אידיאל היופי הנשי באמנות

לאורך תולדות האמנות צוירו ופוסלו דמויות נשיות במגוון רחב של וריאציות - דמיוניות ואמיתיות, שבריריות וחסונות, יפות ומכוערות, שמנות ורזות, בעלות מעמדות שונים ותפקידים מגוונים. אחת היצירות המוקדמות המייצגות את הדמות הנשית הינה "ונוס מווילנדורף", פסל אבן קטן של אישה בעלת שדיים גדולים, בטן תפוחה, אבר מין מודגש, ללא תווי פנים ברורים ושיער מסוגנן. פסל זה שנמצא באוסטריה, משויך לתקופה הפליאוליתית העליונה, על-פי הערכות הפסל גולף בתקופה שבין 22 אלף ל-24 אלף לפני הספירה.

מעט מאוד ידוע על מקורו ומשמעותו התרבותית וההיסטורית, אם כי ידוע שמדובר בתקופה שבה עוד לא הייתה חקלאות והמזון היה מצוי בצמצום ולכן, היחס למראה אישה שמנה נתפס כסמל להצלחה ופוריות. חוקרים משערים, כי דמות האישה שבפסל נועדה כנראה להוות אידיאליזציה של הגוף הנשי.

תפיסת היופי הקדומה אפוא האדירה את האישה השמנה, המלאה והבשרנית. תהפוכה לכך באה לידי ביטוי בראשית אמנות יוון הקלאסית, במאה הרביעית לפני הספירה, אשר הצמיחה תיאורים גופניים ששיקפו אתלטיות, פרופורציות מושלמות, איברים שריריים וחטובים ומראה בריא שאינו שמן מחד-גיסא, אך אינו שדוף מאידך.

לרוב, הייצוג הנשי באמנות היה של אלות ודמויות מהמיתולוגיה היוונית. "אפרודיטה מקנידיאס" ו"וונוס ממילו" הן שתיים מיצירות הפיסול המפורסמות ביותר של תקופה זו, בהן באות לידי ביטוי נשים חסונות, בריאות, בעלות בטן שטוחה, אגן רחב, חזה קטן וזקוף, תווי פנים פרופורציוניים ושיער גלי אסוף. באותה התקופה היוונים העמידו על נס את אידיאל הגוף החטוב וסלדו מהשמנה מופרזת ומרזון מוגזם.

בימי הביניים התרכזה העשייה האומנותית סביב נושא הדת, הציגה קדושים וקדושות ופיארה את סמלי הנצרות. הדמות הנשית מתוארת באמנות כגבירה מעודנת ומכובדת, המזוהה עם מריה, מיוצגת בתפקיד אמהי, לרוב מוערצת ונכספת.

הציור היה סימבולי בעיקרו, לא ריאליסטי, משקל ודימוי גוף האדם לא הודגשו והיו שוליים לעומת המסר הדתי שקיבל את מלוא הבמה ביצירות אלו. הכנסייה דגלה בסגפנות וראתה בזלילה ובביטוייה חטא.

כל זאת השתנה עם עליית הרנסנס והחזרה לאידיאל היופי הקלאסי ששם את גוף האדם במרכז. הנשים הצטיירו כעדינות, רכות, מלאות באגן הירכיים, בעלות שער שופע, כפי שניתן לראות ביצירות המופת של התקופה בהן "הולדת ונוס" וכן "הפרימוורה", שתיהן פרי מכחולו של האומן הנודע בוטיצ'לי.

האידיאל הנשי בא לידי ביטוי באשה עגלגלה, ענוגה וחושנית. הדמויות הנשיות החלו לקבל משקל עודף שהגיע לשיאו בתקופת הבארוק. בתקופה זו אידיאל היופי היה של נשים מלאות גוף.

הגדיל לעשות האומן המפורסם רובנס, שביצירותיו בכלל ובמיוחד ביצירת המופת שלו - "שלושת הגרציות", מופיע היופי בדמויות נשיות מלאות גוף, עם קפלי שומן מודגשים, רכות, בהירות עור, עם עיניים גדולות.

באמצע המאה ה-18 החל להתפתח הסגנון הניאו-קלאסי שנולד כתגובת נגד לסגנון הברוק. האומנים של תקופה זו ביקשו לתאר רעיונות מוסריים של צדק ופטריוטיות ושאפו לחדש את הזרימה הפשוטה והסימטרית של אמנות יוון, המציגה נשים העונות לאידיאל היופי הקלאסי.

באותה תקופה צמח גם הזרם הרומנטי שהביע פראיות והעזה ולא פעל לפי כללים קבועים בנוגע להגדרות יופי של נושא הציור. בתקופת המעבר בין שני זרמים אלו צוירה יצירת המופת של אנגר "האודליסק", המציגה את פילגש ההרמון, שרועה עירומה על מיטה, גבה מופנה כלפי הצופה והיא משדרת מבט מזמין. גופה חלק, עדין, אגן הירחיים רחב מעט ובטנה שטוחה. אנגר מבקש להעביר תחושה של יופי קלאסי בדמותה ועם זאת פרופורציות גופה ומבנהו אינן אפשריות וגם תנוחתה דמיונית ואינה ישימה. ההתייחסות לאישה ביצירה זו היא כאל חפץ גמיש, מפתה, זמינה לאדונה.

הסגנון הריאליסטי שעלה במאה ה-19 הושתת על גישה חדשה המציגה את מציאות החיים של השכבות החלשות, שלא באו לידי ביטוי קודם לכן באמנות, ממחישה התרחשויות יומיומיות כפי שהן. את הגישה הזו לקחו עד הקצה האומנים הבולטים של התקופה מאנה ודגה, שביצירותיהם תיעדו עירום נשי, שנחשב פרובוקטיבי בזמנו, בשל הריאליסטיות הרבה שאפיינה אותן וכן הנושאים היומיומיים שהם העלו.

ביצירותיהם מופיעות נשים לא רזות ולא שמנות, גם לא אתלטיות. הנשים רכות, אינן מושלמות, אין להן אופי אינדיווידואלי ונראה כי הן מרגישות בנוח עם גופן. מאוחר יותר, הגיח הזרם האימפרסיוניסטי שהתחיל בציירים הריאליסטים וביקש לבטא נטורליזם גדול יותר באמנות. זרם זה התפתח על-רקע המהפכות הטכנולוגיות והמצאת הצילום. גם הנושאים בהם נגעו בזרם זה היו שונים והוחלפו בתמונות מחיי המעמד הבינוני ושעות הפנאי שלו.

כיאה לכך, גם גוף האישה מקבל ביטוי עגול וענוג יותר, כפי שניתן להתרשם ביצירתו של רנואר "רוחצת האוספת את שערה". ביצירה זו נראית נערה ערומה האוספת את שערה על-רקע ערבוביה של בגדים, בעודה בטבע. גופה רך ובשרני, חטוב, עורה חלק ובוהק, משדרת תמימות ונראה כי היא נינוחה ומרגישה טוב עם גופה.

באמנות המאה ה-20 תיאור העולם והדמויות האנושיות אינו מבטא את הופעתם הפיזית, החיצונית, אלא מייצג מציאות פנימית, סימבולית תוך מתן דגש על צבע, קו וצורה. הגוף הנשי, על-פי רוב, מקבל גם הוא ביטוי סימבולי, סובייקטיבי, הנתון בתוך הקשר וכבר אינו מהווה נושא בפני עצמו כאידיאל של יופי.

בתקופה זו ניתן להתרשם, בין היתר, מיצירותיהם של סזאן, גוגן וואן-גוך, המשקפים את האמנות המופשטת, המושתת על קומפוזיציה, שילוב של צבעים והעמדת צורות על בד. לאורך תקופה זו ועד לימינו, אנו עדים לשטף סגנונות וזרמים אומנותיים אשר אינם נשענים תמיד על חוקים ברורים.

כמעט שאי-אפשר להגדיר את האמנות של המאה ה-20 בהיותה משתנה ולא נתונה למרות של חוקים ומסגרות מקובעות. עם התפתחות תחום הצילום כאמנות, ניתן לו ביטוי כמדיה לכל דבר, שחרג ממסגרות המוזאון והסטודיו ומצא את מקומו באמצעי תקשורת שונים. בחברה המודרנית, המעודדת צרכנות, נעשה שימוש בגוף הנשי ויופיו לשם קידום מכירות.

בעשורים האחרונים ולמעשה החל משנות ה-60, הוצגו מודלים נשיים שדופים ורזים, ששימשו כאידיאל היופי ושהתפתחו, באופן אירוני, כתוצאה מההשקפה הפמיניסטית, שניסתה לטשטש את ההבדלים הפיזיים בין הגברים לנשים.

האישה מיוצגת כרזה, בעלת ישבן קטן, חזה שטוח, בעלת גוף צר וארוך ומראה נערי (טוויגי). באופן פרדוקסלי, דווקא חברת השפע, דורשת דימוי נשי כחוש עם אידיאל גוף רזה, כמעט בלתי ניתן להשגה ואשר עלול לעורר בעיות אכילה, בעיות נפשיות ובעיות פיזיולוגיות בקרב הנשים הרודפות אחריו.

האמנות שיקפה לרוב תפיסה של דימוי גוף נשי מלא, קמור ומעוגל. היופי הנשי הרך והחושני הובא מנקודת המבט הגברית. תפיסות מוקצנות של הרזון כאידיאל היופי הנשי כמעט ולא קיבל ביטוי באמנות עצמה והוא תוצר של השנים האחרונות והנובע מתעשיית האופנה והדוגמנות.

כיום, ניתן לראות שהאופנה מתחילה להשתנות ואידיאל היופי הנשי מקבל איזון הבא לידי ביטוי בנשים חטובות, נאות גזרה, בעלות מראה בריא ולא שדוף וחולה. היופי הנשי נסמך על המודעות הגוברת בחשיבותו של קיום אורח חיים בריא ומאוזן הכולל תזונה נכונה ופעילות גופנית סדירה. שמירה על עקרונות אלו מבטיחה לא רק יופי חיצוני כי אם גם תחושה פנימית טובה המקרינה כלפי חוץ.

היום, החברה מחייבת את האישה להראות חסרת גיל למרות שאנו חיים בחברת שפע שמציעה מגוון מוצרים. אך האישה חייבת ללמוד לצרוך בצורה מוגבלת ומושכלת וכך לשמור על בריאותה ועל משקלה התקין. כל זאת לעומת העבר שבו לא היה שפע כה רב והיום שהמזון נמצא בשפע דווקא מצפים מהאישה להימנע ממזון ולהיות רזה. אישה שמנה נתפסת כמוזנחת, ממעמד נמוך ולא כבריאה כפי שנתפסה בעבר.