סיפור בתי הכנסת בשכונת נווה צדק הוא סיפור שקושר בינינו כאן ועכשיו לבין ראשית היישוב בתל אביב, העיר העברית הראשונה. אנו מסיירים בעיר שבראשיתה קראו לה "אחוזת בית" ובאוויר כבר מהדהדים פיוטי "אדון הסליחות".
הגעה לנווה צדק בימי אלול מחייבת מבוא קטן על אותה 'אחוזת בית' – ונפתח בדבריו של דייר השכונה בעבר הסופר ש"י עגנון ברומן הישראלי "תמול שלשום". סיפור שמתרחש במתח שבין יפו לירושלים: "נתלקטו כשישים איש ועשו להם חברה, וקראו לאותה חברה אחוזת בית, על שום שכל אחד ביקש לעשות לו בית בארץ אחוזתנו". נצא, אם כך לסיור, כמי שמבקש לו בית בארץ אחוזה.
אנו ברחוב נווה צדק פינת ר' שלום שבזי, ובאזננו מתנגן הפיוט "אקווה חסדך" של הרב שבזי:
שְׁלַח יִשְׁעָךְ לְעַם קֹדֶשׁ נְדוּדִים
בְּקוֹל שׁוֹפָר תְּקַבֵּץ הַפְּרוּדִים
לְהָבִין סוֹד בְּתוֹךְ אוּזָל צְמוּדִים
בְּסֵפֶר מִלְחֲמוֹת אֵל חַי גְּדוּדִים
אֲקַוֶּה חַסְדְּךָ שׁוֹכֵן מְעוֹנִים
לְהַר צִיּוֹן תְּשִׁיבֵנוּ נְכוֹנִים
שְׁכִינָה חוֹפְפִי עַל הַגְּאוֹנִים
בְּלָמְדָם דּוֹבְבוֹת שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים
בתי הכנסת בנווה צדק לא שכחו צור מחצבתם. מרגישים כאילו אוויר ירושלמי של סליחות הגיע עד לכאן. נווה צדק מגישה עיר קודש, בתיה לובשים הוד והדר לקראת חגי תשרֵי. סיפור בתי הכנסת קשור בשמותיהם של האבות המייסדים של השכונות בתל אביב, ועיקר האור נופל על "התל אביבי הראשון", הלא הוא אברהם שלוּש.
למטה מן הגזוזטרא בתי הכנסת בנוה צדק משמיעים קולות של היסטוריה מעבר למנגינות של התפילות הערֵבות. כשאנו מתקרבים לימים הנוראים, יש הוד של קדושה שמשווה לבתי הכנסת כאן מראה מיוחד. בכל פרק העוסק בדברי הימים של תל אביב, העיר העברית החדשה, יש מקום של כבוד לאברהם שלוּש. האיש היה מנכבדי העיר, יליד אוראן שבאלג'יר.
מדובר במשפחה ותיקה, ובית הכנסת שבנתה היה אות ומופת לדרכה של המשפחה בייסוד העיר. משפחת שלוּש התיישבה ביפו בשנת 1840, בקרב קהילה יהודית קטנה ומצומצמת. אהרון היה בנו של ר' אברהם, ובמשך השנים הפך לאיש עסקים, אך היה מקורב מאד לרבנים ולחכמים. ביתו שימש מרכז לאישי ציבור יהודים וכן גם כתלמוד תורה. בשנת 1867 הקים במקום בית כנסת.
יחד עם חיים אמזלג ויוסף ביי מויאל, עסק אברהם שלוש ברכישת קרקעות מחוץ לתחומי העיר, עליהן הוקמו השכונות: "נוה צדק", "נוה שלום", "מחנה יהודה", "מחנה יוסף" ועוד. אברהם שלוש רכש גם את הקרקע לשם התקנת בית קברות יהודי.
בית אהרון שלוש כלל בתחילה רק שני חדרים, מאוחר יותר הוגדל השטח המקורי ונוספו לו חדרים, תוכננה ונבנתה החצר הפנימית, גינה וחומה הועמדו לה מסביב. לחצר הבית הועבר בית הכנסת, שנוסד קודם לכן ביפו. מכאן היה יוצא שלוּש יום יום בכרכרה רתומה לשני סוסים אל חנותו שביפו. כאן גדלו ונישאו שני בניו ומכאן יצאו אל בתיהם החדשים בתחילה בשכונת "נווה צדק" ואח"כ ב"אחוזת בית".
"בית שלוש" שובה את העין במראהו הקסום ובנופך העתיק שלו. לבית שתי קומות, והוא מוקף חומת אבן גדולה. בחצר הבית עץ אקליפטוס כבן 85 שנה. קולות המתפללים חולפים באוויר התל אביבי זה שנים, והם בוודאי אצורים בגזעו של העץ.
איננו שוכחים להציץ בצאתנו מבית שלוש לבית ממול, שם גר בצעירותו (1912-1909) ש"י עגנון, וברומן "תמול שלשום" יש תיאור המרפסת של חמדת, אחד מגיבורי הרומן. כך כותב ש"י עגנון: "בייחוד חביבה עליו גזוזטרא קטנה זו שלפני החדר, שצופה לתוך הבקעה שהרכבת עוברת שם...ולמטה מן הגזוזטרא גינה קטנה נטועה ולימון צומח בה ובור מים יש שם, וכל החצר מוקפת חומה".
דור של כפויי טובה
ממש עכשיו מולנו בית הכנסת של משפחת שלוש. הבית צמוד אל חומת האבן בהצטלבות רחוב שלוש עם רחוב אמזלג. בפינה הדרום מזרחית של החצר קבועה טבלת זיכרון, כדוגמת אלה שנקבעו על חלק מאתריה של נווה צדק.
בחצרות השכונה מפוזרות כתובות הקדש שונות, וכך גם בקיר החיצוני של בתי הכנסת. הפיוט מכה בלב ואינו מרפה, ומי שילך מנוה צדק לכיוון מערב, ישמע את רחש גלי הים. רחש גלים שזור ברחש פסוקים...
בתוך רחובות השכונה אנו מגלים בתים שהיו פעם בתי תפילה, ולמרבה הצער שָבתו בהם ניגונים ותפילות. נלך לבית הכשרת היישוב ברחוב אריה שנקר 2. נראה מולנו בית שאבניו חוּמות. כאן עמד בעבר בית כנסת "אור זורח" שהקים ר' זרח ברנט, שמוכר לכולנו משירו של יורם טהרלב "הבלאדה ליואל משה סלומון". האור עודנו זורח על האבנים החומות, אך בית הכנסת אינו עוד. ש"י עגנון הציב לו יד ברומן "תמול שלשום", שמשובצות בו דמויות היסטוריות בצד דמויות בדויות דוגמת יצחק קומר, גיבור הרומן. וכך כשנתקל יצחק קומר בר' זרח ברנט, , הוא תמה לגביו:
"שָאל יצחק את חמדת, מי הוא ר' זֶרח זה? אמר לו: הלוא הוא רבי זרח ברנט מבוני מאה שערים בירושלים ומבוני פתח תקוה ומבוני יפו. כשעלה רבי זרח ליפו קודם שהלך לפתח תקוה, לא מצא כאן מניין של אשכנזים, ולאחר שהוכרח לצאת מפתח תקוה, שראה שאינו יכול להתפרנס מעבודת אדמה, הלך ליפו ולקח לו קרקע ובנה בתים ועשה יישוב". בנווה צדק עמד גם מלון ובית הקפה של מַלכּוֹב, יהודי חרדי וכותב דברי ספרות, וגם הוא דמות היסטורית המשובצת ברומן של עגנון' ודמותו נחקרה על-ידי פרופ' נורית גוברין ( בספרה "דבש מִסֶלע", הוצאת משהב"ט 1989, וכן בספרה "כתיבת
הארץ", עמ' 444). ברומן של ש"י עגנון אומר מלכוב על ברנט:
"אמר מלכוב: דור של כפויי טובה, שאינו מכיר את בוניו. אלמלא רבי זרח וחבריו לא היה לכם כאן אפילו מקום ללון. אתה מכיר את עסקנסקי ואת עסקנוביץ ואת עסקנסון שבאו לְשולחן מתוקן ואוכלים ממה שהכינו להם אחרים ומקבלים שׂכר על האכילה". פוסע בעקבותיו סמוך למבנה זה עומד ברחוב אלעזר 5 בית כנסת "שערי תורה", בית הכנסת שבו התפלל הרב האשכנזי הראשון בארץ ישראל , ר' אברהם יצחק הכהן קוק (שגר אז לא רחוק משם ברחוב אחוה 21). בית המדרש שערי תורה היה גם בית מלאכה, כיוון שהרב קוק היה שותף לתפיסה שיש להתפרנס ממלאכה בארץ הקודש ולא לחיות מכספי "החלוקה". על דלת הברזל רואים תגליף של משולש, מחוגה ופטיש, וכתוב: במש"ת. כלומר: בית מלאכה שערי תורה. בתוך תגליף של לוחות הברית מסורטטים שני נְבלים על מיתריהם. בצד לימוד תורה הטיף הרב קוק לצֹאן מרעיתו בבית הכנסת להתפרנס מעבודת כפים.
נחום גוטמן בספר זכרונותיו "בין חולות וכחול שמים", שנכתב מפיו על-ידי הסופר אהוד בן עזר, מסַפר שעגנון היה בביתם (ביתו של הסופר ש' בן ציון, אביו של נחום גוטמן), ומשם יצאו הסופרים להתפלל מנחה בבית הרב קוק:
"כמה מן הנוכחים התנגדו, גם ברנר היה בין המתנגדים. בכל זאת קמו עגנון ור' בנימין ואז"ר ויצאו בקבוצה והלכו אל בית הרב קוק ואחר כך ליווהו לבית הכנסת...ברנר לא הלך עימם, אלא צעד במרחק מה מאחוריהם, כשהוא מכניס כפות רגליו בדיוק בעקבות פסיעותיו של הרב קוק....זה עשה עליי רושם גדול. חשבתי אומנם שזה ילדותי, ועם זאת ראיתי בכך כמין סֵמל...וכשהיה הרב קוק הולך לבית הכנסת, הייתי בכוונה צועד מאחוריו ומשקיע גם אני את כפות רגליי בעקבות רגליו". ממרחק זמן מפעים לראות קֶשר בין סופרים חילונים ובין הראי"ה קוק, ומפעים לראות עד כמה הם חשו צורך להניח כפות רגליהם בטביעות רגליו בחול של הרב קוק.
לא רחוק משם ברחוב שמעון רוקח 18 עדיין עומד בית הכנסת של המקובלים "מראות הסולם", והוא חרב ועזוב. זה היה בראשיתו בית הכנסת של הרב יעקב גולדמן. גיבורו של עגנון, יצחק קומר, פוגש כמובן גם את ר' יעקב גולדמן:
"ושוב ניתק ליפו זו ולשכונה זו שהוא דר בה, ור' יעקב גולדמן בא וקורא לו, והם מטיילים כאחד, כדרך שהיה מטייל עם זקני עירו. אין ר' יעקב גולדמן מדבר דברי חקירה ולא דברי חסידות, שמימיו לא נסתכל אפילו במורה נבוכים, והחסידים הם בעיניו בכלל המגשימים, שתולים עיניהם בממוצע. אבל הוא מציע לו פשט במשנה ומברר לו ספֵקו אם יפו נתקדשה בקדושת הארץ..." אך נווה צדק אינה רק פיוטי תפילה. כאן במקום הזה חיו ופעלו סופרים שהציבו את היסודות לתרבות העברית ולאגודת הסופרים העברים. לא רחוק מבית כנסת "מראות הסולם" עמד "בית הסופרים", שגרו יוסף אהרונוביץ , עורך "הפועל הצעיר" ורעייתו הסופרת דבורה בארון. תקופה מסוימת גם י"ח ברנר גר שם. היום פועל בבית זה מוזיאון נחום גוטמן. שנה טובה!
