סיפורה של העיירה פרומושיקה, סיפורה של הקהילה היהודית, ההווי, האופי המיוחד של המקום, הגירוש, הטלטלות בדרך, סיפור שסוחף את הקוראים, ולרגעים יש תחושה שזה סיפור שלא נגמר. ספרו של משה גרנות "הפרומושיקאים" מציג לפנינו גלריה של דמויות המתמודדות בין גולה לגאולה, אך אין המדובר בהתמודדות רוחנית בלבד, קשיי הקיום ותלאות החיים הם לב לבו של הרומן. היכולת של משה גרנות לדלות מחייהם של החלכאים והנדכאים ניצוצות של חיים, תובנות קיומיות, סוחפת אותנו לאורך כל העלילה.
הרומן של גרנות הוא מלאכת מחשבת של בניית פאזל אנושי: פרקי הספר מוצגים דרך זוויות ראייה שונות של דמויות בספר - וכך אנו מתוודעים לאותם אירועים דרך פריזמות שונות. גרנות כמספר על טווה את החוטים מלמעלה, ואנו חשים את האמפתיה שלו לעולם הרחוק, לדמויות הסובלות, לחלום ושברו.
כל פרק הוא, אפוא, תיאור המאורעות מנקודת ראות ממוקדת, קרוב ברוחו לאחת הדמויות, והסיפור שנרקם לעינינו אנושי מאד, מרגש מאד. הפרק הראשון הוא מעין פרק מבוא של המספר הראשי, ופרק מספר 2 שמובא בשם פרומה הוא מעין אקספוזיציה לכל העלילה. סיפור המחבוא של קופסת העץ בלב היער ילווה מכאן ואילך את פרקי העלילה, ישמש מעין בריח תיכון לאירועים שונים. קופסת האוצר, מטמון הכסף, אפשר לראות במוטיב זה גם מוטיב על, שכן החיים הקשים בעיירה הופכים את הנהירה אחר ההיחלצות הכלכלית מן הביצה הטובענית, למטרה. למשימת חיים.
פרומה היא שחקנית מרכזית בסיפור הזה: יש תחושה, שגורלה של פרומה הוא ציר מרכזי, גם משום ששמה הוא כשם העיר כולה. וכך כותב המספר בפרק הראשון: "את המלה פרומושיקה לא ניתן לתרגם לעברית, כי בשפתנו אין כמעט תבנית של שם תואר עם הקטנה של חיבה. בתרגום חופשי הייתי חותם על המלה 'יפהפיונת', כלומר היפהפייה הנדבקת ללב", עמוד 7.
בתום הפרק הראשון, חושף המספר את המניע להעלאת הרומן הזה על הכתב, את השנה שבה נולד בעיירה הזו ואת הסיפורים שכה ביקש להעלות על הכתב: "פגשתי בנתיבות חיי רבים מבניה ובנותיה של העיירה הזאת, וסיפוריהם...מילאו את לבי געגועים למקום שבו נולדתי, אך לא הכרתי, כי כשהייתי בן שנתיים וחצי, ביוני 1941, גורשה משפחתי יחד עם כל יהודי העיירה לעיר המחוז בוטושאני".
פרומה ואביה הירשל הם הדוברים המרכזיים של הסיפור, וקורות חייהם הם בקליפת אגוז סיפור שחושף בפנינו פרקי חיים של עיירה, של יהודים הקלועים בתווך בתוך חברה זרה שאורבת להם.
אנו מתוודעים לסיפורו של הירשל ורואים עד כמה היה הקיום היהודי בגולה כעלה נידף ברוח. כך כותבת פרומה על אביה:
"אבא לחם כחובש במלחמת העולם הראשונה. על השידה בביתנו היה תצלום שלו לבוש מדים, עונד דרגות של רב טוראי, ועל השרוול צלב גדול, בוודאי אדום, שסימל את כוחות הרפואה של הגדוד שבו הוא שירת" - וכאן מביאה פרומה ציטוט של אביה מאותם ימים: "אז נלחמנו נגד הגרמנים...כמה בחורים נפלו...קיבלנו את בסרביה, בוקובינה, טרנסילבניה...רומניה הגדולה!". עמוד 15.
קטע זה מבליט את מצבם הדו-ערכי של היהודים בגולה, את האשליות שתתנפצנה בהמשך הדרך. הדרך שבה פרומה מציגה את אביה אומרת הכול:
"אבא דיבר כמו פטריוט רומני, כאילו מישהו עדיין נזקק לפטריוטיות שלו".
כל פרק חושף מסכת יהודית אחרת. נלו צ'יזמרו מספר על הדרך שבה שפטו את אמו בבית דין צבאי כשניסתה להציל מידי הפורעים מערכת של כלי כסף, ונחשדה באיום בסכין. אביו נשלח למחנה עבודה טארגו ז'יו שבו נכלאו יהודים קומוניסטים לפי פקודת הגנרל יון אונטונסקו. אביו נמצא במחנה כלוא עם ניקולאי צ'אושסקו, ולייזר צ'יזמרו מגניב לו מדי פעם פרוסות לחם. לימים כאשר צ'אושסקו משתחרר מן הכלא בשנת 1945 וממונה למזכיר הנוער הקומוניסטי הוא ממונה לשר החקלאות ואכן גומל ללייזר היהודי במענק כספי נאות.
הזרמים בקֶרב היהודים נחשפים כאן לאור האמת הקשה:
"אבא היה באמת קומוניסט בהכרה, וייחל לבואם של הרוסים, אך לא נעלמה ממנו עובדה פשוטה אחת - לא חשוב אם השלטון הוא ירוק או אדום, פשיסטי או קומוניסטי, האשם בכל הצרות הוא תמיד היהודי". עמוד 24.
בנותיו של הירשל גולדלבלט מוסיפות גוונים של אהבה ותשוקה לרומן המשופע בגזירות ובצרות. משפחת גולדבלט היא קומדיה אנושית בפני עצמה, סיפור שמהול בשמחה ובעצב, בחלומות ובשברון לב, באהבות וביצרים - ובחיים נטולי ניצוצות ואש.
הפרק שבו מספרת סילביה את מעלליה מציג מערכות יחסים שחושפות את סולם הערכים שהשתנה בעקבות ההשכלה, בעקבות הנהירה אחר אותם רומנים שתיארו בחופשיות אהבות. פרקי חייהן של שלוש האחיות סילביה, סימה ופרומה יכולים לאכלס סדרת טלוויזיה בנוסח 'נשים קטנות' - וכאן מדובר בבנות כפר שתקופת ההשכלה הובילה אותן לעולם חופשי, לטיפוח שאיפות לעצמאות נשית, למרד בהווי החיים הישן של האימהות הכלואות בבתיהן.
סילביה היא הדוגמה המובהקת, וכך היא פורשת בפני אמה את מגילת העצמאות שלה: "אם לא אטעם עכשיו את החיים, זה לא יקרה לעולם" וכאשר אמה מנסה להציג לה את החזון הישן היא מתמרדת. האם משוכנעת שזו הדרך "הרי תתחתני ותאהבי את בעלך, תלדי ילדים ותגדלי אותם למצוות ולחופה ולמעשים טובים" - וסילביה מוחה: "כלומר, להיות כמוך, לעבוד כל היום כמו שפחה חרופה, וללדת ולדות...להיות המשרתת של הבעל ושל הילדים, בלי לזכות לרגע של אושר אמיתי ושל שמחת הלב". עמוד 31.
משה גרנות מצליח להצליב עובדות בהציבו בכל פרק עמדה אחרת, ומי שמגיע לסיום הספר מרגיש שהיה בעיצומו של משחק פאזל רב אירועים, רב דמויות - ובאותו כישרון של במאי על, מצליח המספר לחבר את כל העלילות.
ראינו טכניקה דומה בספר 'קרנטינה בקונסטנצה'. שם הסתפק גרנות בבניית הפאזל מסדרת מכתבים, שיצרו יחד סיפור כולל מחיבור כל הקטעים והשברים. מבעד לשחקנים על הבימה, מורגשת רוחו של המספר המזדהה, המלווה כל צעד, הנותן לכל נשמה את זכות הדיבור שלה, המאפשר לשטף הגעגועים שלו לבוא אל מיצויו.
סיפורה של סילביה משקף את סולם הערכים שהשתנה בעקבות ההשכלה, את חלומות האהבים שנספגו באותם צעירים כאשר ז'אנר הרומנים הרומנטיים כבש את הקהילות.
בסיפורו של יונל, לדוגמה, אנו נחשפים למבט על הקהילה מזווית אחרת, מנקודת הראות של יונל, הגוי מן העיירה. יונל נפעם מהעושר של הקהילה היהודית באותם ימים, גם בתי כנסת, גם מרכזי תרבות: "בבוטושאני היו שבעים בתי כנסת ובתי תפילה, בתי ספר יהודיים, מועדוני תרבות, תיאטרון ביידיש" - עמוד 65.
כמו לצעירים היהודים שרוצים לפרוץ דרך, גם ליונל יש חלום, להגיע לארץ ישראל ולהתעשר מן האופקים החדשים הנפתחים שם. הוא אכן מצליח להגיע לארץ ישראל באמצעות קבלן כוח אדם שמשבץ אותו ככוח עבודה - ויש לו חלום לחסוך את הכסף כדי לשוב לפרומושיקה לבנות לו בית. גרנות חושף אותנו כאן לקומדיה אנושית משני הכיוונים - יהודים המנסים למצוא מימוש חלום בגולה, ומנגד צעיר גוי שעולה על העגלה 'הציונית' ומגיע לארץ, אך לא בשל חלום משיחי, אלא ממניעים כלכליים, לשוב לעיירה מבוסס יותר, לבנות בה חיים טובים יותר.
זה דור שנחשף באזמל חד: הרצון לצאת מן החלכּאות, מן העוני. מדובר בצעירים ללא אידיאולוגיה, אלא רצון לצאת מחיי העוני של הקהילה היהודית. כך נוכל להשוות את סיפורו של יונל הגוי לסיפורה של סילביה היהודיה. אף היא מחפשת לפרוץ ממעגל החיים לפי כללי המשחק של העולם הישן, לחיות בעוני ובדלות: היא יודעת שהדוד העשיר כבר סייע לדודנית שלה לקבל בית דירות שלם, רק משום שהתמסרה לו - והיא בוחרת באותה דרך. הדוד העשיר משלם את סכום הנדוניה, כדי שתוכל לאחר חיים כפילגשו לזכות בבעל הגון, אותו חיים בירשטיין שכה חפצה בו. הוא מעניק לה נדוניה גבוהה לסייע לסילביה ולבעלה הטרי לבנות עסק משלהם.
סימה אחותה מתבססת בכפר כשהיא נשואה לבעל טחנת קמח, ומרגישה שנחלצה מגורל אמה ששברה את הגב בשטיפת רצפות, בכביסה, בהסקת התנור ובבישול. כך היא חשה כמי שהגשימה חלום, אבל די מהר היא מבינה שחסר לה התוכן הרוחני. בלב כבד היא מתוודה: "אבל ריבונו של עולם, איך אני, שהייתי רגילה לפגוש יודעי ספר בספרייה, שהייתי רגילה להשתתף בערבי הספרות במועדון הנוער, ואף להופיע בהצגות שחיים בירשטיין היה כותב ומביים, איך אני יכולה להתרגל לחיות בכפר, שמרבית יושביו אינם יודעים לחתום את שמם". עמוד 53.
על כל מעשי האהבה פרושים החוטים המובילים לסיפורי גירוש ופגיעה ביהודים. לכאבי העקירה, נוספים כאבי אי-המימוש של החלומות. אי-היכולת להגשים עולם אמיתי. סיפורו של חיים בירשטיין הוא דוגמה מובהקת לאיש רוח, שמוכר את חייו ואת עתיד בשל אותה מלכודת של חיים בקרב קשי יום, בשל הרצון לבסס עצמו כלכלית.
משאלתה של סילביה שמוצאת מפלט בחיק הדוד, מצטלבת עם גורלו של חיים בירשטיין. מדובר באמן, שהיה הקול התרבותי, האיש שהיה בתוך תוכו 'איש העולם הגדול' החי בקרב קהילה בקשיי קיום פיזי וכלכלי. בירשטיין מוכר את נשמתו עבור נדוניה יקרה ונישא לסילביה חסרת המעצורים, והזיווג ביניהם הוא תמונת ראי לכל העלילה: בפרק הוידוי שלו הוא חש ונוכח לדעת, שחייו הם החמצה.
מוטיב ההחמצה, עובר כחוט השני בכל פרקי הספר. איש אינו משיג את שלו. היציאה מחיי הקהילה הישנים והעשירים רוחנית הייתה לא קלה. כללי המשחק הישנים התפרקו, הרוח חיפשה לה אפיקים אחרים, השלמות מדורי דורות נסדקה, הנהירה אחר ההשתלבות עם האוכלוסייה הלא יהודית אינה מסתיימת בשוויון זכויות אמיתי.
מימוש החלומות נכזב הן מבחינת החיים בגולה כחיים בטוחים -והן החיים בגולה כדרך לממש משאלות לב.
ברגע של אמת מרגיש חיים בירשטיין, שהכול התנפץ:
"כל זה עבר כל כך מהר, ...רק אתמול הובלתי את צעירי פרומושיקה ליער, ישבנו בצוותא, שרים שירי מהפכה על הימים שיבואו בהם כל ילודי אישה יהיו שווים, ישרור שלום עולמי, ואהבה תחבר עמים זה אל זה. חלוימעס, חלומות! זה לעולם לא יקרה, כפי שאני לעולם לא אשוב להיות מי שהייתי. חיים בירשטיין הבחור היחיד שסיים בית ספר תיכון בבוטושאני. הייתה לנו בבית ספרייה ענקית ביידיש וברומנית, מיטב הסופרים,ואני השאלתי ספרים לחברים...הקמתי חוג דרמטי, ובעצמי הייתי מחבר את הטקסטים להצגות...איך התפוגג כל זה?". עמוד 80. הכול מתנפץ, ויום אחד הוא מוצא עצמו שליח אצל הירשל החייט כשהעסק שבנה כושל ומתפרק. החלומות על שוויון זכויות מתנפצות כאשר הוא נשלח למחנה עבודה בשל העבר הקומוניסטי שלו. לימים כשהמפלגה הקומוניסטית עולה לשלטון העבר שלו כבוגר מחנה טארגו ז'יו מסייע לו לזכות בפרנסה ובדירה, והוא מנסה לגמול לחותן שלו הירשל גולדלבלט שפרנס את בתו סילביה, סילביה שהייתה אשתו של חיים בירשטיין.
בספרו של גרנות הגורל היהודי מורכב מאד, ולרגע אין הם יודעים מה ילד יום. גם חיים בירשטיין מבין זאת די מהר. כאשר הקומוניסטים מגלים כי בצעירותו היה פרק ציוני הוא שוב נאסר ואנו מתוודעים לסיפורו דרך מהנדס בניין המשרת במחנה העבודה. בסיועו של אותו מהנדס נוצר קשר עם האב הכלוא, וכעבור זמן עולה המשפחה ב 1961 לישראל, ושנים אחר כך גם חיים בירשטיין משתחרר ממחנה הכפייה ועולה לארץ.
סיפורי גירוש, סיפורי מחנה כפייה, סיפורי שאיפות לעושר שלא התגשמו - וכל אלה מתנקזים בקשיי קליטה במדינה ישראל. כך אנו מתוודעים גם לסיפור של הקמת מושבות שמוכיח כי עליות המצוקה מניבות גם זרמים של ציונות ורצון ליישב את
הארץ.
בסיפורו של שרגא אנו מתוודעים לגוון הזה: "דוד שוב יצא מרומניה לארץ ישראל ב-1875 כדי לבדוק אפשרות של התיישבות שם. אתם מתארים לעצמכם - זה קרה לפני למעלה משבעים שנה! כמה שנים אחר כך בשנת 1882, התכנסה בפוקשאני...הוועידה הציונית הראשונה בעולם...פוקשאני הקדימה את קטוביץ ואת הקונגרס של הרצל".
קטע זה נרמז כבר במבוא של המחבר שבו צייר את יופיה של העיר פרומושיקה: "מסתבר, שהוועידה הציונית הראשונה בעולם לא הייתה בקטוביץ, אלא שנתיים קודם בעיר פוקשאני ברומניה, בינואר 1882".
כל החוטים מובילים לחזון הציוני, אך הפלונטר בין הגולה לגאולה קשה ומתפתל בין דפי הספר. הסיום אכן נותן כבוד למפעל הציוני, ואותו נוגה שעולה מן החיים החדשים ומן החזון המתגשם בארץ כמו נותן קריאת כיוון לכל אותם יהודי גולה, שחשו דיירי משנה, שנכזבו מן האמונה של קיום הוגן בגולה.
אסיים בוידוי שנותן פרספקטיבה לכל המתח הזה בין גולים לבין חלוצים:
"הייתי אז בן שלוש עשרה או ארבע עשרה כשפגשתי את הנפילים, הגיבורים ואנשי המידות, אנשי העלייה השנייה והשלישית. עמדתי משתאֶה לנוכח טוהר מידותיהם, וידעתי אז בחוש שלעולם לא אשתווה אליהם, ואולי רק אצליח להטמיע באישיותי רסיסים מן האור הגדול אשר שפע ממעשי ידיהם. הם אלה שמרדו בהורים ובמסורת וחתרו בהחלטיות לברוא יהודי חדש...". עמוד 168.
אכן ראינו כמה קשה הדרך עד לניסיון לברוא כאן יהודי חדש.
