מעילה באמון

זו לא הייתה פרשה ביטחונית מסעירה, ושום מידע שעלול לשמש את אויבי המדינה לא דלף לציבור. ובכל זאת, במאי 1952 זומנו שלושה עיתונאים לתחנת משטרה בחיפה ונדרשו לגלות, כל אחד בנפרד, מי היה המקור שמסר להם ללא אישור "מסמכים ממשלתיים פנימיים". זמן קצר אחר-כך אומנם שוחררו השלושה בערבות עצמית של 50 לירות, אולם התנהגות המשטרה בפרשה עוררה גל של ביקורת חריפה מצד עיתונאים ופוליטיקאים.

שלושת העצורים היו כתב מעריב בחיפה, ראובן בן-צבי; הכתב החיפאי של "הבוקר", עיתון מפלגת הציונים-הכלליים, מ' כהן; וכן ירמיהו שמואלי, קיבוצניק מעברון שהוגדר ב"על המשמר", יומון מפ"ם, ככתב בגליל המערבי ו"כתבנו המשוטט". המסמכים הרשמיים הסודיים, שהחזקתם בידי העיתונאים הייתה עילת המהלך יוצא הדופן, נגעו לפרשה מביכה בשירות הממשלתי: ניסיון של הנהלת משרד התחבורה לכפות על מנהל הרכבת למנות למנהל מחלקה עובד שהודח מתפקידו במשרד ממשלתי אחר.

בעיני שלושת העיתונאים, וגם בעיני עורכיהם, לא היה שום דבר בלתי חוקי או לא ראוי בדרך העבודה שלהם, כמו גם במידע שפירסמו. להפך: כולם סברו, ובצדק, שהם ממלאים את שליחותם הציבורית. העובדה ששניים מארגוני התקשורת המעורבים, "על המשמר" ו"הבוקר", היו עיתונים של מפלגות אופוזיציה לא הפחיתה במאום מהלגיטימיות ומהחשיבות של פרסום הידיעות. זו לא הייתה קריאת תיגר פובליציסטית על מדיניות הממשלה, אלא חשיפת מידע מהימן על הדרך שבה התנהלו הדברים בתוככי השירות הממשלתי.

באוגוסט 1951 פורסמה ידיעה קצרה במעריב על כך שמנכ"ל רכבת ישראל משה פייקוביץ פורש מתפקידו. פייקוביץ, אחיו של מפקד הפלמ"ח לשעבר יגאל אלון, עבד ברכבת עשרות שנים תחת שלטון המנדט, וקודם לתפקידו הבכיר לאחר הקמת המדינה. "מוסרים כי להתפטרות גרם הריב בין המנהל הכללי לבין שר התחבורה והתת-שר בקשר לחילופי מנהל מחלקה ברכבת", נאמר בידיעה. שר התחבורה באותם ימים היה דב יוסף, שמונה לתפקידו חודשים אחדים, לאחר שכיהן כשר האספקה והקיצוב בימי הצנע.

ימים אחדים קודם לכן חשף מעריב, בידיעה נרחבת מאת ראובן בן-צבי, את עיקרה של המחלוקת שהביאה לפרישת פייקוביץ. הכתב החיפאי דיווח על התנגדותם התקיפה של עובדי מחלקת הטלגרף והאיתות ברכבת בחיפה בתוקף למינויו של מנהל חדש למחלקתם. המנהל המיועד, נ' בן-דב, הועסק קודם לכן כמנהל בית-המלאכה של הדואר בחיפה. הוא אולץ לעזוב את בית-המלאכה לאחר שחקירה גילתה כי תחת ניהולו ביצעו העובדים עבודות פרטיות, בין היתר בבתיהם של פקידי ממשלה בכירים. מישהו בצמרת הפוליטית החליט כנראה לדאוג לפרנסתו של בן-דב, ואולי ביקש להבטיח שהמנהל שהודח לא יחשוף עוד פרטים על מי שנהנו משירותיו של בית-המלאכה. מסיבה זו הוחלט לא להדיחו, אלא להצניח אותו לרכבת ישראל, על-אף שלא היה לו כל ניסיון בתחום הטלגרף והאיתות.

הכתב בן-צבי, ובמקביל לו גם עמיתיו מ"הבוקר" ו"על המשמר", קיבלו ופירסמו מידע פנימי על המחלוקת, ובעיקר על כך שמנכ"ל הרכבת פייקוביץ התייצב לצד העובדים, והתנגד בתוקף לבואו של המנהל החדש. שבועות אחדים אחר-כך נחשפה המחלוקת במלואה: תחת הכותרת "מדוע התפטר מנהל הרכבות" הביא מעריב את חילופי המכתבים הנוגעים למינוי השנוי במחלוקת של בן-דב. בין היתר פורסם מכתבו של פייקוביץ לשר יוסף שבו הסביר בלשון חד-משמעית מדוע המינוי אינו ראוי: "מר בן-דב אינו מהנדס סיגנליזציה (איתות) ואין לו שום הבנה בזאת [...] אין אנו מחפשים אדם שעלינו ללמדו את המקצוע, אלא מחפשים מהנדס שהוא יכול ללמד אותנו". פייקוביץ כתב עוד כי הוא יקבל את החלטת השר, אולם עליו להתריע שמדובר במינוי שיפגע ביעילותה של עבודת הרכבת.

ראובן שרי, שכיהן באותה עת כסגן שר התחבורה, ניסה להרגיע את פייקוביץ והרעיף שבחים על כישוריו של בן-דב. "ידיעותיו ונסיונו יעמדו לו להיות בתקופה הקצרה ביותר אחד העובדים היעילים של הרכבת", הבטיח שרי. פייקוביץ לא השתכנע. הוא הריח עסקה שנרקמה מאחורי גבו, והתקומם על כך שאין מקבלים את חוות דעתו על מינוי בלתי ראוי מבחינה מקצועית. "אבצע את ההוראה מיד", כתב לסגן השר, והוסיף: "אני רק מרשה לעצמי לאמור כי באופן זה לא תבנו את הרכבת כי אם תהרסוה".

סגן השר שרי נזף בפייקוביץ על סגנונו, ולמחרת הצטרף אליו גם השר יוסף, ששיגר למנהל הרכבת מכתב אישי זועם. "אינני רוצה לקבל מכתבים בנוסח זה [...] קשה לי להבין איך יכול היה אדם רציני להוציא מתחת קולמוסו מלים כאלה", רתח יוסף.

פייקוביץ לא נותר חייב, וכתב לשרי כי לא ייתכן להטיל עליו את האחריות על הרכבות, ובו בזמן לאלץ אותו לקבל לארגון אנשים ללא ידע וניסיון בתחומי הפעולה הרלוונטיים. עלי לקבל את סמכותם והחלטותיהם של הממונים עלי, כתב, אך במקביל "זוהי חובתי המשקית, הציבורית והאזרחית כאחד להזהיר את הממונים עלי מתוצאות הרות אסון שינבעו מביצוע הוראות אלה".

אחרי מכתב כזה ברור היה שפייקוביץ לא יוכל להמשיך בתפקידו. במאבק האישי נמהלו גם שיקולים פוליטיים. ההסתדרות בחשה בעניין ומינתה ועדה שבחנה את הטענות נגד בן-דב. ממצאי הוועדה ביקשו למזער את חטאיו, אבל עובדים ברכבת ידעו לספר שהופעל לחץ על עובדים בדואר לא לדבר. ברם, מה שבאמת הרתיח את ראשי משרד התחבורה היה החשיפה בעיתונות. פרסום הידיעות החושפות את כל פרטי הפרשה, ובעיקר הנוסח המדויק של המכתבים, הציג את דב יוסף וראובן שרי כפוליטיקאים שמבקשים לסייע לעובד שסרח ולכפות על הנהלת הרכבת מינוי לא מקצועי.

גם "על המשמר" פירסם את עיקרי הדברים בעמודו הראשון. "כתבנו המיוחד" (לימים זוהה כירמיהו שמואלי) ציטט עובדי רכבת המבקשים לדעת "עד מתי יימשך הנוהג שתופש משרה בממשלה, שמודח בגלל כישלון זה או אחר מתפקיד אחד, עולה בדרגה ועובר לתפקיד אחר".

פייקוביץ נאלץ לפרוש, אבל בכך לא תמה הפרשה. מבחינת יחסי השלטון והעיתונות היא רק החלה. השר דב יוסף התייחס לפרסום כאילו מדובר היה בתאונת רכבות, ובאמצע ספטמבר 1951 מינה ועדת חקירה. המשימה: "לבדוק את המקרה הראשון של פרסום מסמכים ממשלתיים פנימיים ללא נטילת רשות מאת הממונים על-ידי עובדי הרכבת". היומון "חירות" דיווח כי לשלושת "הפקידים הגבוהים" ממשרד התחבורה שמונו לוועדה הוענקו "סמכויות של ועדת חקירה ממשלתית".

הוועדה יצאה לדרך, אלא שחבריה לא הצליחו, למגינת לבו של השר, ללכוד את המדליפים. הנושא הועבר אפוא לחקירה משטרתית. קצין ממטה המשטרה בתל אביב שוגר לחיפה לחקור את ההדלפה. מהרכבת לא הצליח להשיג כמעט מידע, ועל כן פנה אל העיתונאים ודרש מהם למסור את שמות האנשים שהעבירו להם את המסמכים. שמואלי מ"על המשמר" שיחזר אחר-כך בעיתונו את הפגישה, שבה העניק לקצין המשטרה שיעור בסיסי בהלכות עבודה עיתונאית במדינה דמוקרטית: "תהיה זו מעילה באמון כל המוסרים לעיתונאי ידיעות כלשהן אם לאחר מכן יגלה העיתונאי את מקור ידיעותיו".

אבל הקצין לא ויתר. בראשית מאי 1952 זימן את שמואלי, בן-צבי וכהן והודיע להם שהם עצורים משום שלא שיתפו פעולה עם המשטרה בחקירה ולא חשפו את מקורותיהם. הקצין הציג להם את סעיף 142 בחוק הפלילי, הקובע כי "אי-ציות לחובה שעל-פי חוק" הוא עבירה.

השלושה שוחררו, לא הועמדו לדין, ושום צעדים אחרים לא ננקטו נגדם על-ידי רשויות אכיפת החוק. אבל הביקורת התקשורתית והפוליטית נמשכה עוד זמן מה. עיתונאי חיפה שיגרו מחאה אל משה פרלמן, שנשא אז בתואר "ראש שירותי המודיעין", הכינוי שישראל ירשה מממשלת המנדט לגוף הממשלתי שכלל את גופי ההסברה הממשלתיים, ובהם קול-ישראל ולשכת העיתונות הממשלתית. ח"כ אליעזר פרי ממפ"ם הגיש שאילתה לשר המשטרה בכור שטרית, שבה קבע כי המעצר הוא "התנקשות חמורה בחופש העיתונות". הוא תבע לדעת אם השר ייתן הוראה להפסיק פעולות מסוג זה ויבטיח כי בעתיד לא יישנו התערבויות כאלה בפעולותיה של העיתונות.

במאמר מקיף, תחת הכותרת "בית-סוהר לעיתונאים", תיאר במעריב משה ז"ק את פרשת המעצר, שלשמו הסתמכה המשטרה על "פקודת הסודות הרשמיים" שחוקק שלטון המנדט בפלשתינה-א"י בשנת 1932. פקודה זו הועתקה מחוק בריטי דומה, שמרבית סעיפיו נועדו למניעת ריגול לטובת מדינות אחרות, איסוף מידע על מתקנים צבאים וכדומה. אחד מסעיפי החוק הבריטי גם מגדיר כעבירה החזקת מסמך על-ידי מי שלא הוסמך לכך.

הממשלה בלונדון ניסתה לעתים להיתלות בסעיף זה כדי לאלץ עיתונאים לחשוף מקורות שמסרו לידיהם מסמכים רשמיים. בשנת 1937 התעורר ויכוח ציבורי בבריטניה לאחר שהמשטרה תבעה מעיתונאי לגלות מי מסר לידיו דוח חקירה שעל בסיסו פירסם ידיעה על מעילה. העיתונאי סירב, הועמד לדין ונידון לקנס של חמש ליש"ט, כתב ז"ק, אבל הביקורת החריפה הביאה לשינוי כללי המשחק. שר הפנים הודיע בפרלמנט כי הסעיף לא ישמש נגד עיתונאים, וב-1939 שונה הסעיף בחוק ונקבע כי חקירת עיתונאי על מקורותיו באשר ל"מסמך רשמי" תתאפשר רק במקרה של חשד שמדובר בריגול.

החוק שונה בלונדון, אבל לא בגרסתו הארץ-ישראלית, כתב ז"ק, "כי היה כאן שלטון זר שרצה לדכא את העיתונות. ואילו ממשלת ישראל, שירשה את החוקים ממשלת המנדט, לא טרחה לתקנם". יחד עם זאת, גם ממשלת המנדט לא עשתה שימוש בסעיף זה, בין היתר משום שגם לשליט הזר היה מובן כי "כשם שאין לחקור עורך-דין אילו סודות גילה לו הלקוח שלו, שאיתו התייעץ, אף אם הלקוח נאשם ברצח או בגניבה, כך אין לחקור עיתונאי על מקורות האינפורמציה שלו".

מה נשתנה בחלוף 60 שנה? לא הרבה. ולא רק משום שרכבת ישראל עדיין מקרטעת בשל ניהול בעייתי. בישראל של שנת 2012 עדיין אין חופש העיתונות מעוגן בחוק, גם לא זכותם של עיתונאים לשמור על חסיון מקורותיהם. השלטון, כמו כל שלטון, עודו מתקשה להתמודד עם חשיפות מביכות בתקשורת. וממש כמו אז, הוא עדיין מבקש להפעיל את המשטרה ואת רשויות החוק במצוד אחר מקורות ומסמכים.

רשימות קשורות:

- השפנים של קשטן
- דוח המבקרת
- לדפוק את הגויים
- הצנזורה והעיתונות
- רחשים ברשת