הערבים בישראל <br>

האוכלוסיה הערבית בישראל אינה "מגזר ערבי" אחד, אלא מספר לא קטן של אוכלוסיות מזרח תיכוניות, שחלקן אינן ערביות, הנבדלות זו מזו בדתן, תרבותן, לשונן, מוצאן האתני ורקען ההיסטורי - ערבים, אפריקנים, ארמנים, צ'רקסים ובוסנים. קבוצות אלה בדרך כלל אינן מתערבות זו בזו, וחיות בנפרד בכפרים שונים או בשכונות משפחתיות שונות.

כך לדוגמה, הצ'רקסים מקורם בקווקז, ואבותיהם באו לארץ כקצינים בצבא העותומני. הם חיים בשני כפרים בגליל, כפר קמה וריחנייה, ולמרות שהם מוסלמים, צעירייהם אינם מתחתנים בדרך כלל עם ערבים. האפריקנים באו בעיקר מסודן. חלקם חיים כקבוצה גדולה בג'סר אלזרקא וחלקם חיים כמשפחות ביישובי הבדווים בדרום. אלו מכונים "עביד" במשמע עבדים. הבוסנים חיים כמשפחות בכפרים ערבים, למשל משפחת בושנאק בכפר מנדא, ואילו הארמנים הגיעו לארץ בעיקר בעקבות הרדיפות שמהן סבלו בטורקיה בימי מלחמת העולם הראשונה, ושהגיעו לשיאן בטבח הארמנים בשנת 1915.

חלוקה תרבותית

באופן כללי ניתן לומר שהמגזר הערבי מחולק מבחינה תרבותית לשלוש קבוצות עיקריות: עירוניים, כפריים ובדווים. לכל קבוצה יש מאפיינים חברתיים משלה: אורח חיים, מעמד החמולה, השכלה, עיסוקים, רמת הכנסה, מספר ילדים ועניינים הקשורים לנשים דוגמת פוליגמיה (ריבוי נשים), גיל נישואין, דפוסי שידוכים ולבוש. ניתן לציין כאן שתושבי הערים - ובמידה רבה גם הכפריים - רואים בבדווים פרימיטיבים, ואילו הבדווים רואים רק את עצמם כערבים המקוריים, ואת בני הכפרים והערים - כערבים מזויפים, שאיבדו את האופי הערבי שלהם.

הלשון הערבית מבטאת עניין זה היטב: המילה "אעראבי" משמעותה בדווי, וחלק משבטי הבדווים נקראים "ערב", דוגמה ערב אלהיב וערב אלשיבלי בצפון.

הבדווים בנגב מחלקים את עצמם על-פי צבע עורם ל"חומר" ("אדומים") ו"סוד" ("שחורים"), ובדווי לעולם לא ישיא את בתו לאיש כהה יותר ממנה, כדי שנכדיו לא יהיו כהי עור. גזענות? אולי. חלוקה נוספת מצויה בנגב בין שבטים הנחשבים כבדווים מקוריים ושבטים המתפרנסים מחקלאות ("פלאחים") שמעמדם נמוך. כמו-כן שבט גדול הוא במעמד גבוה משבט קטן.

דתות ועדות

המגזר הערבי בארץ נחלק למוסלמים, נוצרים, דרוזים ועלאווים. הנוצרים נחלקים לכמה עדות: אורתודוקסים, קתולים ופרוטסטנטים, ובקרב המוסלמים מובחנת העדה הצופית שיש לה נוכחות משמעותית בבאקה אלע'רביה. גם תנועה סלפית מעניינת יש בארץ ונתייחס אליה בהמשך. התנועה האיסלאמית היא התארגנות נוסח "האחים המוסלמים" ונקדיש לה מקום נכבד בסדרה.

הדרוזים הם בעלי דת שונה מהאיסלאם, ומוסלמים רואים בהם כופרים. זוהי הסיבה שהדרוזים אמורים לשמור את סודות דתם בסוד, גם מפני בני עדתם, ולכן רובם "ג'והאל" ("בורים בענייני הדת") ורק חלק קטן מהגברים המבוגרים הם "עוקאל" ("יודעים את סודות הדת"). בתקופה המודרנית התפרסמו מספר ספרים אודות הדת הדרוזית.

העלאווים בישראל גרים בכפר ע'ג'ר השוכן למרגלות החרמון וחלקו נמצא בלבנון. גם הם נחשבים באיסלאם ככופרים, ודתם היא שילוב ("סינקרטיזם") של מרכיבים מן האיסלאם השיעי, הנצרות המזרחית ודתות עתיקות שהיו במזרח התיכון לפני אלפי שנים. הריכוז העיקרי שלהם מצוי בהרי אנצארייה שבצפון מערב סוריה, חלקם בשטח לבנון וחלק מהם נדדו דרומה והתיישבו בע'ג'ר. המילה ע'ג'ר בערבית משמעותה "צוענים", כלומר נודדים זרים בעלי דת אחרת. בסוריה העלאווים שולטים מאז 1966, ומשפחת אסד היא חלק מעדה זו הכופרת באיסלאם. מכאן נובעת התנגדות המוסלמים בסוריה לשלטון העלאווים, הואיל ועל-פי האיסלאם לא רק שאין להם זכות לשלוט בהיותם מיעוט, אלא גם נשאלת שאלה אם יש להם בכלל זכות לחיות, בהיותם עובדי אלילים.

הגירה לארץ ישראל

חלק מהמגזר הערבי הם ציבורים שחיו בארץ מאות שנים. אך חלקים לא קטנים הם בני מהגרים שהגיעו לארץ בעיקר במחצית הראשונה של המאה ה-20, במיוחד אחרי 1882, עת הוקמה פתח-תקוה. רבים מהארצות השכנות היגרו אז לארץ כדי לעבוד במושבות היהודיות. רבים היגרו ממצרים עוד קודם לכן, על-מנת להימלט מעבודת כפייה בעת שנחפרה תעלת סואץ. כך הגיעו לארץ משפחות אלמצרי, מצארווה ופיומי. גם משפחות רבות אחרות נושאות שמות המעידים שמקורן במצרים. משפחות אחרות נושאות שמות מירדן (זרקאווי, כרכי), מסוריה (אלחוראני, חלבי), מלבנון (צוראני, צידאווי, טראבולסי) ומעירק (אלעראקי).

הדיאלקט הערבי שבו מדברים רוב הבדווים בנגב הוא סעודי-ירדני, ובשל הקרבה המשפחתית שלהם לשבטים החיים בירדן, בדווים המסתבכים בפרשיות הכרוכות בנקמת דם נמלטים אל משפחותיהם בירדן. הקשר בין משפחות ערביות בישראל ובין קבוצות במדינות השכנות אינו צריך להפתיע, שכן עד 1948 לא היו סביב ישראל גבולות הרמטיים, ורבים מערביי ה"שאם" (סוריה הגדולה) נדדו כמעט ללא שום מגבלה אל ארץ ישראל וממנה בעקבות הצאן והעבודה.

המסורת מול המודרנה

החלוקה בין מסורתיים למודרניסטים חוצה את כל החלוקות האחרות. כלומר, בכל קבוצה שצוינה לעיל יש חלוקת משנה לקבוצות - לכאלה הקשורות יותר למסורת ולכאלה הקשורות פחות. בקרב הצעירים ניתן לראות יותר פתיחות ופחות צמידות למסורת הקבוצה, וסביר להניח שצעירי הדור הבא יהיו באופן כללי פחות צמודים למסורת הקבוצתית. הדבר בולט בקרב הקבוצות הבדוויות, שכן בקרב הצעירים יש לא מעט המערערים על המוסכמות החברתיות של הבדווים.

גם לחינוך יש תפקיד חשוב בשינוי עמדות כלפי המסורת, שכן אקדמאים ערבים הם בדרך כלל פחות צמודים למסורות החברתיות ולמסגרת החמולתית וחיים יותר במסגרת של משפחות גרעיניות (הורים וילדיהם). הם גם נוטים לעבור למקום מגורים פתוח דוגמת הערים המעורבות (עכו, רמלה, לוד) ואפילו היהודיות (באר-שבע, כרמיאל, נצרת עלית), ומאמצים דפוסי חיים מודרניים.

המעבר לעיר קשור גם בשינוי שחל במקורות הפרנסה - יותר מקצועות חופשיים ופחות חקלאות - שנבע בחלקו מהחרמת אדמות הנפקדים אחרי מלחמת העצמאות.

בלי מגדר אי-אפשר

כמו בכל חברה בעולם, גם בין הערבים בישראל שורר מתח בין גברים ונשים על-רקע סוגיות מגדריות, כמו העמדה השונה של גברים לעומת נשים באשר לזכויות נשים ללמוד, לעבוד, לבחור את בן זוגן, אופן ההתנהגות, גיל נישואין ומספר הילדים. המתח בין גברים ונשים הקיים בקבוצות הבדוויות שונה מזה הקיים בכפרים ובערים, כתוצאה מהבדלים בחשיפה למגזר היהודי, בחינוך ובדרכי הפרנסה.

יחי ההבדל הקטן

מעֵבר לקו השסע הדתי בישראל המבחין בין יהודים ושאינם יהודים, קיים הבדל בסיסי בין המגזר היהודי והערבי באופן שבו שני המגזרים רואים את המדינה. עבור מרבית חלקי המגזר היהודי, מדינת ישראל מקיימת שני תפקידים: האחד הוא ההתגלמות המדינית והפוליטית של מאוויי היהודים לשוב לעצמם ולהשיב לעצמם את העצמאות והריבונות על ארץ אבותיהם שנגזלה מהם בעקבות חורבן הבית השני. המדינה היא בעלת סמלים יהודיים, כמו ההמנון עם "נפש יהודי הומיה", דגל הטלית, מגן דוד ומנורת שבעת הקנים, העברית שהיא הלשון הרשמית של המדינה והחגים היהודיים שהם ימי חופשה לכלל תושביה. התפקיד השני של מדינת ישראל בעיני הרוב היהודי הוא פונקציונלי: לספק לאזרחיה ביטחון, פרנסה, בריאות, חינוך, כבישים, גשרים, ושירותי רווחה.

עבור המגזר הערבי, התפקיד הראשון אינו קיים, ומדינת ישראל אינה ההתגלמות הפוליטית והמדינית של חלומותיהם. המנון המדינה אינו המנונם, סמלי המדינה אינם סמליהם, ויום העצמאות שלנו הוא "נכבה" ("אסון") שלהם. גם את התפקיד השני, הפונקציונלי, המדינה מקיימת באופן חלקי בכל מה שקשור לחינוך, תכנון, דרכים ותשתיות. אפשר להתווכח על הגורמים והסיבות לכך, אבל לא על העובדות: כמה ערבים חברים בדירקטוריונים של חברות ממשלתיות? כמה שופטים ערבים יש בבית המשפט העליון? מהו שיעור הערבים בסגל האקדמי של האוניברסיטאות?

אבל מצד שני, לא ניתן להתעלם מתופעות של "אפליה מתקנת": חוקי התכנון והבנייה, המקוימים באופן כמעט מלא במגזר היהודי, אך מקוימים באופן חלקי ביותר במגזר הערבי ובפרט בחלקו הבדווי בנגב, שבו הם הקימו אלפי בתים, ללא היתר בנייה, על אדמה לא להם. איך זה שבאום אל-פחם אין מדרכות, והמרחק בין הבתים הוא כרוחב המכוניות?

אפליה מתקנת אחרת מצויה בתחום הנישואין: אם יהודי יעז לשאת אשה לפני שסיים את תהליך הגירושין שלו מאשתו הראשונה, הוא ימצא את עצמו מאחורי סורג ובריח. אבל אם ערבי נושא אשה שניה, שלישית או רביעית, המדינה משלמת קצבת ילדים מדי חודש בחודשו עבור כל אשה בנפרד, מבלי לשאול שאלות.

אפליה אחרת לטובת הערבים קיימת בתחום הדיור: כ-90 אחוז מן היהודים מתגוררים בדירות וכ-10 אחוזים - בבתים צמודי קרקע. ואילו במגזר הערבי התמונה הפוכה: יותר מ-90 אחוז מתגוררים בבתים צמודי קרקע, ופחות מעשירית גרים בדירות.

אך המאפיין המייחד ביותר את המגזר הערבי בישראל הוא הסביבה שבה הוא חי: כל הערבים בעולם חיים באחד משני מצבים: או בדיקטטורות המולדת, או בדמוקרטיות הגלות. אין כמעט ציבור ערבי אחד בעולם החי במולדתו עשרות שנים במדינה דמוקרטית באמת. הערבים אזרחי ישראל הם הקבוצה הערבית היחידה החיה על ארצה (במיוחד אם מתעלמים מארצות המקור שמהן היגרו לארץ) במשטר דמוקרטי המכבד זכויות אדם וחירויות פוליטיות. זוהי הסיבה שערבים מחוץ לישראל מכנים את הערבים אזרחי ישראל בכינוי "ערב אלזיבדה", ערביי השמנת.