אל האבנים מדברת

ספרהּ השלישי של ד"ר אביבית לוי פנים באבן הוא ספר שירה שחומרי הגלם ממנו הוא עשוי הם אבני השפה העברית. אבנים/ המילים נערמות במארגים מורכבים על פני 46 עמודים. מוטיב האבן מופיע כמוטיב דומיננטי לאורך שירי הספר, והוא שטוען את משמעויותיו של הספר. הספר בנוי משלושה שערים ובכל שער 12 שירים. כותרות השירים בכל אחד מן הפרקים הן ספרות מ 12-1. מסגרת הספר שיר פתיחה לפני הפרק הראשון ולאחר הפרק השלישי שיר חתימה. אביבית לוי היא ד"ר למדעי-המחשב, מרצה במכללת שנקר, וגם מוזיקאית שהלחינה את שיריה והוציאה את האלבום "מילים שקופות".

כשמעיינים בכותרת הספר פנים באבן עולה אסוציאציית השתקפות, עם זאת הצרוף הוא אמביוולנטי ביחס לאותה התבוננות. הרצון להטמיע את בבואתה בחומר שאינו מתכלה, אין זו רק השתקפות אלא גם חקיקה. הבבואה שבאבן מסמלת את משאלותיה וחלומותיה של הדוברת ביחס לעולמה.

המבנה הקפדני, שבו השירים מחוברים אלה לאלה, מזמין התייחסות אל מכלול היצירות בספר. ניתן לעיין בכל שיר בנפרד אך יופיו של הספר כספר שירה הוא במארז המוקפד שהוא מוגש בו. אין בו שיר מיותר ואין בו שורה מיותרת, כל נושא נמדד וכל רעיון נשקל. רוב שירי הספר קצרים ותמציתיים. עצמת רגשותיה של הדוברת נמסרת תוך שימוש במבע מדויק ומאופק, ותוך יצירת חוקיות מוקפדת.

שיר הפתיחה

בשיר "פתיחה" מתוודעים לדמותה של הכותבת. בניית הבית מסבה לה שמחה, אך כשהיא נושאת שלום לעוברי אורח אין הם מבינים את שפתה. הדוברת חיה בעולם שסוע בו האבן שהיא היסוד עליה נבנה הבית שלה הוא גם יקר וגם קר. בעולמה היא חשה בדידות גם בשל היותה שונה ומובדלת. כל רצונה להתחבר אל העולם והיא מושיטה את ידיה להתחבר למשהו מחוץ לבית. עם זאת היא חרדה שעולמה יתמוטט, שלא תוכל לשמור על שלמות עמודי הבית. הרצון לחרוג מגבולותיה עלול להזיק לקיום הפיזי שלה. קיים מתח בין הרצון להגשמה מטפיזית להגשמה פיזית, מתח בין החומר לרוח.

הדוברת נקרעת בין הפנים לחוץ, היא מתלבטת בין עולמה הפנימי המתאפיין בעושר רוחני לבין העולם החיצוני שבו היא חשה בדידות, ניכור ואי הבנה. בתוך העולם הזה שואפת המשוררת לצאת אל האור. היא שואפת לזכות בהכרה ואף מבקשת את עזרתו של האל. בהיותה אישה מאמינה היא נשענת גם על האמונה, לכן שיר הפתיחה הוא גם שיר תפילה. האם יסודותיו של הספר הם יסודות ארספואטיים, בו משתדלת המשוררת לסתת את אבני השפה בספר מובן שיתקבל על-ידי הקוראים?

פרק ראשון

"אל האבנים מדברת רכות." (עמ' 8) האבנים כסובייקט שאפשר לדבר אליהן, הדוברת כמי שקולה יכול להעניק לאבנים את החיות שחסרה בהם. היא אף מעוררת את האנלוגיה המקראית של משה הנביא שהיכה על הסלע ויצאו ממנו מים, "כי מים מסלע לא יצאו בלי נס" (שם). קריאתה של המשוררת אל האבנים היא קריאה מיתולוגית קריאה קדמונית שבה היא מבקשת את התרחשות היצירה. בפרק הראשון היא מבצעת את פניותיה בדרכי נעם, ברכות, בנימוס, היא אינה מוכנה להכות או להכאיב לאבנים. ועל כן היא שונה מהנביא המקראי גם בהיותה אישה וגם באופן פנייתה שהיא מנומסת ולא אלימה. וגם בהכרה שאינה מחוללת נסים.

"הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה כָּמוֹנִי
מֻנָּחוֺת בִּמְקוֺמָן
לַהֲגוֺת שִׁיר לָרוּחַ
הַטּוֺעָה לַחְשֹׁב
שֶׁתְּנוּעָתָה מְשַׁנָּה מַשֶּׁהוּ
תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ."

שיר זה בעמוד 10 הוא שיר שמחבר את תשוקותיה וחזקותיה של הדוברת. המשוררת דומה לאבנים המונחות במקומן, ובהמשך תחושת האפסות שעשויה להשתלט על המשורר שאין חידוש בדבריו.
ככל שמתקדמים בקריאת ספר השירה ניכר הספר כשחרור מתפיסות רומנטיות באשר למקומה של השירה בעולם. ועם הידיעה המפוכחת היא מנסה לחיות בשלום בעת הכתיבה. לכתוב שיר אחד לוקח זמן רב, הכותבת מעידה על עצמה על המאמץ הרב להפיק שיר אחד (עמ' 11).

שליטתה של אביבית לוי במקורות בולטת גם בשיר בעמ' 15, נמצא בו תשתית מקראית של הפסוק "אבנים שחקו מים תשטף ספיחיה עפר ארץ ותקוות אנוש האבדת" (איוב, יד, יט). משמעותו של הפסוק המקראי שיש להשקיע ולהתמיד כדי להשיג את שאנו מבקשים.
הדוברת משתוקקת לשחוק את האבן, כלומר היא רוצה למצוא את הנוסחה שבה תוכל לשלוט באבני השפה, לשחוק את החומר ממנו ניתן להפיק את הרוח.

בקשותיה של הדוברת הן בקשות מגוונות היא מבקשת גם להיאחז במיתוסים הקדומים שהוטמעו במושג אבנים עוד מימי קדם, להניחן למראשותיה, להניח את ראשה על האבנים, כשהכוונה לצמוח ולהיבנות כמו בחלום המקראי של יעקב. הבקשות של המשוררת הן בקשות נשגבות. לחיות את הנצח להיות חקוקה על גבי הכתובים. והבקשות שלה כל כך עמוקות שהיא מוכנה להיטמע לחלוטין באבן.

"... אָז אֶבֶן אֲבַקֵּשׁ
לְהַנִּיחַ לִמְרַאֲשׁוֹתַי
וַאֲדָמָה טוֹבָה
לִמְנוּחָה נְכוֹנָה." (עמ' 19)

וכך מסתיים הפרק הראשון ובו תריסר שירים.

פרק שני

פרק שני הוא שיאו של הספר, מגיעים אל לבו של האבן אל לב הדברים. הלשון הציורית הרכה שהשתלבה בפרק הראשון הופכת לביטויים של חורבן ושל הרס "אבני הזמן נתזות שחורות" (עמ' 20) "מטר אבניה"(עמ' 21) "אבנים שרופות" (עמ' 22), "קיא אבנים" (עמ' 23). כמו בחורבן הבית של עם ישראל. ואחר באים השירים שמדברים על האבן הלבנה על הסוף. כשלוי כותבת היא מתחברת לכל האנושות עוד מימי אדם וחוה, היא שליח, היא נביא, היא בוראת את עולמה כשהיא יוצרת זיקה אל העבר.
העוסק בליקוט האבנים הוא בבחינת משוגע,

"הִנֵּה הוֺלֵךְ לוֺ הַמָּשִׁיחַ,
סוֺבֵב, סַהֲרוּרִי מְלַקֵּט
אֶת הָאֲבָנִים מַסִּיעַ
חֲזָרָה אֶל מְקוֹמָן.

מְשֻׁגָּע!
כְּלוּם אֵינּוֹ יוֹדֵעַ שֶׁיָּשׁוּבוּ
וְיִתְגַּלְגְּלוּ עַל רֹאשׂוֹ,
עַל רֹאשׂ כֻּלָּנוּ,
הַרוֹאוֹת עֵינָיו דָּבָר?"

גם שיר זה כמו כל שירי הספר עוסק במסע שעובר הכותב כשהוא משתמש באבנים, ובעזרתן הוא מנסה ליצור תמונה או מבע כדי שיבינו אותו אך קיימות סכנות והוא יכול להישאר בלתי מובן או הבנייה עשויה להיחרב. הכותב מתענה וכל התהליך פגיע.
בעזרת השירה מתחוללת הדרמה שחיה אותה המשוררת, ניסיונותיה לברוא עולם עשויה להכזיב. כך בשיר 11 בעמ' 30. "חלום יומנו / נחרך משרפת מילים?"

הפרק שהוא קול זעקה שהוא כסימפוניה של התפרצות רגשות והתרסה כלפי העולם ובמיוחד כלפי העולם הזה שאותו הדוברת בחרה להמחיז בפני הקורא. היא משתמשת באבנים הקדמוניות בהווה שלנו, מעלה באוב דמויות ומראות וניתן להפסיק את כל עולם המראות הזה, "לסתום את הגולל ולומר, עד כאן!" כך מסתיים פרק שני.

פרק שלישי

העמדה שבה בחרה המשוררת עמדת הנביא המתנבא שמנסה לחולל נסים בעזרת אבנים. כמו חוני המעגל שניסה לסתת באבנים מעגל כדי שירד גשם, כך המשוררת אינה יכולה בלא חומרים אלה, היא מדברת אל האבנים כי זהו צורך בלתי מבוקר, בלתי נשלט. שליחות שאין אפשרות להיפרד ממנה. זוהי הדרך המשוררית שאין אפשרות לחמוק ממנה.

מבחינת הזמנים יש מסע בזמן בשתי דרכים האחת על פני יממה, והשניה על פני דורות. פרק ראשון נכתב במהלך היום, הפרק השני מבטא מהלך את הלילה והחלימה והפרק השלישי הוא הבוקר התקווה החדשה. האור הזהוב שבוקע עם אור השחר. וכאן גם חוזרת המשוררת לתבניות ההתחלה שהיו רכות. כאן כמו בשיר 4 בעמ' 35 היא מבקשת

"לַמְּדֵנִי יָמִים
שֶׁצִּלְלֵי-מִלֵּיהֵם יֵרָאוּ
בְּהִירֵי-שֶׁמֶשׁ,
שְׁטוּפֵי-נֹחַם
לֵילָם הָאַחֵר."

לא רק מן המקרא אלא גם מן המדרשים משירת העשבים שואבת לוי את השראתה והעקבות נמצאות בשיר בעמ' 36. וכל בקשותיה הן "שֶׁיִּהְיוּ לִי מִלִּים / בְּאֲבְנֵי-הַדְּרָכִים". אמירה גורלית באשר למהות קיומה בעולם. היא כאן כדי לכתוב, וגם באלה המילים היא מסיימת את הספר. "וְאַף-עַל-פִּי-כֵן / הַמִּלִּים שָׁבוֹת אֵלַי ...."