ניסיתי לאחז בזמן

בניגוד לספריה הקודמים של המשוררת שושנה בן-עדי (חמישה ספרי שירה ואחד פרוזה) בספרה הנוכחי: "נִיסִיתי לאחז בזמן" (למרות הציטוט שבחרתי ככותרת למאמרי זה) חשתי בשינויים שהתחוללו בכתיבתה הנוכחית. מעין התעוררות ורצון לפלוש אל מחוזות נוספים אשר לא נמצאו כמעט בשירתה הקודמת: (ע' 15) ..."לִפְעָמִים תּוֹעָה/בְּמֶרְחֲבֵי מִדְבָּר/אוֹ נֶעְצֶרֶת/בְּשִׁפּוּלֵי הַר"... 'התעיות', מצביעות על הצורך הנפשי העז להתפשר עם הסביבה, בראיה מרחבית ולא רק נקודתית.

תפיסת האפקטים החזותיים או הנעלמים מהעין - הנקרים על הדרך, מאפשרים את האתנחתה הרצויה לגוף ולנפש אשר נמצאים ללא הרף בתנועה מתמדת. כל אחד מהאפקטים - מסיבתו הפיזית או הרוחנית, מתקיימים לחוד וביחד תחת מנוף החיפוש האין סופי אחר מוצא: (ע' 19) ..."סֻלְיוֹת נְעָלַי מוֹכִיחוֹת/זְרִיחוֹת וּשְׁקִיעוֹת/בֵּינִי לְבֵינִי"...

הסכסוך האינטלקטואלי של הנפש (מתוך לקחי העבר, מסמנים אותות של רצון להפוגה והגעה לפשרות. אף כי בן-עדי מעמידה את התנאים: (ע' 17) ..."נוֹף הַמַּשְׁמָעוּת בְּהִתְהַוּוּת"...//..."הַיָרֵחַ עוֹלֶה /וַאֲנִי מַה שֶּׁאֲנִי"... בפשטות המילים הללו יש כדי להטעות. מצד אחד ישנה 'מוכנות'. ומאידך-גיסא, קיימת רתיעה. והמשוררת מעמידה תנאיה.

ובטרם נרים גבה, לפשר קביעתה החד-משמעית כנאמר: "ואני מה שאני', הבה נקרא בשיר אחר את המענה שלה עצמה: (ע' 14)... "מַחְשְׁבוֹתַי צְעָדִים מְמֻסְמָרִים"... ואכן, מסתמן כאן הצורך העז להגיע לתיקון משמעותי. ואולם היא תעשה זאת על-פי דרכה בהדרגתיות ומתוך חשיבה ריאלית עד אבסולוטית.

היטב מבינה המשוררת כי 'הזמן' עומד לה לרועץ, ועליה לזוז מאותן עמדות נחושות שקבעה כיתד ולו, על-מנת ליהנות מהמעט שנותר אשר יביא לשלוות הנפש אליו היא מייחלת. ראה המשפט: (ע' 18) ..."יוֹם חָדָשׁ פּוֹצֵחַ בְּשִׁירַת הַשֶּׁמֶשׁ"...// ..."בְּתוּלַת הַתִּקְוָה/כּוֹבֶשֶׁת/אֶת הַשָּׁמַיִם/כּוֹבֶשֶׁת אוֹתי"... ציטוט זה, משלים בית מוקדם יותר בשיר: ..."הַמֵּתִים שֶׁל אֶתְמוֹל/נֶעֶטְפוּ עַל-יְדֵי הַלַּיְלָה"... כלומר, יש בה מוכנות נפשית לתת לחיים כפי שהם לזרום הלאה.

ממילא זה אינו בשליטת האדם. ההינתקות 'מאתמול' (שהיה חלק מהחולף שלא ישוב עוד) נותן פורקן (בסיום בית השיר) לעצב שנאגר והצטבר בין שקי העיניים, להיגאל: ..."עֵינַי זוֹלְגוֹת/דִּמְעָה אַחַר דִּמְעָה"... בשיר שלאחריו, מגיעה ההרפיה: (ע' 19) ..."אֲנִי נִכְנַעַת לֶעָבָר/מְחַפֶּשֶׂת בֵּין הַזְמַנִּים"...

המשוררת נעזרת בחיפושיה, בכל אמצעי שניתן על-מנת לשרוד בין
קוטבי הזמנים - זה של הקיום הפיזי המעשי והמציאותי, לבין המטאפיזי הרוחני והחלום: (ע' 23 - כל השיר) ..."אֲנִי אִי נָתוּן לַהֲצָפוֹת/עֲנָפִים יְבֵשִׁים וְּשְׁאָר/שְׁאֵרִיּוֹת/וְהָרוּחוֹת שׁוֹתְקוֹת"... אבל למען האמת 'הרוחות' אינן שותקות. דווקא הן אלה המטלטלות אותה שתי וערב ואינן נותנות לה מנוחה: (ע' 21) ..."מְעַרְבּוֹלוֹת הָרוּחַ לוֹקְחוֹת אוֹתִי/וַהֲרֵינִי צוֹלֶלֶת לְתוֹךְ נַפְשִׁי"...

אותה 'צלילה', מתסיסה ומדרבנת לדלות משמעויות מעמקי הנפש: (ע' 27) ..."פִּרְקֵי חַיִּים פֻזְּרוּ"...//..."וְהַחַכָּה שֶׁבְּיָדִי/לֹא מַמָּשׁ מַצְלִיחָה/לִדְלוֹת"... היות שבפאזל הזה מתקיימת גם הבקרה הפנימית, מאוד מסובך לדלות חלקיקי משמעויות . לפיכך מסכמת בן-עדי: ..."אני בוחרת מהכל"... ובעיני, טוב שכך. די קשה לבחור דברים שהם בלבדיים. היא צריכה לברור מה ממה. עליה מוטלת האחריות לדלות דברים מוגדרים ומהותיים: (ע' 80) ..."טְלָאִים טְלָאִים/פִּסּוֹת שֶׁל רְגָעִים/אֶפְשָׁר לִפְרוֹם"...//..."לְהוֹסִיף כַּפְתּוֹר/וְשׁוּב לִפְרוֹם"...//..."הַשָּׂדוֹת שֶלִּי שִׂמְחַת הַטְּלָאִים"... ייתכן שבבחירה זאת, מיצוי המשמעויות יהיה אפקטיבי יותר.

הינה כי כן המשוררת עושה את הבחירה שעימה היא יכולה לנתב הלאה ולומר: (ע' 28) ..."הָרוּחַ פִּזְּרָה אֶת הָעֲנָנִים/שֶׁהָיוּ בִּי"... ומכך להתנחם בעובדה: ..."מְכֻשֶּׁפֶת מִתְּנוּעַת הַגַּלִּים/לֹא מָחַקְתִּי דָבָר/הָכֹּל כְּשֶׁהָיָה"... ומכאן מתחיל הליך הפיוס.

ואולם, חיפוש 'האני', עדיין אינו מסתיים. בשיר (ע' 30) נכתב: ..."רָצִיתִי לִכְתּוֹב עַל אַהֲבָה, תְּמִימוּת, זִכְרוֹנוֹת בֹּסֶר"..//..."לְהַגִיעַ לָרִאשׁוֹנִיּוּת לִשְבּוֹר קְלִפַּת הָאֱגוֹז/לַחֲזוֹר לָרַכּוּת/כָּל זֶה בִּפּנִים/וּבַחוּץ הַכֹּל מִתְפּוֹצֵץ"... מכאן, שאל לנו לאגור, ולצבור זיכרונות ממילא הנטל כבד מנשוא.

וכפי שהכרנו את המשוררת שושנה בן-עדי, היא אינה חוששת מלהצהיר: (ע' 41 - כל השיר) ..."הַהִגָּיוֹן הַיָּשָׁר שֶׁלִּי/לֹא בְּהֶכְרֵחַ/יָשָׁר/כְּמוֹ שֶׁל הָאַחֵר"... והיא אכן מתאמתת ומעמידה הדברים בפרופורציה.

למרות שהקובץ שלפנינו מכיל הרבה אמירות על התמורות שהתחוללו, עדיין קיימים הלבטים אשר מתעקשים ומצביעים על ההיגיון הבריא; השכל הישר והרציו; מול האמוציות - אשר מתעקשות אף הן, ואינן מרפות מאחיזתן בשפיות. גורמים אלה סוחבים לא פעם לכיוונים מנוגדים ומהווים מתרס בין רצונות קיומיות בסיסיות, לבין הגיונות הלב.

את כל נקודות התורפה הללו, חורשת בן-עדי בכתיבתה: (ע' 43) ..."הַחַכָּה הַדִּמְיוֹנִית/שֶׁבְּיָדִי לוֹכֶדֶת מִלִּים"...

בשיר אחר (ע' 45) היא רושמת: ..."הַמִּלִּים מִלְּאוּ אוֹתִי/הַמִּלִּים רוֹקְנוּ אוֹתִי"...

וחוזר חלילה. כיוון שאין בהן במילים דבר וחצי דבר עד אשר היצירה יוצאת מושלמת אל אויר העולם. ולאחר-מכן, שב הרעב מחדש להציק ולמשוך את היוצר לעבר כתיבת יצירתו הבאה.

בשיר הבא ממשיכה בן-עדי את הנושא ומרחיבה: (ע' 46) ..."הַמִּלִּים לֹא נוֹתְנוֹת לִי מָנוֹחַ"...//..."עַד שֶׁיָּדִי תַּחְזִיק תִּפְרַחַת/וְרֵיחַ הַדְּפוּס טוֹב"... אכן כדבריה. ככל שהיוצר ממלא בצקלונו דפים רבים מני ספור, כך תאבונו גדל והולך לאחוז בכל הדפים כשהם מאוגדים וכרוכים יחדיו לספר.

יש בהן במילים, משהו שמחזיק את היוצר בפוקוס מלא. למרות, שהן מתעתעות ומטשטשות גבולות: (ע' 52) ..."הַמִּלִּים מְשַׂחֲקוֹת בִּי/מְשַׁנּוֹת מָקוֹם/מְשַׁנּוֹת מַשְׁמָעוּת/מְשַׁנּוֹת זְמַנִּים"... ובכל אלה, מה חשובה ליוצר עצם ההכרה הדו-צדדית בדפוסי קיומו שבחלקה נוטלת ובחלקה מעניקה משוב.

היתכן שבשל כך - המשורר האלמוני, יכול לקום לקראת יום חדש ומאתגר?! וכאן בן-עדי רושמת את אחד מהיצירות של 'האני' הגלובלי והמרשים שלה: (ע' 51) ..."הַמִּלִּים הֵן הַפָּנִים הָאֲחוֹרִיּוֹת שֶׁל פָּנֵי"...//..."הַכֹּחַ הַמֵּנִיעַ אֶת הַמַבָּע/הַכֹּחַ הַמְפָרֵשׁ אֶת צַלְּקוֹת הֶעָבָר/מְטַשְׁטֵשׁ אֶת הַמַּגָּע/בֵּין גָּלוּי לְנִסְתָּר"... וכי יש תיאור יפה מזה?!

היות ש'הזמן' - הוא המוטו המוביל את הקובץ, ומשחק תפקיד מרכזי בו, אתעכב על שיר פיוטי מיוחד הנובר באחד מהשאלות המהותיות, שהאנוש תוהה עליו ללא הרף: (ע' 73) ..."כְּמוֹ שֶׁנּוֹשְׁרִים עָלִים בַּשַּׁלֶּכֶת/הָיִיתִי מַשִּׁילָה מֵעַצְמִי אֶת הַשָּׁנִים/ הַאִם הָיִיתִי חוֹזֶרֶת/כָּךְ עַל הַכּל מֵהַתְחָלָה/בִּנְגִיעוֹת רַכּוֹת?"...

כן הזדהיתי עם שיר נוסף שלה, שאמירתו אוניברסלית לא פחות: (ע' 15) ..."בְּרוּחִי בּוֹרַחַת אֶל/הַבַּיִת הוּא מִבְצָר/לִפְעָמִים הוּא כֶּלֶא/וְלִפְעָמִים לֹא"...

עד כמה האדם נע בין אמת אחת לאחרת, כשהוא נתון לקפריזות ומצבי רוח המשתנים לפרקים כמו: הטבע; כמו מזג האוויר; ושאר מצבים ותחושות. אותם יכולים אנו לקרוא מבין דפי הספר אשר נוגעים במישרין במשוררת: במחשבותיה; מאווייה; רגשותיה... ובעקיפין, היא כמו מדברת אותנו בראי עצמה ולהפך.

אציין, כי הייתה לי חוויה מאלפת לצאת למסע הנפש של האינדבידואל היכול לשמש דגם למסע אוניברסלי של האנוש בכללו. ובעקבות זאת, אסכם את הדברים בציטוט משיר: (ע' 62) ..."מִי צָרִיךְ/תְּמוּנוֹת לֹא מְצֻלָּמוֹת/תָּאִים אֲפֹרִים/רְגָעִים עוֹלִים בְּעָשָׁן"... ואוסיף משפט משלי - הלא כל הנ"ל עלול לפרוח ולהעלם בלא להותיר עקבות.

אך בפסוק משיר אחר (הדן באותה סוגיה), נמצא את המשוררת שושנה בן-עדי מטביעה דיו בקסת ורושמת: (ע' 84) ..."מַה שֶּׁאַתָּה לֹא כּוֹתֵב/רֶגָע הַהֶבְזֵק בּוֹרֵחַ"...//..."מַבָּט חָטוּף/רֶגֶשׁ חוֹלֵף/שִׂיחָה חוֹמֶקֶת מִזִּכָּרוֹן"...

ואכן, החיבור אל 'הזמן' מבחינתה של המשוררת, הוא חיבורו של החומר אל הרוח בראייה מפוכחת ונכונה אשר מהווה ללא ספק כוח קוסמי מחודש. ומכך, הוא מניע את גלגל הזמן ואותנו כולנו להמשיך בדרך.