הקרב על הכסף

מאחורי המספרים והסכומים העצומים שהוזכרו כאן חבוי הסיפור המרתק של מלחמת הכסף בין שני המחנות, שאותו אפשר להתחיל ביום חורף קר בוושינגטון בינואר 2010, שבו פרסם בית המשפט העליון את פסק דין "סיטיזנס יונייטד נגד ועדת הבחירות הפדרלית". 'סיטיזנס יונייטד', ארגון שמרני ללא מטרת רווח, ביקש בזמנו לשדר סרט ביקורתי נגד הילרי קלינטון, ולקדם אותו בקדימונים (פרומואים) שמומנו מכספי תרומות. הדבר נאסר עליו, שכן חוק שעבר בשנת 2002 הטיל מגבלות על גובה התרומות שיכולים ארגונים פוליטיים לגייס מגורמים פרטיים. ראשי הארגון פנו לבית המשפט העליון, וזה פסק כי החוק השנוי במחלוקת מפר את התיקון הראשון לחוקה האמריקנית, ופוגע בחופש הביטוי. מתוך רצון לשמור על ריסון מסוים קבע בית המשפט שהגבלת סכום התרומה למסעות בחירות של מועמדים פוליטיים תישאר בעינה, ויהיה אפשר לתרום ללא הגבלה רק למעין עמותות הפועלות לצד הקמפיין, אך ללא קשר ישיר אליו. למעשה, לעומדים בראש העמותות האלה, המכונות Super PACs (PAC - Political Action Committee) אסור אפילו לשוחח בטלפון עם ראשי הקמפיין של המועמד או עם המועמדים שלהם הם מסייעים, אחרת הם עלולים לעמוד לדין.

אגב, מעניין לציין שאת החוק מ-2002 שהגביל את גובה גיוס התרומות יזמו במשותף הסנאטור הדמוקרטי ראס פיינגולד והמועמד הרפובליקני לעתיד לנשיאות ארה"ב - הסנאטור ג'ון מקיין. באופן פרדוקסלי, הנפגע העיקרי מהחוק שש שנים לאחר מכן, בבחירות 2008, היה מקיין עצמו. אובמה, כאמור, גייס מאות מיליונים מתורמים קטנים, ואילו מקיין היה מוגבל מאוד ביכולתו לנצל את תמיכתם של הטייקונים האמריקנים, אשר רובם תומכים באופן מסורתי במועמד הרפובליקני.

מיד עם פרסומה של החלטת בית המשפט בעניין 'סיטיזנס יונייטד' ברור היה שמדובר בפסיקה בעלת השלכות פוליטיות רציניות, אך קשה היה לצפות את ממדיו של התהליך שהתרחש בעקבותיה: שיטפון חסר תקדים של מזומנים שהחל לזרום לאותן Super PACs, בעיקר אלה המזוהות עם פוליטיקאים רפובליקנים. אולם ההפרדה החדה שיצר בית המשפט בין הקמפיינים הרשמיים של המועמדים לארגונים שמסייעים להם הובילה לעוד תוצאה קריטית, שקשה עוד יותר היה לצפות אותה: בין הקמפיינים ל-Super PACs נוצרה מעין חלוקת עבודה: אנשי הקמפיין הרשמי עוסקים בייצור תעמולה חיובית, בעוד ה-Super PACs המסייעות להם לוקחות עליהן את העבודה המלוכלכת של השמצת היריב. כך, כפי שעשו גם רומני וגם אובמה יותר מפעם אחת, יכולים המועמדים לגלגל את עיניהם ולטעון בהיתממות שההשמצות אינן על דעתם, ושעל-פי החוק בכלל אסור להם לשוחח עם ראשי העמותות שמסייעות לקמפיין שלהם. מאחר שהגבלת התרומות לקמפיינים הרשמיים נותרה בעינה, ואילו ה-Super PACs יכולות לקבל סכומי כסף בלתי מוגבלים, התוצאה של המצב החדש הזה היא מסעות בחירות שמרכיב ההשמצות בהם גדול יותר מאי פעם.

כך, למשל, במהלך הפריימריז של הרפובליקנים השמיצה עמותה שסייעה לקמפיין של רומני את יריבו ניוט גינגריץ' באופן ברוטלי, בעיקר בקשר להיסטוריה האישית שלו (גינגריץ', שנשוי בפעם השלישית, בגד בשתי נשותיו הקודמות, אחת מהן חולת סרטן). כאשר נשאל על כך רומני הוא השיב מבלי למצמץ שאין ביכולתו לעשות דבר, שכן אסור לו ליצור קשר עם אנשי ה-Super PAC שיזמו את התשדירים השליליים. כמובן שזוהי היתממות חסרת בושה - המועמדים דואגים להעמיד בראש הארגונים הללו יועץ לשעבר או מקורב אחר שעליו הם סומכים לחלוטין, והם מתקשרים עמם באופן רציף באמצעות אנשי קשר שלישיים. קארל רוב, יועצו הפוליטי לשעבר של ג'ורג' בוש, העומד בראש Super PAC בשם American Crossroads המסייעת לרומני ולמועמדים רפובליקנים לקונגרס, אף בוחר מדי פעם לעקוף את האיסור לתקשר ישירות עם רומני בדרך מקורית למדי: הוא פשוט מפרסם ב'וול סטריט ג'ורנל' מאמרים הכוללים עצות למועמד. את העצות הסודיות יותר הוא מעביר, כמו כל שאר ראשי ה-Super PACs, באמצעות אנשי קשר.

דוגמה נוספת לנגטיביות שמוזרקת למסעות הבחירות באמצעות ה-Super PACs ניתנה בשבוע שעבר, כאשר Priorities USA, העמותה המרכזית שמסייעת לקמפיין הבחירות של אובמה, פרסמה מודעה שבה נראה עובד לשעבר באחת החברות שנרכשו ונסגרו על-ידי 'ביין קפיטל', החברה שבראשה עמד מיט רומני. העובד למעשה האשים את רומני בגרימת מותה של אשתו מסרטן, מאחר שהמשפחה איבדה את ביטוח הבריאות שלה לאחר שפוטר מעבודתו. מבלי לשפוט את האדם עצמו בשעת צערו, היה זה תשדיר מלוכלך למדי. רומני עזב את 'ביין קפיטל' שנים ארוכות לפני שנסגרה חברת-הבת שבה הועסק אותו עובד. נוסף על כך, אשתו של רומני עצמו החלימה מסרטן קשה רק לפני כמה שנים. כאשר התשדיר, שעשה שימוש ציני בכאבו של האלמן, משך אש מכלי התקשורת והחל לגרום נזק דווקא לקמפיין של אובמה, התראיינה ל-CNN סטפני קאטר, סגנית מנהלת מסע הבחירות של הנשיא, ובנוהל הרגיל הפילה את התיק על ה-Super PAC וטענה שכלל לא הייתה מודעת לתוכן הפרסומת הטלוויזיונית, שכן אסור לה לתקשר עם יוזמיה. אולם מיד לאחר מכן השיגו כלי התקשורת הקלטה של שיחת ועידה שניהלה קאטר בחודש מארס עם האלמן שמופיע בתשדיר ועם עוד כמה יועצי בחירות, והשקר נחשף ברבים.

"פריצת הסכרים" בכל הנוגע לגיוס תרומות ממיליונרים ומיליארדרים הפכה על פיה את המלחמה על הכסף. אובמה, שקיווה ליהנות מיתרון כספי משמעותי על פני רומני, מוצא את עצמו מתקשה לעמוד בקצב הגיוס של המועמד הרפובליקני, שנהנה מגב כלכלי חזק ביותר שמעניקה לו שורה של אנשי עסקים עשירים, שרובם, כאמור, מזוהים מסורתית עם תמיכה במועמדים שמרנים. בין הבולטים ביותר אפשר למנות את שלדון אדלסון, בעליו של עיתון 'ישראל היום', שהונו מעסקי קזינו בלאס-וגאס ובמקאו מוערך ב-25 מיליארד דולרים. אדלסון כבר התחייב לתרום 71 מיליון דולרים ל-Super Pacs המסייעות לרומני, והצהיר שאם יהיה בכך צורך יגדיל את תמיכתו ל-100 מיליון - כסף קטן עבורו. בתקופת הפריימריז, אגב, תמך אדלסון בלהט בניוט גינגריץ', שנחשב שמרן יותר מרומני. הוא תרם כעשרים מיליון דולרים ל-Super PAC המזוהה עם גינגריץ', שמימנה תשדירי בחירות שהציגו את רומני כמיליונר מנוכר שנהנה לפטר עובדים ולרוקן חברות מנכסיהן - בדיוק כפי שקמפיין אובמה טוען כעת נגד רומני. שני התורמים הנוספים שמעבירים את סכומי הכסף הגדולים ביותר לטובת הקמפיין הרפובליקני הם האחים התעשיינים דייויד וצ'רלס קוק, שהתחייבו לתרום מכיסם ולגייס מחבריהם העשירים לא פחות מ-400 מיליון דולרים כדי לסלק את אובמה מהבית הלבן.

כמעט כל סכומי הכסף האדירים הללו מושקעים במספר מצומצם של מדינות מתנדנדות, שהן אלו שיכריעו את הבחירות. אבל אפשר להעריך כי בסופו של דבר את גורל הבחירות יכריע מצבה הכלכלי של ארה"ב יותר מאשר מצבם הכלכלי של מסעות הבחירות של המתמודדים. עד אז, בכל מקרה, אפשר להתרווח בכורסה ולצפות בטלנובלה מרתקת על אנשי עסקים, פוליטיקאים, כסף גדול, יצרים, והזוהמה שמייצר החיבור ביניהם.