בתוניסיה, אחרי המהפכה

מונית אחרת לקחה אותי לבית הכנסת בלה-גולה, השכונה הצפונית שעל הים. "היהודים נהגו להגיע מדי קיץ לשכונה, לשכור בית לחודשיים. בימים החמים היית רואה חוף שלם מלא ביהודים", סיפר לי דניאל כהן, המשמש רב בבית הספר של חב"ד ואחראי למניין בבית הכנסת. כיום, הוא פירט, "הקהילה היהודית בתוניסיה מונה כ-1,500 יהודים, בשלושה מקומות עיקריים. בתוניס הבירה כ-250 יהודים, באי ג'רבה הקהילה המרכזית המונה קצת יותר מאלף, ובזרזיס הקהילה הפעילה הקטנה ביותר ¬- קצת יותר ממאה". דניאל הביא אותי לבית האבות שהוקם בשכונה בעזרת ארגון הג'וינט. כארבעים קשישים מתגוררים בו.

בית הכנסת שדניאל נאבק מדי יום לאסוף בו מניין נמצא בלב השכונה, ושלא כמו בתי כנסת באירופה הוא פתוח לרווחה בלי שמירה. בשעת מנחה היהודים המחכים למניין קוראים בצחוק לתושבים המוסלמים להצטרף. המצב שונה בבית הכנסת הגדול בתוניס הבירה, המתוחם בגדרות תיל ומאבטחים אותו שוטרים ובלשים. תפילות מתקיימות בחדר הלימוד הקטן; האולם הענק מאוכלס רק ביום כיפור.

מול בית הכנסת הגדול יושב עמרם הידוע בכינויו 'הקצב הכשר'. צעיר בכיפה שחורה, זקן ארוך וחיוך מאיר. "אני במקור מג'רבה", הוא אומר. "החלפתי את אבא שלי בתפקיד השוחט כשהוא נפטר; הוא בזמנו החליף יהודי אחר. האמת היא שרציתי לעלות לארץ, בעיקר בגלל המהפכה והשינויים הפוליטיים, אבל הרב מזוז מישיבת אור התורה בבני-ברק אמר לי לחזור לתוניסיה כדי שיהיה ליהודים בשר כשר".

לצד בית הכנסת פגשנו צעיר יהודי נוסף, יונתן. גם הוא מדבר עברית טובה; הוא מסביר שזה בזכות הביקורים התכופים בישראל, ארץ מגורי אחותו. "בימי המהפכה היה בלגן. אני מייבא נעלי ספורט, יש לי שני האנגרים שבהם אני מאכסן את הסחורה שלי וחנות במרכז העיר. בזמן המהפכה שלחתי את הילדים והאישה לשוויץ, ונשארתי לבד פה. לא הלכתי לעבודה. נשארתי בבית וצפיתי במתרחש בחנות מהמחשב בבית. בלילה שבו בן-עלי עזב, אנשים השתוללו ברחובות וירו על חלון הראווה של החנות שלי. שמעתי צעקות באמצעות מצלמת המעקב, 'זאת חנות של יהודי, בואו ניקח הכול'. זה היה מפחיד מאוד".

לשאלה המתבקשת מדוע אין הוא עולה לארץ השיב יונתן בכנות. "ניסיתי לחשוב על עלייה, אבל יש לי פה רכוש, עבודה וחיים. לא למדתי באוניברסיטה, למדתי בבית הספר של החיים ובניתי עסק, וככה סתם לא אעזוב אותו".

בדרך חזרה ניצב מסגד. מוסלמים מזוקנים בכיפות צחורות יצאו מהתפילה. רמדאן. החום כבד והצום מכביד. שלושה צעירים שעמדו בחזית ומכרו גלביות לעוברים ולשבים הפגינו, למרות הכול, מרץ רב. צעיר שהלך לפניי ביקש למדוד בגד, ומיד זכה לטיפול צמוד. "אתה צריך להתחזק, ללמוד את הקוראן. רק אללה יעזור לנו. האיסלאם הוא הפתרון", הם לא בזבזו זמן. בזריזות התחמקתי לצד השני של הכביש לפני שקבוצה נוספת של מקרבים תספיק להתקרב אליי.

רק שעת טיסה אחת מפרידה בין תוניס הבירה לבין האי ג'רבה, אבל ההבדלים במנטליות תהומיים. בעוד שבתוניס הבירה איפוק אירופי ודיסטנס, גם בין היהודים, היחסים בין היהודים בָּאִי מזכירים יותר קיבוץ. כולם משפחה לטוב ולרע. מתארחים זה אצל זה בארוחות שבת, משוחחים שעות ארוכות בבית הכנסת, והשיחות מידרדרות לעתים קרובות לרכילות עסיסית ולמריבות קולניות. המזג האנושי מזרח-תיכוני אסלי. צועקים, מקללים, ואחר כך מחבקים.

הביקור שלי, ישראלי שקיבל ויזה לתוניסיה, היה שיחת השבת. בכל בית כנסת שנכנסתי אליו נתקלתי במטח שאלות זהה: "איך הצלחת לקבל ויזה? המשפחה שלי מנסה כבר חצי שנה ולא מקבלת". הם לא רוצים את הישראלים, קטרגו אחדים. אלה צעדים ביטחוניים, לימדו אחרים זכות.

אווירת השבת בג'רבה מנותקת לגמרי מהמציאות מסביב. בערב שבת הצעירים והצעירות מתהלכים ברחוב הראשי, היחיד שמואר, ומנסים להרשים אלה את אלה. הגברים מדברים פוליטיקה פנימית וכללית, הנשים יושבות מחוץ לבתים ומשוחחות. האוויר היה חם ולח, אך האווירה שבתית ומרעננת. מכונית מוסלמית שעברה במרכז הרחוב הזכירה איפה אנחנו נמצאים, אבל היא הייתה חריגה בנוף.

חיי הקהילה עשירים. באִי מפעל מצות ומפעל יין, 11 בתי כנסת, שיעורי תורה ומערכת חינוך משגשגת הכוללת בית ספר יסודי לבנים ובנות, 'תורה וחינוך', שייסד הרב דוד קידושים, בית ספר גבוה לבנות ושמו 'כנפי יונה', וישיבה לבנים שמנהל הרב הראשי של תוניסיה, הרב חיים ביתן. מאז המהפכה עזבו רוב בני הנוער את בתי הספר הממשלתיים, מהלך שהפריד בין יהודים ומוסלמים - וגם בין יהודים ללימוד ברמה גבוהה של השפה הצרפתית ושל לימודי החול.

ההידרדרות הכלכלית בעקבות המהפכה מוסיפה לבעיה החינוכית פן כלכלי. "הג'וינט משקיע מאמצים לתחזק את המפעלים החינוכיים בתוניס, בג'רבה ובזרזיס", סיפר לי בפריז, בדרכי חזרה מתוניסיה, יחיאל בר-חיים, הממונה מטעם הארגון על מדינה זו. "אנחנו מדברים עם הקהילה וקשובים לצרכים שלה, גם לאוכלוסיה המזדקנת בבית האבות שאנחנו מממנים בשיתוף עם הקהילה וגם בחינוך הצעירים".

באחת הסמטאות מופרת התחושה היהודית הנינוחה למראה כיתוב "מוות ליהודים" בערבית. תושב השכונה מציין שעל בית נוסף נכתב "שיישרפו היהודים".

הקהילה הקטנה בזרזיס מפליאה אף היא בהיקף הפעילות היהודית שלה. בית הכנסת הוא מרכז החיים. באמצע היום עוזבים את המסחר בשוק והולכים לשיעור הלכה. הבוגרים עדיין לומדים בבתי הספר הממלכתיים. הילדים לומדים במתחם בית הכנסת. הבנות לומדות עם המורה אביבה בכיתה חדישה שנבנתה בסיוע הג'וינט.

אביבה, מורה זה 25 שנה, מספרת על מקרה אלימות שהתרחש בליל שבת. "שלושה יהודים חזרו מחבר דרך השוק, וראו שני מוסלמים רבים ביניהם. זה שקיבל מכות התעצבן על היהודים שמסתכלים; כנראה הוא היה שיכור. הוא תפס סכין והתחיל לרדוף אחריהם. שניים הצליחו לברוח. השלישי נתפס בפינה. בנס, המוסלמי החליק בדיוק כשרצה לדקור את היהודי. היהודי ברח והמוסלמי צעק שהוא ישרוף את בתי היהודים".

מאז המקרה, היא מודה, היא מפחדת. "היהודי רצה להגיש תלונה נגד המוסלמי, והמשטרה, במקום לטפל במקרה, ניסתה לשכנע אותו שיסלח למוסלמי שהיה שיכור. פעם זה לא היה קורה". בשוק הצורפים אני שומע על עוד מקרה של צורף יהודי שנשדד על-ידי מוסלמים שאמרו לו, "יהודי, תוציא את כל הזהב שלך".

רוז'ה ביסמוט, ראש הקהילה היהודית בתוניסיה, מנסה להרגיע את הרוחות. כבעל קשרים טובים עם ההנהגה התוניסאית, כולל ראש מפלגת א-נהדה, מוחמד רנושי, הוא מאמין בהידברות. "למרות התדמית שלהם בעולם, אנשי א-נהדה חושבים בהיגיון. הם יודעים להקשיב וגם לקבל חלק מהדברים שאני אומר להם. תמיד צריך להתנהל במתינות. לא לקפוץ למסקנות אבל גם לא להישאר תמימים".

ביסמוט, שחצה מזמן את גיל שמונים, עובד מאז היה בן 14 ועד היום. ממשפחה דלת אמצעים בשכונת לה-גולה הוא הגיע בדרך הקשה לרווחה כלכלית. קשריו הפוליטיים והעסקיים חוצים מדינות, וחבריו היהודים בקונגרס האמריקני ובאיחוד האירופי עוזרים לו לסייע לתוניסיה וליהודים היושבים בה. "אני רואה את עצמי תוניסאי ופועל למען הצלחת המדינה. כל המפלגות מבינות את זה ולכן הן נמצאות איתי בקשר. יחד עם זאת אני גם יהודי, אוהב את התנ"ך והמסורת. אני בטוח שמדינת ישראל מרוויחה הרבה מהתפוצות היהודיות. הקשרים שלנו, היהודים שבחוץ לארץ, הצילו לא פעם את ישראל בזירה הבינלאומית. בלי התפוצות לישראל היה קשה להתקיים".