שובו של יחיעם אוחנה

בשנת 1999 עמד העבריין יחיעם אוחנה במרכזה של הפארסה הגדולה ביותר בתולדות העיתונות הישראלית. אוחנה מכר (כן, מכר) למעריב מסמכים שהוכיחו, לטענתו, כי השופט העליון תאודור אור ניהל - כאשר שימש כשופט שלום בטבריה - מערכת יחסים עם קטינה והכניס אותה להריון. בעקבות זאת, טען אוחנה, סחטו המשטרה והפרקליטות את אור והוציאו ממנו הרשעות כוזבות, בין היתר - את הרשעתו של אוחנה עצמו בסחר בסמים.

מי שפרסם את הטענות הללו, בכותרת הראשית של מעריב, היה בן כספית. תוך פחות מיממה התברר שמדובר במסמכים מזויפים, אותם רקחה עבור אוחנה רחל לב, בתו של מי שהיה ראש עיריית פתח תקוה, גיורא לב. כספית, אם אתם שואלים, לא נפגע כהוא זה; הוא אפילו טען שהיה זה מחובתו לפרסם את המסמכים כדי לאפשר לרשויות לבדוק אותם. אוחנה הועמד לדין ונשלח לשנתיים וחצי מאסר.

מאז נעלם אוחנה מהמכ"מ - עד ששב וצץ השבוע, ושוב כעבריין. מן הסתם, יש הרגלים שקשה מאוד לשנות. כבר בשנת 2002, כאשר נגזר דינו בפרשת המסמכים המזויפים, ציין בית המשפט שמדובר באדם שלחובתו 41 הרשעות קודמות. השבוע (יום ה', 17.5.12) דחה בית המשפט העליון את בקשתו לערער על הרשעתו בעבירות תכנון ובנייה - תוך שמתברר שהוא ביצע אותן כאשר ישב בכלא על פרשת המסמכים.

בשנת 1980 חתם אוחנה על חוזה עם מינהל מקרקעי ישראל לשכירת שני מבני בזלת ביער שווייץ שליד טבריה, העיר בה מתגורר אוחנה. בשנת 1990 ביקש המינהל לפנות את אוחנה בשל הזנחת המבנים, אך תביעתו נדחתה. מאז הם עמדו מוזנחים זמן רב, עד שבשנת 2004 - בעיצומו של משפטו - ביקש אוחנה לחבר אותם לחשמל. שנה לאחר מכן, כאשר אוחנה מרצה את עונשו, החלו עבודות בנייה ופיתוח בשני המבנים.

אוחנה ושותפו שמואל טולדנו הועמדו לדין על ביצוע השיפוצים ללא היתר בנייה. בית משפט השלום זיכה אותם מחלק מן ההאשמות, קבע שהם ניסו לבצע "שיפור עמדות שקט וזוחל" וקנס כל אחד מהם ב-5,000 שקל. המדינה ערערה לבית המשפט המחוזי בנצרת, אשר הרשיע את השניים בכל העבירות וגזר על אוחנה קנס של 35,000 שקל ועל טולדנו - קנס של 10,000 שקל.

אוחנה וטולדנו ביקשו לערער בפני בית המשפט העליון, בטענה להגנה מן הצדק: תחילה דרש מהם המינהל לשפץ את המבנים, אך לאחר מכן הועמדו לדין בשל אותם שיפוצים עצמם. השופט סלים ג'ובראן דחה את בקשתם. תחילה ציין, כי אין הצדקה לדיון בגלגול שלישי. לאחר מכן קבע, שטענתם של השניים כבר נבחנה ונדחתה בצדק בידי שתי הערכאות הקודמות: "הדרישות הסותרות, לכאורה, בענייננו ניתנו בפער שנים משמעותי ביותר, כאשר ברור שהעבודות בגינן הורשעו המבקשים נעשו לצורכיהם האישיים וללא כל קשר לדרישת המנהל בעבר לקיום החוזים ביניהם".