טל איפרגן, משוררת צעירה בת 30 בלבד, חברת אגודת הסופרים, כאשר מאחוריה שלושה ספרי שירה ומספר הופעות בליווי גיטרה, מפתיעה הפעם בהוצאת ספר פרוזה.
הספר הוא ספק רומן, ספק נובלה, אך ההגדרה, או שיוכה לסוגה זו או אחרת, פחות חשובים. לדעתי, החשיבות היא בשני דברים: האחד, עצם ההחלטה לפרסם בסוגה נוספת לזו שעסקה בעבר (שירה), זאת אומרת להפגין רב-גוניות בכתיבה ולחדש ברפרטואר הכתיבתי שלה, והשני, האיכות ואופן הביטוי של דברי הכותבת בספר ובדרך שהיא בחרה בה.
נראה לי שהיא הצליחה בשני הדברים.
אריסטו, ב"פואטיקה" שלו משנת 335 לפני הספירה, ניסח את שלושת האחדויות: אחדות העלילה, הזמן והמקום. אומנם אלה נקבעו ליצירות דרמטיות בעיקר, טרגדיה וקומדיה, אך עם הזמן נבחנו גם יצירות פרוזה רגילות כמו סיפור קצר, נובלה ורומן, באותם הכלים.
ככל שקראתי בנובלה של טל איפרגן (ואני מעדיף לקרוא לה נובלה, כיוון שלדעתי אינה ארוכה דיה כדי להיקרא רומן, דבר שאינו מוריד כהוא זה מאיכותה או אופייה), ככל שהעמקתי בנובלה, הבנתי שאין בה אחדות הזמן.
הנובלה מתחילה בתיאור של יולי הגיבורה, בהיותה ילדה. ישנן קפיצות בזמן לגיל מבוגר יותר, אחרי הצבא, חזרה לצבא, נסיעה לארגנטינה שהייתה בה בילדותה, שוב שנים קדימה. בכל פרק צריך הקורא להתאפס ולמצוא את מקומו על סקלת הזמן הליניארית, כדי לסדר את האירועים. לאט לאט, עם התקדמות האירועים, נארג מסלול זמנים מפותל ולבסוף אולי אנו יכולים לקבל תמונה שלמה יותר.
השאלה אם דרושה לנו תמונה שלמה, קוהרנטית של העלילה או של הדמויות. כי הרי, מהות הדמות של הגיבורה, יולי, היא לא להיות קוהרנטית, לא להיות ברורה, לא להבין את עצמה. על כן, חוסר אחדות הזמן הוא מהותי וחשוב לספר זה ומשרת את העלילה, את הגיבורה והמסופר.
למעשה, כבר נגעתי בנקודה השנייה, העלילה, שגם היא אינה עומדת בצורה מדויקת בתנאי האחדות. העלילה, כמו הזמן, מפותלת, זזה קדימה ואחורה, לצדדים, ואולי אפילו למעלה ולמעמקים. קדימה ואחורה וחזור חלילה, היא זזה בתיאור אירועי חייה של יולי. היא אף מוסיפה, בעיקר לקראת סוף הספר, תיאורים של חברים שונים שהיו לה, וכישלונותיה בזוגיות הקצרה איתם.
למעלה היא זזה בחלק מהתיאורים והרמזים לגבי הסבתא האהודה דינה, ולמטה, כמעט עד השאול, הם התיאורים הקשורים לאביה, עליו היא כעסה, בקושי פגשה וכל פגישה נועדה לפרידה ממנו, שוב ושוב.
נותר לנו לבחון את המקום. ובכן, הסיפור קורה אי-שם בישראל, לא ברור היכן. חלקו בבר של סם (נקודה אליה אחזור מאוחר יותר), בדירת הוריה, בדירתה, ובדירות אחרות. אך כדי שאי-הבהירות תהיה אמיתית, הרי חלק מהסיפור מתרחש גם בארגנטינה, בבואנוס-איירס, בדירתה של דינה, הסבתא האהובה, וכן בבית האבות שם תאושפז מרגע שחלתה באלצהיימר. גם שם אין אפיון ממשי של המקום והכל ערטילאי. יתכן וגם דבר זה, כמו הזמן והעלילה משרתים מטרה אחרת, שכנראה חשובה יותר מכללי האחדות הקרים, המוגדרים בתיאוריה הספרותית.
עוד יש לזכור, שדינה מוזכרת אין סוף פעמים בתיאורים של הגיבורה בישראל, ולפעמים יש תחושה שהיא כאן, בישראל, איתה. למשל בזמן שמודיעים על מותה, בשני קטעים, בעת שמדובר על מנהגי האבל שיולי אינה חייבת בהם.
על-פי תיאורים אלו, עלינו למצוא משהו אחר שמארגן את הנובלה הזאת ומוביל אותה. משהו אחר שמקדם את העלילה, נותן רציונל לפעילות הגיבורה ולגיטימציה לכתיבה כפי שהיא מוצגת לפנינו.
לשם כך, ארצה לדון במספר מוטיבים ודברים שמושכים את תשומת הלב וממלאים את הקורא בסבלנות לקרוא עד הסוף, ואף להזדהות עם האירועים.
הנקודה הראשונה שארצה להעלות היא נקודת המבט של הכותבת. רוב הנובלה כתובה מעמדת מספר-יודע-כל. המספרת יודעת בעיקר את נפשה, נשמתה של יולי. אך היא מספרת גם דברים של אחרים, בעיקר של הסבתא, המטפלת הפסיכולוגית תמי, ואחרים. והינה, לקראת הסיום, בפרק "אני ויולי" בעמ' 100, המספרת חושפת את עצמה ומתחילה לדבר בגוף ראשון. עד אז, האירועים מתוארים כאילו מלמעלה. אין קרבה יתרה לדמויות ואנו חשים אותן מרוחקות מאיתנו. אין גם גודש של תיאורים קונקרטיים אשר בדרך-כלל מקרבים את הקורא לגיבור. כאן מתוארת סאגה של דמות שפויה - לא-שפויה שלפי זיכרונה סבלה מהתעללות ואינה יכולה (או שמא אינה רוצה) להתנתק מהסבל. לא עוזרים לה, לא חברים לעת מצוא, לא בני זוג זמניים, אפילו לא השכן הרווק שמגלה אמפטיה כלפיה. האֵם בקושי מככבת בספר ועל כן אנו יודעים שניסתה לעזור בזה, אך מנחשים שכנראה ללא הצלחה יתרה, כיוון שהיא בקושי מוזכרת וגם זה בפרקים מועטים.
הדמות היחידה הזוכה לאהבה, געגוע, אמפטיה מיולי וחסרה לה כל הזמן היא הסבתא דינה, דוניה דינה מארגנטינה, אשר חולה באלצהיימר כאשר מגיעה אליה יולי בביקורה האחרון בבואנוס-איירס.
אפילו הכותבת, הנכנסת בעצמה לנובלה כדי להוביל את הגיבורה קדימה, לקראת סוף הנובלה, אפילו היא מספרת כאילו ממעוף הציפור, או ממעוף העורב, המוזכר בספר. קשה להתעלם מסמליות העורב בהופעותיו.
אך מעניין שבנוסף לדמויות שונות המופיעות בספר ורובן אינן עומדות בזכות עצמן, אלא תפקידן לאמת את סבלה של יולי ולהנציח את ייאושה, ישנן מספר דמויות שעברו האנשה (פרסוניפיקציה), ואינן בשר ודם, אלא דווקא דמויות אנושיות.
למשל בעמ' 36 - "האכזבה עשתה את המסלול הזה עמה, האכזבה נצמדה אליה מאחור, נגעה לא נגעה בה...". ובהמשך, "אל המסלול הצטרף אף הכעס, שלא סבל משברי מאמץ כמוה. רץ ושאל אם היא חושבת שאי פעם תוכל לסלוח לעצמה ולחיות עם עצמה בשלום".
וישנן דוגמאות נוספות בהן הרגשות מקבלות דמוי אנושי והן שמלוות אותה ושותפות לחייה, במקום בני אדם. על כן אפשר להבין מדוע בני האדם אינם מקבלים חשיפה גדולה יותר ותיאורים מפורטים יותר. כי חבריה לחיים הם בעיקר רגשותיה, חלומותיה, הזיותיה, סבלה ואי-שפיותה.
עד-כה ראינו שנובלה זו בנויה לא על-פי הכללים של הנובלה הקלאסית, והיא מוצאת דרכים משלה, מקוריות, כדי להביא בפנינו את אשר היא רוצה.
מוטיב נוסף שמצטרף למכלול של האמצעים בהם משתמשת הכותבת הוא הזיכרון והשכחה. הגיבורה יולי זוכרת יותר מדי ורוצה להפטר מהזיכרונות. היא זוכרת את כל ימי ההולדת וההחמצות שבהם, את כל החברים הארעיים שהיו לה ותרומתם או אי-תרומתם ואי-התאמתם לזוגיות איתה ולליווי בבעיותיה. היא זוכרת את הפסיכולוגית שבעצם לא שיפרה את מעמדה, את התמודדותה עם העצב, עם הבדידות, עם הסבל, עם הפצע הפתוח שהותיר האב בחסרונו, וגם ברגעי נוכחותו המעטים.
היא זוכרת ורוצה לשכוח. היא מספרת מספר פעמים על נפילתה מסלע לחוף הים וחוסר ההכרה שנמשך כשבע דקות, וגרם לאיבוד זיכרון מסוים. ולמרות זאת, למרות שנשכחו חלק מהדברים, היא רוצה, היא משתוקקת לשכוח לגמרי, כדי שתוכל להתגבר על הסבל, על הפצעים הפתוחים שאינם מגלידים. ואינה מצליחה בכך.
לעומתה, סבתא דינה אשר גרה בארץ רחוקה, הדמות היחידה שראויה לחיקוי ואהבה מצד יולי, דווקא היא נותרת בודדה, חולה באלצהיימר. היא לא מבינה איך זה קרה ומשתוקקת לזכור. היא, היחידה מ"נוף ילדותה" של יולי, מאבדת את זיכרונה באופן בלתי מבוקר עד שאינה מזהה גם את נכדתה שאהבה ושכה זקוקה לה. הניגוד הזה מבליט באופן חד את הסבל הבלתי מוצדק לקורותיה של משפחה הרוסה.
לעיתים, חוסר הזיכרון מפנה מקומות לדמיונות, להזיות, לחלומות, שאותם ראוי לבדוק בנפרד ולמצוא את משמעותם במכלול של הנובלה.
במאמר מוסגר יש לציין, שמבחינת תעסוקותיה של יולי, היחיד שמתואר קצת בהרחבה הוא המלצרות.
לדעתי יש לכך מספר סיבות: - הסיבה הראשונה, כי זו תעסוקה זמנית שכל נערה יכולה לעשות ולשלוט על זמנה הפנוי, דבר הנחוץ ליולי אשר חיה בין שפיות לאי-שפיות, בדיכאון הגורם להיעדרויות והתנהגויות מוזרות;
- הסיבה השנייה, האפשרות שבמשרה זו היא יכולה להשתכר, דבר אופייני לאדם במצבה, בדיכאון מתמיד, בייאוש, המחפש דרכים לברוח מהמציאות, להרגיש טוב, ולו רק לכמה שעות;
- הסיבה השלישית היא העובדה שהכותבת, שמתערבת באופן אישי בנובלה, כפי שהזכרתי קודם, היא עצמה הייתה מלצרית, ובכך היא מפגינה הזדהות גדולה עם הגיבורה והבנה למצבה העגום;
- ואולי ניתן להוסיף סיבה רביעית, על-פי הפרק "כולם רוצים היום לכתוב ספר", הפרק אשר מופיע לאחר פרק הופעתה של הכותבת כדמות בספר. העובדה שמלצרות (בדומה לסַפָּרוּת) זה אחד המקצועות שנותן גם זמן אך גם אפשרות למלצר לשמוע את סיפורי הלקוחות ולעבדם לפרקי ספר.
ולפני הסיום אני רוצה להתייחס למספר שמות בספר, שלדעתי הם בעלי משמעות מיוחדת, וניתנו במודע או שלא במודע, אך תרומתם חשובה.
ראשית, יש לציין את דינה, הסבתא. על דינה נגזר לחיות בארגנטינה, רחוק מחלק ממשפחתה. דינהּ של דינה גם נגזר להיות רחוקה מנכדתה שהיו כה קשורות זו לזו. דינה נגזר גם לאבד את הזיכרון, שזהו הדבר היחיד שנותר לה לעת זיקנה, בעוד שנכדתה הייתה רוצה לשכוח, דינה של יולי הוא לזכור את הכאב, הייאוש והדיכאון.
יולי, הגיבורה, גם היא בעלת שם ייחודי. יולי, השם שנגזר כנראה מהחודש יולי, חודש של אמצע השנה. והיא אכן דמות של אמצע, דמות רגילה שלא שפר גורלה ונקלעה למצב של חוסר אב, חוסר אהבה, ייאוש ובדידות.
חודש יולי נקרא במקור חודש קווינטיליס. הוא היה החודש החמישי בשנה ועם מות יוליוס קיסר שינו את ספירת החודשים ויוליוס, הפך לחודש השביעי בשנה, אחד משני חודשי אמצע השנה. עוד יש לזכור שביולי בחצי הכדור הצפוני שורר קיץ, ובחצי הכדור הדרומי שורר חורף. כך גם יולי, הכוללת בתוכה מזג קר ומזג חם גם יחד, ואולי זה אחד המקורות למצבה הנפשי הבלתי יציב.
האב, שמו אליהו, וכפי שגם המספרת אומרת (בסוף הספר) הוא כמו אליהו הנביא, אשר אמור לבוא לבקר פעם בשנה וכנראה אינו מגיע. זו דמות אגדית, וירטואלית שאינה ממלאת את תפקידה ושעיקר חשיבותה בהיעדרותה.
שמה של הפסיכולוגית הוא תמי, כמו אומרים לנו מהתחלה שתם תפקידה עוד בטרם החל.
השכן המבוגר הרווק שמו גרשון (שאין סיכוי מעבר לידידות ואמפטיה ביניהם) מצלצל כמו גר-שם, או סתם שכן.
החבר היחיד היותר מקורב מִבין אלו שאיתם היא מנסה לחיות בזוגיות שמו שי. והוא אכן שי בשבילה, ומחזיק מעמד יותר זמן מאחרים ומוכן להקריב הרבה מעצמו, אך מתברר שגם זוגיות זו נדונה לכישלון.
ישנם עוד מתי, ודרור, וראובן ובן ואמיר וניתן למצוא פרשנויות אך אינם חשובים ולכן גם שמותיהם הם די כללים וחסרי משמעות מיוחדת.
אך לבסוף היא מתחתנת עם דניאל שאולי מקור השם "דן האל", זה דינו וכך הוא קבע לה את גורלה. להם נולדה התינוקת "נויה" שם מודרני שסיומו מזכיר את השם (כמו דניאל), והצליל גם קרוב למילה האנגלית new וזה אולי רמז לתקווה לדור שלאחר יולי.
לסיום חובתי לציין שנובלה זו עוסקת באישה שלא רק שקשה להבין אותה כאישה אלא שהיא עצמה מתקשה להבין את עצמה, את מהותה, ועל כן מתאים שם הספר שהינו ציטוט מדוסטויבסקי ("להתווכח עם אישה זה כמו לנסות לקרוא עיתון מול הרוח").
וכמו שרבים יודעים ואומרים שאישיות הנשים מורכבת היא, וקשה להבינן, הדבר מוביל פעמים רבות להתבטאויות ליריות. נובלה זו מלאה בביטויים ומשפטים כאלה וכן בחזרות מתוכננות היוצרות מעגליים פנימיים, ובקטעים פילוסופיים.
אנסה לצטט כאן מספר משפטים ליריים המופיעים בספר, ומן הראוי לציינם. - "היה זה נוף נאה. לנוף כזה אין דמי ערבות." עמ' 16;
- "אבא של יולי סבר שלהיות חכם משמע להיות דתי, ויולי אהבה את אלוהים אחרת." עמ' 17;
- "הכאב הפיסי דרש ממנה [הסבתא] זמן החלמה, דרש סבלנות. היא התגעגעה לתזוזה, שכן, ללא תזוזה שוקעים בקילוף שעועית." עמ' 20;
- "פחדים היו תוקפים אותה ומבקשים ממנה כופר..." ובהמשך "יולי לא הבינה ולא תבין מה אפשר לעשות בזיכרונות של אחרים." עמ 21;
- "יושבת מול מסך המחשב שעות ומנסה להבין האם הים צדק כשלקח ממנה זיכרונות מסוימים..." ובהמשך "בלתי אפשרי להסביר כיצד גרם הטיפול בדינה לבטל את הנצח, לגמד כל יראה מפניו, להסיק שמוטב בלעדיו ולהמציא נצח חדש "הנצח של דינה." עמ' 31;
- "יולי הכירה ברגעים בהם אסור לחשוב. בהם ההיגיון טיפש. היא התחילה לרוץ." עמ' 35;
- "בחלום לקחה פנס והאירה את הכאב", עמ' 61;
- "... הבחינה שבחרה לקשור סרט על העיניים מפני שקל לאהוב בחושך...", עמ' 71;
- "פתחה את הדלת ונבהלה. למצחו של האיש חוברה צינורית תת-עורית שהזריקה שפיות". עמ' 96 [תאור פגישה עם האב];
- "היא גרה קרוב לכאן?" שאלתי את יולי. / "בטח, דינה גרה בלב." עמ, 108;
- "השעה מאוחרת ויולי מבשלת תבשיל השראה." עמ' 110.
ברור שלא ניתן להתייחס במאמר זה לכל האספקטים והציטוטים מהספר, כמו למשל למשמעות החלומות, למחלת הסוכרת שלה, לרמז למחלתו של האב ודברים אחרים. עם זאת, נדמה לי שהדברים שהובאו כאן מלמדים על נובלה בשלה, למרות שזהו ספר הפרוזה הראשון של המשוררת-סופרת טל איפרגן, ואף מוצא את הדרכים הנכונות לתאר מצב של בדידות קיצונית, עקבות של חוסר אב, או נוכחות מתעללת, סבל של פצעים לא מגלידים ומחלות והשפעת כולם על נפשה המתבגרת של נערה בחברה אינדיבידואליסטית מנוכרת.
