שיפודים בפייסבוק (31)

וירוס קטון אנוכי, ואני עושה את תפקידי בשירות הציונות בנבכי הגרעין האירני. הפקודות היו ברורות לי. המשימה בערה בקרביי. צ'יק צ'אק חירבשתי אורניום מועשר בלי לשאול שאלות. שישים אחוז? תהיה להם הפתעה כשהם ינסו להשתמש בזה. אבל בימים האחרונים כאילו עברני מה. אני כבר לא יודע למי להישמע? לראש הממשלה ששלח אותי או לשר הביטחון ששלח אותי. או לראש המוסד או לראש המוסד לשעבר שגייס אותי ואימן אותי עוד בימים שהייתי חצי מתוכנת ורק רעיון בראש של חייל חנון.

הרבה מן האמון שהיה לי בעולם המחשבים נותץ לרסיסים במשפט סמסונג אפל. הם?! איך אפשר עוד להאמין במישהו כששומעים על הגניבות האלה? אני לא וירוס המחשבים היחיד שחש כך.

אבל זה כלום. בא גינטר גראס וכתב שיר ובו שאלה מוסרית גדולה: מדוע אסור להשמיד את מדינת היהודים? מי קבע? הציונים? נו, באמת.

בשעותי הפנויות מהרס הצנטריפוגות התחלתי לקרוא חומרים באינטרנט. האם ידעתם שבמקום בו נמצאת מדינת ישראל שכנו בעבר הרבה כפרים פלשתינים? האם עלה בדעתכם שמה שהמערב קורא חופש האישה הוא הרס מירקם חברתי עדין בעולם המוסלמי? ובלי להציע תחליף?

אני מתלבט. גיליתי שיש בתוכי מצפון. כן, אינני מתבייש לומר זאת: מצפון.

עכשיו מעריב התמוטט. לעיתון האחרון הייתי מעצב כותרת: מעציב. חבל לי. בשנת 2005, לפני 7 שנים, אמנון דנקנר, עורך מעריב דאז, אסר עלי להמשיך לכתוב את מדורי שיפודים במעריב. הזהרתי אז שמדיניות של פגיעה בקוראי מעריב תיגמר לא טוב. למעשה, הזהרתי הרבה פעמים שהדרך שמעריב החלה ללכת בה, שעיקרה בוז לקוראי מעריב, לא תביא להחלפת קוראי מעריב בקוראים מוצלחים יותר, אלא להחלפת מעריב. בכל אופן, מסרתי כמקובל את מדורי האחרון למערכת. עורכי "סופשבוע" שיבחו, אבל אמנון דנקנר הורה שלא לפרסם את המדור. אני מביא כאן קטעים ממנו:

המדור האחרון

אני מתנצל בפני הבוסים שלי, שהם קוראי מעריב. אני מתנצל בפניכם, אבל אני חייב לדווח שלא הצלחתי במשימתי, ולמרות כל מאמציי, ולמרות עשרות מכתבי מחאה של קוראים, לא מתירים לי להמשיך לכתוב עוד את המדור הזה במעריב.

העורך הראשי הנוכחי הביע כבר בעבר את שינאתו האובססיבית כלפי במילים שאי-אפשר לחזור עליהן בלי להקיא. בכל זאת משהו מהן, בהידוק קל: "החלום הפרטי שלי הוא שבאחרית הימים גברים שמנים עם אף מעוקל קצת יהיו סמלי מין, וכשאני אצא מהבית ימתינו לי בכניסה שישים אלף צעירות שימרטו את השערות שלהם (הטעות במקור) ויצרחו בהיסטריה. כמו-כן, שיפסיקו לפרסם את המדור של מאיר עוזיאל במעריב". התאמינו? זה נכתב על-ידי אמנון דנקנר ב"חדשות".

לא הכרתיו ולא התעניינתי באמנון דנקנר כשהוא כתב את הדברים האובססיביים האלה נגדי. לימים, כשעפר נמרודי נרדף ונשפט חדר אמנון דנקנר למעריב, צבר כוח ומונה לעורך. את חלומו הראשון הוא לא הגשים, כמעט חשבתי לעזור לו קצת עם שישים אלף הצעירות. אבל חלומו השני היה עתה בהישג ידו. עם זאת, כעורכי, דיברתי איתו בגובה העיניים, אף לחצתי את ידו. עשיתי זאת מטעמים מקצועיים, כדי להמשיך לכתוב את הטור הזה בשבילכם, אבל הייתי תמים אם חיכיתי לאותה גישה מקצועית בחדר העורך. השינאה חשוכת-מרפא היא. נאסר עלי, אחרי 35 שנה, להמשיך בכתיבה במעריב. העורך לא הסכים אפילו לפגישת בירור בת שעה קלה כדי להקשיב להסברים מנומקים. לשאלת הקוראים: גם עפר נמרודי לא העז לפגוש אותי.

כידוע, עיתון הוא סך כל כותביו, עיתון איננו עסק רגיל והעיתונות אף תובעת לעצמה יחס מיוחד. בכל זאת, בידו של העורך הראשי נמצא הכוח הממסדי. מצד שני חולשת אגודת העיתונאים או ועד עובדי מעריב מעוררות רחמים.

תודה לכם, בוסים שלי מוערכים, קוראיי האהובים, קוראותיי האהובות, תודה על השנים הארוכות שקראתם. תודה גם לאלה שעיצבנתי, זה היה תפקידי. שלום גם לכם, איש לא יטריד אתכם יותר במעריב בשאלות שלא שואלים בחברה טובה. אתם יכולים לתת למוח להירדם.

בוס, בוסית, יקר שלי, יקרה שלי, תמיד כתבתי רק למענך. תמיד כתבתי בעצם לקורא אחד, לאותו קורא או קוראה דמיוניים שעומדים מול עיניי כשאני כותב, זה אותו קורא או קוראה שמחזיקים כרגע את העיתון ביד.

נאום מצוין היה לנתניהו בעצרת האו"ם, אבל הוא הזכיר שם איזה חג יהודי שאני לא מכיר. הוא סיפר על יום קדוש שבו כל יהודי נזכר בעבר העם היהודי וחושב על עתיד העם, וגם מעלה את זכר ששת מיליוני הנרצחים בשואה, ואז נזכר גם בגבורת הלוחמים של צה"ל. נתניהו אמר שליום הקדוש הזה קוראים יום כיפור.

על-פי המידע שיש לי על עם ישראל ומנהגיו, יום כיפור זה יום שבו יהודי צם כדי לבקש סליחה מאלוהים על כל החטאים, ואם אין חטאים, על קיומו בכלל, בתקווה לשנה טובה יותר עד יום הכיפורים הבא.

זה לא חג שחושבים בו על העם, אלא חג שבו כל אחד חושב על עצמו מול בוראו המשוער, ויום שבו כל אחד עושה את חשבון הנפש של עצמו עם עצמו ולא את חשבון הנפש של האומה, המדינה או התנועה.

כאמור, חוץ מטעות זו, שאני מקווה שלא תתגלה לאיש, הנאום היה טוב מאוד, אם כי אני הייתי מצייר את הגרף בתוך טיל ולא בתוך פצצת כדור עתיקה, שרואים כיום רק באייקונים, ובמשחק שבו חותכים אבטיחים ואננסים.