגם "צוללת" הבריטי או "טומבוי" הצרפתי. האחרון מרשים במיוחד כיוון שהשחקנית הראשית בת 10 ואחותה הקטנה בת 6 בלבד, אבל מבויימת כך שאין ברירה אלא לקבוע שיש לה יכולות במה אמיתיות.

לעיתים ילדים וילדות אף מתוגמלים במועמדויות ופרסים על תפקידם בסרטים, בדרך כלל בצדק ולעיתים קרובות משום שדווקא הפגינו יכולות בוגרות לגילם או שיחקו "כמו מבוגרים". היילי סטיינפילד הייתה מועמדת לאוסקר על משחקה באומץ אמיתי בגיל 14, בעוד אביגיל ברסלין זכתה לכבוד כבר בגיל 10, על תפקידה במיס סאנשיין הקטנה. שתיהן דוגמאות טובות לשחקנית המשנה את מראה והתנהגותה לצורך הצילומים ומספקת הופעה מוצקה ואמינה. אבל האם יש דרדק שהיה מועמד לאוסקר על שורות מחץ כנות או חיוכים חסרי שיניים בלבד? מסופקני. ממש כפי שאף חיה, חמודה ככל שתהיה, לא הייתה מועמדת לאוסקר. עדיין.