השופטת: אילונה אריאלי, בית משפט השלום בטבריה

המועד: יום חמישי, 25.10.12, שעה 09:00

הנושא: קדם-משפט בתיקים אזרחיים

בשיחת מסדרון ליד אולמה של השופטת אילונה אריאלי אומרים לי בעלי הניסיון, כי אין מה למהר: היא תמיד מאחרת. ואכן, אריאלי נכנסת לאולם רק בסביבות 09:15 ומתחילה את היום ב-09:25. תופעה תמוהה לנוכח העובדה, שאת הדיונים עצמם היא מנהלת ביעילות רבה, בתבונה ובסבלנות. לגבי היום בו נכחתי באולמה מסרה הנהלת בתי המשפט, כי הדיון התעכב משום שאריאלי שימשה כשופטת תורנית וטיפלה בלשכתה בבקשות דחופות.

התיק הראשון הוא תביעה של לקוחות נגד חברה לריצוף, אשר איכשהו התגלגלה מתביעה קטנה להליך רגיל. אריאלי, אשר דנה גם בתביעה הקטנה המקורית, זוכרת את שמות הצדדים ומסבירה לתובע ולבנו - שאינם מיוצגים - שמדובר בישיבה מקדמית ובלתי פורמלית, בניסיון להגיע להסכמות. לא פחות מחצי שעה מקדישה אריאלי לתיק הזה, משום שכפי שאמרה כבר בתחילת הדיון - הרושם שלה הוא שהמרחק בין הצדדים אינו גדול מדי.

"זה ניסיון אחרון למצות את זה. אם אתם חושבים שיש טעם - אתם יכולים לספר לי היכן זה נתקע. אם לא, נצטרך לשמוע הוכחות", מציבה אריאלי את גבולות הדיון. התובע מסביר שהמחלוקת היא על גובה הפיצוי, אריאלי מקשיבה באורך רוח ומדי פעם דוחפת שאלה להבהרה. היא מבררת את הפרטים הכספיים, מבקשת מסמכים ובודקת מה כבר קיים בתיק.

כאשר הצדדים מתחילים להתדיין ביניהם, אריאלי קוטעת אותם ואומרת לבאת-כוחו של הנתבע: "ברור שכל הצעת פשרה היא בלי להודות שהסחורה הייתה פגומה, זו כל המטרה של זה. הדרישות שלו [של התובע] לא היו מנופחות ומוגזמות אם הסחורה הייתה פגומה, אבל הוא מוותר על חלק מהטענה שהסחורה הייתה פגומה והוא מתפשר. ברור שאם זה לא יקרה, האדון יטען שהסחורה הייתה פגומה ומגיע לו הכל, ואתם תטענו שלא ולא מגיע לו כלום".

עניין של common sense

התובע מציע להתפשר על 20,000 שקל, עורכת הדין של הנתבע מודיעה שאין על מה לדבר, אבל אריאלי מרגישה שאפשר לקרב בין הצדדים: "אם מפתח עושה כזה דבר [כנראה סריטה] בקרמיקה - ברור שזה לא תקין". היא מאפשרת לבנו של התובע לדבר, למרות שלכאורה אין לו מעמד בתיק, והלה מעיר שהוא מבין בעסק משום שבעוד חודש וחצי תהיה לו תעודה של מהנדס איכות. "שיהיה בשעה טובה", מגיבה אריאלי. ואילו כאשר עורכת הדין טוענת שהיא יכולה להתנגד כך שהבן לא ידבר, אריאלי נזעקת: "לא, לא, לא. זה לא מקובל. אנחנו עושים שיחה, הוא בנו של התובע, הוא מעורב".

כעת פונה אריאלי לתובע ולפרקליטתו, מבקשת לדעת מה הסכום שהם מציעים ומסבירה: "זה קצת פגום להתחיל לדבר על הפשרה מהסכום. האדון התחיל לדבר על מה שקרה. התגובה שלכם לא הגיונית, זה אוטם את הכל. אם מתפשרים - אז המינימום זה ההוצאות שהיו לו. אבל אם העמדה היא שעל 20 אין על מה לדבר - זה לא הגיוני. כשאני אצטרך להחליט, יש גם עניין של common sense. מה ההיגיון של אנשים לקנות ולפרק?" - דהיינו: העובדה שאינה שנויה במחלוקת, לפיה התובע פירק והחליף את המרצפות שקנה, מלמדת שהן אכן היו פגומות.

התובע מנסה למצוא הסבר: "הגברת [אשתו של התובע] פדנטית בצורה שלא הגיונית". אבל אריאלי מגיבה מיד: "אם מה שאתה אומר היה נכון, אז הייתה לה בעיה גם עם האריחים החדשים שהם קנו ממך, ולא שמעתי על זה שום טענה". התובע ממשיך באותו קו ומציין, שיש לו טענות רק על אחד מבין חמשת סוגי האריחים שרכש מהנתבע.

התביעה עומדת יפה על הרגליים

אחרי 25 דקות של דיון, אריאלי מחליטה שהגיע הזמן לעוד קצת לחץ: "אנחנו צריכים להתכנס לקבלת החלטה בנושא הזה. האדון הציג בצורה מאוד ברורה למה הוא מוכן. לכם [לנתבע] יש יצרן מאחוריכם שאולי תוכלו להתחלק איתו. אני רוצה לראות מה עמדתכם, בלי שתחזרו על כך שאתם צודקים". התובע מציע את עלות האריחים בסך 6,000 שקל, "ואם צריך עוד 4,000-3,000 שקל - אני אוסיף אותם ואוותר על הרווח".

מכאן אריאלי יכולה להתקדם. "אגיד לכם איך אני רואה את הדברים. ההצעה הראשונה שלכם, 3,000 שקל, היא לא באה בחשבון. זה 'ערכי מטרד' - כמה שווה לכם לשלם כדי להסיר את המטרד הזה. זו לא תביעה של ערכי מטרד, התביעה שלהם עומדת יפה מאוד על הרגליים ויש לה סיכויים. בתביעות שתלויות על בלימה אני ממליצה על ערכי מטרד; זה ממש לא המקרה.

"ההצעה הנוספת שהצעת יוצרת אפשרות לשאת ולתת. 6,000 שקל זה בטוח, מה שנשאר לדבר עליו זה העבודה שהייתה כרוכה בזה ויש להם חשבונית". התובע מנסה להתערב, אך אריאלי מבהירה לו בדרכי נועם: "אני שמעתי, אתה ראית שהקשבתי". והיא ממשיכה: "יש תביעות קטנות שמתחילות בסכומי סרק; זה לא המקרה. אתם לא חייבים להשיב כרגע, אתם יכולים לחזור הביתה ולהתייעץ".

אחרי כל זה, אריאלי מציעה שהנתבע ישלם את עלות האריחים ועוד 60% מעלות עבודת הפירוק וההרכבה. "כשאני מציעה פשרה", היא מבהירה לצדדים, "זה לא בשביל להוריד ידיים. זה מה שנראה לי אחרי שני דיונים שאני שומעת אתכם. זה נראה לי חיתוך לא רחוק מהמציאות". אחרי חישוב מגיעה אריאלי לתוצאה: 15,744 שקל ועוד אגרה של 319 שקל - ובסכום מעוגל 16,000 שקל. התובע מברר האם זה יסיים את הסיפור, או שהנתבע עלול לערער. "על פשרה אין ערעור. זה מסיים את כל הסיפור, זה הרעיון של פשרה", משיבה אריאלי.

במקביל, היא קובעת את התיק להוכחות למקרה שלא תושג פשרה. "הגענו לבעיה הכי גדולה בניהול המשפט: שאין לנו הזמן. היומן מאוד-מאוד עמוס", היא מעירה וקובעת ל-7.3.13. חוץ מזה, היא מציינת, מדוע שהצדדים לא ינצלו את ההזדמנות וידברו כבר כעת? הם יוצאים לחצר, חוזרים אחרי כמה דקות ואומרים שזקוקים לעוד זמן. כעת אריאלי מכתיבה לפרוטוקול את הצעתה ואת המועדים, ואומרת לתובע שאם התיק ייקבע להוכחות - "זה לָקַחַת עורך דין ושפה אחרת לגמרי".

נשמע את התיק, יהיה מעניין

גם בתיק הבא מנסה אריאלי להגיע לפשרה, אבל מהר מאוד היא מבינה שאין בכך טעם. הפעם מדובר בחוב נטען, כאשר גירסת הנתבע היא שחתימתו על הצ'ק זויפה. "אתם רוצים לעדכן אותי מה היה מאז הדיון בפני כבוד הרשמת? טענת ההגנה היא שלא היו דברים מעולם, זה או כן או לא", נכנסת אריאלי מיד לעניינים. היא מגששת: "בתביעות מהסוג הזה לפעמים עולה הצעה של גרפולוג. אני לא חושבת שזה מתאים, כי זייפנים יודעים מה לעשות. יכול להיות פתרון של בדיקת פוליגרף", מציעה אריאלי.

אריאלי מאפשרת לתובע עצמו לדבר, למרות שהוא מיוצג בידי עורכי דין, ומגיעה במהירות למסקנה המתבקשת: "התיק הזה אנחנו נשמע אותו, יהיה מעניין. אני רוצה לצמצם ככל האפשר את הפלוגתאות מבחינת הסכומים", ומבקשת שבא כוח התובע יבדוק האם הייתה גבייה באמצעות ההוצאה לפועל. תוך כדי הכתבה לפרוטוקול תוהה אריאלי כיצד זה שתביעה משנת 2008 מתבררת רק כעת, אך מוצאת מיד את התשובה: "אה, היה פסק דין בהעדר והוא בוטל". את דיון ההוכחות קובעת אריאלי ל-5.6.13.

השורה התחתונה: שופטת נעימה מאוד, המשרה אווירה רגועה ועניינית. מרגישה היטב היכן כדאי לנסות להגיע לפשרה, והיכן מוטב להתקדם מיד לשלב ההוכחות. מנהלת את הדיונים בשילוב נכון של יעילות ומתן אפשרות לצדדים להתבטא. ברושם החיובי פוגע האיחור המשמעותי שלה, שכאמור הוא כנראה תופעה שכיחה.

יעילות: 7.

מזג שיפוטי: 9.